[ביאור]

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃  

ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃

(ב) צו את בני ישראל וגו' - פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן. ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום. כדאיתא במסכת גיטין, בפרק הניזקין (ס א):

וישלחו מן המחנה - שלוש מחנות היו שם בשעת חנייתן. תוך הקלעים, היא מחנה שכינה. חניית הלווים סביב, כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני, היא מחנה לוויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים, לכל ארבע הרוחות, היא מחנה ישראל. הצרוע, נשתלח חוץ לכולן.  הזב, מותר במחנה ישראל, ומשולח מן השתים. וטמא לנפש, מותר אף בשל לוויה. ואינו משולח, אלא משל שכינה. וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות, במסכת פסחים (סז):  

טמא לנפש - "דמסאב לטמי נפשא דאנשא". אומר אני, שהוא לשון עצמות אדם, בלשון ארמי. והרבה יש בב"ר. "אדריינוס, שחיק טמיא", שחיק עצמות:

ג מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃

ד וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ו דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃

(ו) למעל מעל בה' - הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל, ונשבע על שקר. היא האמורה בפרשת ויקרא, (ה, כא) "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" וגו'. ונשנית כאן, בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד, שכתב "והתוודו", לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים, עד שיודה בדבר. והשני, על גזל הגר, שהוא נתון לכהנים:

ז וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃

(ז) את אשמו בראשו - הוא הקרן שנשבע עליו:

לאשר אשם לו - למי שנתחייב לו:

ח וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָֽאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃

(ח) ואם אין לאיש גואל - שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים:

להשיב האשם אליו - כשנמלך זה להתוודות על עונו. ואמרו רבותינו: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים? או בן, או אח, או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו, למעלה עד יעקב? אלא זה הגר שמת, ואין לו יורשים:

האשם המושב - זה הקרן והחומש:

לה' לכהן - קנאו השם, ונתנו לכהן שבאותו משמר:

מלבד איל הכיפורים - האמור בויקרא, (ויקרא ה כה) שהוא צריך להביא:

ט וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃

(ט) וכל תרומה וגו' - אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן! והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות? ומה תלמוד לומר, "אשר יקריבו לכהן"? אלו הבכורים. שנאמר בהם, "תביא בית ה' אלוהיך", (שמות כג, יט). ואיני יודע מה יעשה בהם? תלמוד לומר, "לכהן לו יהיה". בא הכתוב ולמד על הבכורים, שיהיו ניתנין לכהן:

י וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִֽהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃ {פ}

(י) ואיש את קדשיו לו יהיו - לפי שנאמרו מתנות כהונה ולוויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע? תלמוד לומר: "ואיש את קדשיו לו יהיו". מגיד, שטובת הנאתן לבעלים. ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה: "ואיש את קדשיו לו יהיו", מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, "לו יהיו" המעשרות. סוף, שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהייתה למודה לעשות:

איש אשר יתן לכהן - מתנות הראויות לו:

לו יהיה - ממון הרבה:

[רמב"ם ספר המצוות מע קי"ט]