ב וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃

(ב) וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי - אמר: "אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה!" לפיכך "ויגר מואב":

ג וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(ג) ויגר - לשון מורא. כמו: (איוב יט, כט) "גורו לכם":

ויקץ מואב - קצו בחייהם:

ד וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַֽחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃

(ד) אל זקני מדין - והלא מעולם היו שונאים זה את זה? שנאמר: (בראשית לו, לה) "המכה את מדין בשדה מואב" - שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין? כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם. אמרו: "מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו?" אמרו לו: "אין כוחו אלא בפיו". אמרו: "אף אנו נבא עליהם באדם, שכחו בפיו":

כלחוך השור - כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה:

בעת ההוא - לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה. וכיון שמת סיחון, מנוהו עליהם לצורך שעה:

ה וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃

(ה) פתורה - כשולחני הזה, שהכל מריצין לו מעות. כך כל המלכים, מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום:

ארץ בני עמו - של בלק. משם היה. וזה היה מתנבא ואומר לו: עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: "אלו היו לנו נביאים, חזרנו למוטב". העמיד להם נביאים, והם פרצו גדר העולם. שבתחילה היו גדורים בעריות. וזה נתן להם עצה, להפקיר עצמן לזנות:

לקרא לו - הקריאה שלו הייתה ולהנאתו. שהיה פוסק לו ממון הרבה:

עם יצא ממצרים - ואם תאמר מה מזיקך?: 

הנה כסה את עין הארץ - סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, עמדו עליהם והרגום:

והוא יושב ממלי - חסר כתיב. קרובים הם להכריתני. כמו: (תהילים קיח, י) "כי אמילם":

ו וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃

(ו) נכה בו - אני ועמי נכה בהם. דבר אחר: לשון משנה היא (ב"מ קה ב) "מנכה לו מן הדמים". לחסר מהם מעט:

כי ידעתי וגו' - ע"י מלחמת סיחון, שעזרתו להכות את מואב:

ז וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃

(ז) וקסמים בידם - כל מיני קסמים. שלא יאמר: אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר: קסם זה נטלו בידם זקני מדין. אמרו: "אם יבוא עמנו בפעם הזאת - יש בו ממש. ואם ידחנו - אין בו תועלת". לפיכך, כשאמר להם: "לינו פה הלילה". אמרו: אין בו תקווה. הניחוהו והלכו להם. שנאמר: "וישבו שרי מואב עם בלעם". אבל זקני מדין הלכו להם:

ח וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּֽשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃

(ח) לינו פה הלילה - אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה. וכן לכל נביאי אומות העולם. וכן לבן בחלום הלילה. שנאמר: (בראשית לא, כד) "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה". כאדם ההולך אצל פלגשו בהיחבא:

כאשר ידבר ה' אלי - אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם. שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם:

וישבו - לשון עכבה:

ט וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ^[1]׃

(ט) מי האנשים האלה עמך - להטעותו בא. אמר: "פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שווה עליו. אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין":

י וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃

(י) בלק בן צפור וגו' - אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

יא הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵֽרַשְׁתִּֽיו׃

(יא) קבה לי - זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש:

וגרשתיו - מן העולם. ובלק לא אמר אלא "ואגרשנו מן הארץ". איני מבקש אלא להסיעם מעלי. ובלעם היה שונאם יותר מבלק:

יב וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃

(יב) לא תלך עמהם - אמר לו: אם כן אקללם במקומי. אמר לו, "לא תאור את העם". אמר לו: אם כן אברכם. אמר לו: אינם צריכין לברכתך, "כי ברוך הוא". משל אומרים לצרעה: "לא מדובשיך ולא מעוקציך":