במדבר פרק כד

יד וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃

(יד) הולך לעמי - מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב"ה מעליו:

לכה איעצך - מה לך לעשות. ומה היא העצה? אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א). תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה. שהרי נאמר: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (לקמן לא, טז):

אשר יעשה העם הזה לעמך - מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב  באחרית הימים: 

טו וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃

טז נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃

(טז) ויודע דעת עליון - לכוון השעה שכועס בה:

[ברכות ז, א]

יז אֶרְאֶ֨נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב^[1] דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃

(יז) אראנו - רואה אני שבחו של יעקב וגדולתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן:

דרך כוכב - כתרגומו: לשון דרך קשתו (איכה ב ד). שהכוכב עובר כחץ. ובלע"ז דישטנ"ט (מזנק). כלומר יקום משל:

וקם שבט - מלך רודה ומושל:

ומחץ פאתי מואב - התרגום: מפרש קוצר העברי, ויקטול וכו':

ומחץ פאתי מואב - זה דוד. שנאמר בו "השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמי וגו'" (שמואל ב' ח ב):

וקרקר - לשון קורה. כמו: "אני קרתי" (מלכים ב' יט כד). "מקבת בור נקרתם" (ישעיה נא א). "יקרוה עורבי נחל" (משלי ל יז). פורי"יר בלע"ז (לנקב):

כל בני שת - כל האומות. שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

[רש"י דברים כט, יח]

יח וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל^[2]׃

(יח) והיה ירשה שעיר אויביו - ישראל:

[רש"י בראשית פרק י"ב פסוק ה]

יט וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃

(יט) וירד מיעקב - ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:

והאביד שריד מעיר - מעיר החשובה של אדום, והיא רומי. ועל מלך המשיח אומר כן. שנאמר בו, "וירד מים עד ים" (תהילים עב ח). "ולא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א, יח):

כ וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃

(כ) וירא את עמלק - נסתכל בפורענותו של עמלק:

ראשית גויים עמלק - הוא קדם את כולם להלחם בישראל. וכך תרגם אונקלוס. ואחריתו ליאבד בידם. שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה יט):

כא וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃

(כא) וירא את הקיני - לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק. כענין שנאמר "ויאמר שאול אל הקיני" וגו' (שמואל א' טו, ו). הזכירו אחר עמלק. נסתכל בגדולתן של בני יתרו. שנאמר בהם, "תרעתים שמעתים שוכתים" (דברי הימים א' ב נה):

איתן מושבך - תמה אני מהיכן זכית לכך? הלא אתה עמי היית בעצת "הבה נתחכמה לו"? (שמות א י). ועתה נתיישבת באיתן ומעוז של ישראל?:

כב כִּ֥י אִם־יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃

(כב) כי אם יהיה לבער קין וגו' - אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם. כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים, ותהיה לבער ממקום שנתיישבת שם. מה בכך?!:

עד מה אשור תשבך - עד היכן הוא מגלה אותך?! שמא לחלח וחבור?! אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום. ותשוב עם שאר הגליות:

כג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִֽחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃

כד וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃

(כג - כד) וישא משלו וגו' - כיון שהזכיר את שביית אשור אמר, "אוי מי יחיה משומו אל". מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה! שלא ישים עליו הגוזר את אלה. שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות. ועוד יבואו "צים מיד כתים", ויעברו כתיים שהן רומיים, בבירניות גדולות על אשור:

וענו עבר - וענו אותם שבעבר הנהר:

וגם הוא עדי אובד - וכן פירש דניאל "עד די קטילת חיותא והובד גשמה" (דניאל ז יא):

וצים - ספינות גדולות. כדכתיב "וצי אדיר" (ישעיה לג כא). תרגומו: ובורני רבתא.  

כה וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃ {פ}  

במדבר פרק כה

א וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃

(א) בשטים - כך שמה:

לזנות אל בנות מואב - על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:

ב וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃

(ב) וישתחוו לאלהיהן - כשתקף יצרו עליו ואומר לה, "הישמעי לי". והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו, "השתחווה לזה":

ג וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

(ג) פעור - על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי. וזו היא עבודתו:

ויחר אף ה' בישראל - שלח בהם מגפה:

ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַֽיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

(ד) קח את כל ראשי העם - לשפוט את העובדים לפעור:

והוקע אותם - את העובדים:

והוקע - היא תליה. כמו שמצינו בבני שאול "והוקענום לה' "(שמואל ב' כא ו). ושם, תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה. וכל הנסקלין נתלין:

נגד השמש - לעין כל. ומדרש אגדה: השמש מודיע את החוטאים. הענן נקפל מכנגדו, והחמה זורחת עליו:

ה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹֽׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃

(ה) הרגו איש אנשיו - כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים. ודייני ישראל שמונה ריבוא ושמונת אלפים. כדאיתא בסנהדרין (יח א):

ו וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

(ו) והנה איש מבני ישראל בא - נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם. אמרו לו, "אנו נדונין במיתה ואתה יושב" וכו'. כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב א):

את המדינית - כזבי בת צור:

לעיני משה - אמרו לו: משה, זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו'? כדאיתא התם:

והמה בוכים - נתעלמה ממנו הלכה, "כל הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו". געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד שישים ריבוא. שנאמר (שמות לב כ) "ויטחן עד אשר דק "וגו'. וכאן רפו ידיו?! אלא כדי שיבוא פינחס וייטול את הראוי לו:

ז וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֨קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃

(ז) וירא פינחס - ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, "מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". אמר לו, "קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא". מיד, "ויקח רומח בידו "וגו':

[חולין דף קלד, ב] [רש"י דברים יח, ג]

ח וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(ח) אל הקבה - אל האהל:

אל קבתה - [אל הקיבה] כמו הלחיים והקיבה כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהדרין פב ב):

[חולין דף קלד, ב] [רש"י דברים יח, ג]

ט וַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ {פ}