המצווה הס"א
האזהרה שהזהרנו שלא לעבור על שבועת ביטוי.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב).
ושבועת ביטוי היא שנשבע על דברים שאפשר לנו לעשותם או שלא לעשותם בלי מניעה מצד הדת על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו - הרי אנו חייבים לקיים מה שנשבענו עליו, והזהרנו מלעבור על אותה השבועה, שנאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר".
ובגמרא שבועות אמרו:"איזוהי שבועת שקר? נשבע להחליף", ותקנו את זה ואמרו: "אימא: נשבע והחליף", כלומר: שנשבע על דבר ועשה הפך ממה שנשבע עליו.
ושם נתבאר בפרק ג משבועות וגם במסכת תמורה, ששבועת שקר - היא אי קיום שבועת ביטוי, והוא אמרם:"שבועת שקר היכי דמי?" כלומר: איך היא שבועת שקר שאין בה מעשה? - לפי שזוהי כוונת הדברים שקדמו שם "אי נימא שלא אוכל ואכל - התם מעשה עבד; אלא דאמר: אוכל ולא אכל - ההוא מי לקי והא אתאמר עלה וכו'".
העובר על לאו זה, אם הוא מזיד - לוקה; ואם הוא שוגג - מביא קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצווה עב ממצוות עשה.
והוא אמרו בפרק ג משבועות: "זוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד", ושם נתבארו דיני מצווה זו.
ודע שזה שאמרתי במצווה זו שהמזיד בה חייב מלקות, אין זה מורה שיש איזו עברה שחייבים עליה מלקות אפילו בלי זדון, אלא כל מקום שתשמעני אומר על איזו עברה שחייבים עליה מלקות - בין במה שקדם ובין במה שיבוא לקמן - דע שאינו חייב בכך אלא אם הוא מזיד דווקא, בעדים והתראה, כמו שנתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין; אבל השוגג או האנוס או המטעה - אינו חייב כלל, לא מלקות ולא כרת, כל שכן מיתת בית דין. וזה נוהג בכל המצוות, ודע זאת.
אבל נבאר במקצת המצוות ונאמר, שהמזיד חייב מלקות או מיתה, לפי שהוא חייב קרבן אם הוא שוגג באותו חטא - לפי שלא כל חטא חייבים על שגגתו קרבן; אבל כל מה שחייבים עליו כרת או מלקות ומיתת בין דין אין חייבים בכך אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה אינה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ודע כלל זה ואל תבקש ממני לחזור עליו.