המצווה הקנ"ז
האזהרה שהזהרנו מלעבור על מה שחייבנו עצמנו בדיבור, אף על פי שהוא בלי שבועה.
ואלו הם הנדרים: כגון שיאמר אדם: אם יקרך כך וכך, או אם אעשה כך, פירות העולם אסורין עלי, או פירות עיר זו, או איזה מין מסוים, כגון שאמר: יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדגים וכיוצא בזה.
וכן אם אמר הנאת אשתי אסורה עלי.
כל הדומה לזה מן החיובים שנתבארו דגמותיהם בנדרים, הרי זה חייב לקיים אותו הנדר.
ובאה האזהרה מלעבור על אותו הדיבור.
והוא אמרו יתעלה: "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג).
ובא הפירוש:"לא יחל דברו" - לא יעשה דבריו חולין.
כלומר, שיחייב עצמו דבר ולא יקיימנו.
ולשון גמרא שבועות אמרו: קונמות עובר ב"לא יחל דברו".
ובספרא אמרו: "'לא יחל' מגיד שהוא עובר על 'בל יחל' ועל 'בל תאחר'".
כלומר, שאם נדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו שלשה רגלים, הרי זה חייב משום "לא תאחר" ומשום לא יעשה דבריו חולין.
וכן כל הדומה לקרבן, כגון שנדר לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה.
והעובר ועושה מה שאסר על עצמו לעשתו, לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכת נדרים.