המצווה הרל"ה
האזהרה שהזהרנו מלהלוות בריבית.
והוא אמרו יתעלה: "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה, לז).
ושני לאווין אלו באו בעניין אחד לחיזוק, שהמלווה בריבית יהיה עובר בשני לאווין. לא שהם שני עניינים. לפי שהנשך הוא הריבית, והריבית הוא הנשך.
ובגמרא בבא מציעא אמרו: "אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולמה חילקו הכתוב?
לעבור עליו בשני לאווין".
ושם אמרו: "דאוריתא נשך ותרבית חדא מלתא ננהו".
ועוד אמרו שם: (תלמוד בבא מציעא סא, א) "השתא דכתיב 'את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית' - קרי ביה: 'את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך'".
ויהיה כל המלווה בריבית, כסף או פירות, עובר על שני לאווין. נוסף על שאר לאווין שבאו גם כן במלווה, לחיזוק.
לפי שכבר נכפל לאו זה בלשון אחר ואמר: "אל תקח מאתו נשך ותריבית" (ויקרא כה, לו).
ונתבאר בגמרא בבא מציעא, שגם לאו זה למלווה הוא.
אלא שכל אלו לאוי יתירי, כמו שביארנו בכלל התשיעי, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד, והוא שהוזהר המלווה מלהלות בריבית.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מבבא מציעא.