המצווה הרל"ז
האזהרה שהזהרנו מלהתעסק בהלוואת הריבית בין הלווה והמלווה.
שלא נערב לאחד מהם ולא נעיד להם, ולא נכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו עליו מעניני הריבית.
והוא אמרו יתעלה: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד).
ולשון גמרא בבא מציעא: "ערב ועדים אינם עוברין אלא משום: 'לא תשימון עליו נשך'".
ושם נתבאר שהסופר, כעדים וכערב.
ועוד נתבאר שם, שלאו זה, שהוא "לא תשימון עליו נשך", אף על פי שבא במתעסקים ביניהם - הרי הוא כולל גם את המלווה.
ולפיכך יהיה המלווה בריבית עובר על ששה לאווין: האחד - "לא תהיה לו כנשה".
והשני - "את כספך לא תתן לו בנשך".
והשלישי - "ובמרבית לא תתן אכלך".
והרביעי - "אל תקח מאתו נשך".
והחמישי - "לא תשימון עליו נשך".
והששי - "ולפני עור לא תתן מכשל".
ושם אמרו: "ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה, והלווה, הערב, והעדים.
וחכמים אומרים: אף הסופר - עוברין על בל תתן, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנשה, ועל לא תשימון עליו נשך, ועל ולפני עור לא תתן מכשל".
ובגמרא: "אמר אביי: מלווה, עובר בכלן.
לוה, עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשל.
ערב ועדים, אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך".
והעובר על לאו זה - אם היא ריבית קצוצה - מוציאים אותה מידו, ומחזירים לזה שממנו נלקחה הריבית.