Rambam Safer Hamitzvot

השורש העשירי:

שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות.

פעמים יבאו צוויים בתורה, אין אותן הציוויים מצווה, אבל הם הקדמות לעשיית המצווה. כאילו הוא מספר איך ראוי שתעשה המצווה ההיא.

דמיון זה, אומרו "ולקחת סלת ואפית אותה", כי אינו ראוי שימנה לקיחת סולת מצווה, ועשייתו לחם מצווה.

אבל נמנה אומרו "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד". הנה המצווה היא אמנם להיות הלחם תמיד לפני ה', ואחר כך סיפר איך יהיה זה הלחם, וממה זה יהיה. ואמר שהוא יהיה מסולת, ויהיו שתים עשרה חלות.

ועל זה הדרך עצמו אין ראוי שימנה אומרו "ויקחו אליך שמן זית זך", אבל ימנה אומרו "להעלות נר תמיד", והוא הטבת נרות, כמו שהתבאר בתמיד.

ועל זה הדרך בעצמו לא ימנה אומרו "קח לך סמים", אבל ימנה הקטרת הקטורת בכל יום, כמו שבא בו הכתוב בו "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות".

וזאת היא המצווה המנויה, ואומרו "קח לך סמים" - הקדמה לצווי שהוא מבאר איך תעשה המצווה הזאת והקטורת הזאת, מאיזה דבר תהיה.

וכן "קח לך בשמים ראש" לא ימנה, ואמנם ימנה הציווי שציוונו שנמשח כוהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר.

ועל הדרך הזה הקש כל מה שדומה לו, עד שלא יתרבה אצלך מה שאין ראוי לרבותו.

וזאת כוונתנו בזה השורש, והוא דבר מבואר.

ואמנם זכרנוהו ועוררנו עליו, בעבור כי כבר טעו בו רבים גם כן, ומנו קצת הקדמות המצוות עם המצווה עצמה בשתי מצוות, כמו שיתבאר למי שיבין מנין הפרשיות שזכר רב שמעון קיירא ז"ל, הוא וכל מי שנמשך אחריו מזוכרי הפרשיות במניינם.

השורש האחד עשר:

שאין ראוי למנות חלקי המצווה כל חלק בפני עצמו, אם כללם מצווה אחת.

פעמים יהיה ציווי אחד, שהוא מצווה אחת, ויש לו חלקים רבים.

כמו מצוות לולב, שהיא ארבע מינים. הנה לא נאמר "כי פרי עץ הדר" מצווה בפני עצמה, "וכפת תמרים" מצווה בפני עצמה, "וענף עץ עבות" מצווה בפני עצמה, "וערבי נחל" מצווה בפני עצמה.

לפי שאלו כולם הם חלקי המצווה, כי הוא ציווה לחברם, ואחרי חיבורם תהיה המצווה לקיחת הכל ביד ביום הידוע.

ועל זה ההיקש בעצמו אין ראוי שימנה אומרו במצורע, שהוא יטהר בשתי צפרים חיות, ועץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, ומים חיים, וכלי חרש - שש מצוות.

אבל טהרת המצורע מצווה אחת בכל תאריה. ומה שיצטרך בה מאלו וזולתם, כלומר הגילוח, כי כל אלו הם חלקי המצווה שנצטווינו בה, והוא טהרת המצורע. והוא שתהיה על התואר הזה.

וזה ההיקש בעצמו בהיכר שציוונו שנעשה למצורע בעת טומאתו, כדי שירחיקוהו, והוא אומרו "בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא".

ואין פעולה מכל אלו מצווה בפני עצמה, אבל קיבוצם הוא המצווה, והוא שאנחנו נצטווינו שנעשה היכר למצורע, עד שיכירהו כל מי שיראהו, וירחיקהו. ודרך הכרתו תהיה בכך וכך.

כמו שציוונו שנשמח לפני ה' ביום הראשון של סוכות, ומבואר שהשמחה ההיא תהיה בלקיחת כך וכך.

וזה השורש דק להבין מאוד, ואופן דקותו מה שאספר לך.

וזה שכל מה שאמרו חז"ל בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבים זה את זה, הנה הוא מבואר שהם מצווה אחת: כמו ארבע מינים שבלולב, ולחם הפנים עם לבונה זכה שתעשה עמו, שלשונם מזה "הסדרים והבזיכין מעכבים זה את זה", הנה זה מבואר שהיא מצווה אחת.

וכן כל מה שיתבאר לך שהתכלית המבוקש לא יגיע בחלק אחד מאותן החלקים, הנה הוא מבואר כי קיבוצם הוא העניין הנמנה.

כמו הכרת המצורע, שיתבאר לך שאילו היו בגדיו פרומים לבד, ולא פרע ראשו, ולא עטה על שפם, ולא קרא טמא - שהוא לא עשה דבר, ולא הגיע הכרתו, עד שיעשה כולם.

וכן טהרתו לא תגיע, אלא בכל מה שזכר מהצפרים, ועץ ארז, ושני תולעת, והגילוח, ואז הגיע לו טהרתו.

גם מצוות שאינן מעכבות זו את זו הן אחתאמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם "אינם מעכבים זה את זה", כי העולה במחשבה ראשונה, שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחברו, שיהיה כל חלק מצווה בפני עצמה.

כמו אומרם "התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת".

והנה היה אפשר לנו שנאמר, שלבן ותכלת ימנו שתי מצוות, לולא מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל, והוא אומרו שם:"יכול שהם שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר 'והיה לכם לציצית' - מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות."

הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבים זה את זה, פעמים יהיו מצווה אחת כשיהיה העניין אחד.

כי הכוונה בציצית "למען תזכרו". אם כן כלל הדבר המחייב לזיכרון ימנה מצווה אחת.

הנה לא נשאר לנו אם כן, שנביא במניין המצוות לאומרים "מעכבים" או "אין מעכבים", כי אם לעניין בלבד, אם הוא עניין אחד או עניינים רבים, כמו שבארנו בשורש התשיעי מאלו השורשים שאנחנו משתדלים לבארם.

השורש השנים עשר:

שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הציווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו.

פעמים נצטווינו על מעשה מן המעשים, ואחרי כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויבאר השם שזכר, ויאמר על מה הוא כולל.

אם כן אין ראוי שימנה כל צווי שבא באותו הביאור מצווה בפני עצמה.

כמו אומרו "ועשו לי מקדש", שזה מצוות עשה אחת מכל המצוות, והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו, בו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקיבוץ במועדים.

ואחר כך בא לתאר חלקיו, ואיך יעשה.

ואין ראוי שימנה כל מה שאמר בו "ועשית" "ועשית" - מצווה בפני עצמה.

ועל זה הדרך בעצמו ילך העניין בקרבנות הנזכרים בויקרא.

וזה כי המצווה האחת היא כלל המלאכה המתוארת בכל מין ומין ממיני הקורבנות.

והמשל בזה העולה: הנה אנחנו נצטווינו שתהיה מלאכת העולות כך, והיא שישחטה ויפשיטה וינתחה ויזרוק דמה על תואר כך, ויקריב חלבה, ואחר כך ישרוף כל בשרה עם שיעור כך מסולת בלולה בשמן, ושיעור כך מיין והם הנסכים, ושיהיה עורה לכהן שיקריבנה.

והמלאכה הזאת בכללה היא מצוות עשה אחת והיא תורת העולה, כי כמו זאת המלאכה חייבה התורה שתעשה כל עולה.

וכמו כן היא מלאכת החטאת כולה, מזביחתה והפשטתה והקרבת מה שיקריב ממנה, ורחיצת הכלים שיזה מדמה עליהם, ורחיצת הכלים שתבושל בהם או שבירתם - הכל היא תורת החטאת, והיא מצווה אחת.

וכן תורת האשם מצווה אחת, ותורת זבח השלמים גם כן, והיותו על תודה בלחם או בלתי לחם, ולקיחת הכהן ממנו חזה ושוק והנפתו - הכל מכלל מלאכת זבח השלמים, והיא מצווה אחת.

ואלו הן כל מיני הקרבנות שכולל חיובן ליחיד וציבור, זולת האשם שהוא קרבן יחיד לעולם, כמו שביארנו בפתיחת סדר קדשים.

וזהו הסדר מן המלאכה היא מצווה, ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצווה, אלא אם יש ציוויים הכוללים את כל מיני הקורבנות, ולא יתייחדו לאחד המינים, שאז ראוי שימנה כל צווי מהם למצווה בפני עצמה, לפי שאז אינו פרט מפרטי עבודת קורבן מסוים.

וזה כמו הזהירו מהקריב בעל מום, או צוותו שיהיה תמים, וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן, והוא אומרו "ומיום השמיני והלאה", וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו "על כל קרבנך תקריב מלח", וצוויו למלוח כל קרבן, כאומרו "ולא תשבית מלח".

וצוותו לאכול מה שיאכל ממנו - שכל אחד מאלו הציוויים היא מצווה בפני עצמה, כי אין גם אחד מהם חלק ממלאכת קרבן מיוחד, אבל צוויים כוללים כל קרבן, כמו שנבאר במנותנו אותם.

והוא מבואר כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת, הוא חלק מחלקי המצווה, כמו שזכרנו בעור העולה.

וכן גם כן ראשית הגז: כלל המצווה היא שנוציא ראשית הגז ונתנהו לכהן.

וכמו כן שנוציא מעשר ראשון ונתנהו ללוי.

וכבר טעו בזה עד שמנו מתנות כהונה הארבעה ועשרים מתנות בארבעה ועשרים מצוות, אחר מנותם קצת המצוות שאותן המתנות חלק מהם, כמו שבארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים.

ובעבור שנעלם מזולתנו השורש הזה, ולא הרגישו אליו כלל ולא השיגו אותו, עד הגיעו שימנו מצוות בפני עצמן: יציקות ובלילות, פתיתות ומליחות, הגשות והנפות, קמיצות והקטרות - ולא ידעו כי אלו כולם הם חלקי מלאכת המנחה. וזה כי אנחנו נצטווינו שנקריב מנחה, ואחר כך בא לבאר בזה השם על איזה דבר נופל, והיא תורת המנחה.

ואמר שהיא תהיה מן סולת או מן הלחם העשוי על תואר כך או תואר כך, כלומר מחבת או מרחשת או מאפה תנור, ויובלל השמן על שיעור כך, ויעשה אותו פתים, ויושם עליו מלח ולבונה, ויגיש ויניף ויקמוץ ממנו, ויקטיר על הפנים שבארנו, ופרשנו במקומו במסכת מנחות, ואלו כולם הם חלקי המלאכה, ועל הדבר העשוי על התואר הזה כולו יפול שם המנחה. אם כן, המצווה היא הציווי שציוונו שתהיה מלאכת קרבן הלחם או סולת שנקריבהו על סדר זה כולו.

ודמיון אלו הדברים במצוות מנחה, כלומר היציקה והבלילה והפתיתה והמליחה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה - הוא כמו אומרו יתעלה בחליצה "וחלצה נעלו וגו' וירקה בפניו וענתה ואמרה".

וכמו שמצוות חליצה אחת, ולא נמנה חליצה ורקיקה וקריאה, אחר שהמקובץ מהם היא מלאכת החליצה והיא מצווה אחת, כמו כן לא ימנה "ויצקת עליה שמן ושמת עליה לבונה" "במלח תמלח" "והניף" "והגיש" "וקמץ" "והקטיר". וזה לא ייעלם אלא למי שייקח הדברים בתחילת מחשבה, ולא ישים עיון שכלו בהם. כמו שאמרו עליהם השלום "אגב שטפיה אמרה", כלומר בלי התבוננות, אלא בתחילת עיון שעלה במחשבה.

וזה השורש באר לנו צווי הקורבנות כולם, ואיך ראוי שימנה עד שלא יתחדש בו דבר מן הטעות ולא ערבוב כלל, כמו שאבאר במניין בעזרת השם.

השורש השלושה עשר:

שהמצוות לא ירבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהן המצווה ההיא.

מן המבואר, כי יש מצוות שהן חובה בזמן ידוע.

פעמים נמשכת אותה תקופה זמן רצוף, כגון הסוכה והלולב; ופעמים יהיה החיוב בימים ידועים כגון הקרבנות.

וכמו שנאמר, על דרך משל, מוסף ראש חודש היא מצווה אחת, והוא הציווי שציוונו שנקריב קרבן מוסף כשתתחדש הלבנה.

ואם יאמר אומר: למה זה לא ימנה מוסף כל חודש וחודש מצווה בפני עצמה? נשיבהו אם היה זה כן, "מנה גם כן תמיד כל יום מצווה בפני עצמה, והקטרת הקטרת בכל יום מימות השנה מצווה בפני עצמה, והטבת הנרות התמידות כל יום ויום מצווה בפני עצמה?".

ואחר שלא תמנה אלא העניין המצווה בו, התחייב באיזה זמן שהתחייב, כן לא תמנה מוסף ראש חודש זולת מצווה אחת, ומוסף שבת מצווה אחת, וכן מוסף כל מועד ומועד מן חמשה מועדים. ואף על פי שהוא מתחייב בימים רבים דבקים זה אחר זה.

כי הוא כמו שאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" כן אמר "שבעת ימים תקריבו אשה לה'". וכמו שמצוות לולב אחת, כן מצוות מוסף פסח אחת, וכן כל מוסף כל פרק ופרק.

ומזה יתבאר שהחגיגה גם כן מצווה אחת, ואף על פי שהיא חייבת בשלושה פרקים. וכן הראיה והשמחה.

וזה מה שלא יטעה בו אדם, ולא יטה לדעת אחרת.

אבל טעו במה שנתלה בשורש הזה טעות גדולה מאוד ומגונה.

וזה שהם מנו המוספים כולם מצווה אחת: מוסף שבת ומוסף ראש חודש ומוספי מועדות.

ועל הדרך הזה מהמניין היה ראוי להם שימנו שביתת כל יום טוב מצווה אחת, ולא עשו כן.

והשם יודע שאין ראוי לתפוש אותם בדבר מזה, כי הם לא חייבו מנינם סדר אחד בשום פנים, אבל יעלו שמים ירדו תהומות.

והאמת המבואר הוא מה שזכרנו לך, כי כל מוסף ומוסף מצווה בפני עצמה, כמו ששביתת כל יום ויום מצווה בפני עצמה.

וזהו הסדר הנכון.

השורש הארבעה עשר:

ראוי למנות העמדת הגדרים במצוות עשה.

דע, שכל מצוות עשה ולא תעשה, יחלקו חלוקה ראשונה לפי כוונת זה השער לשני חלקים:

חלק לא ביאר הכתוב בו עונש כלל, אבל צווי ואזהרה. ולא חייב על העובר, דין. ולא ייחד אותו עונש מיוחד בעוברו על המצווה ההיא, או האזהרה הרמוזה.

וחלק ביאר בו העונש והדין.

ואולם החלק שביאר בו הדין - יש מהמצוות ההם מה שציוונו ית' שנסקול באבנים מי שיעבור עליהם.

ומהם מה שציוונו שנשרוף העובר עליהם.

ומהם מה שציוונו שנכה בסייף צוואר העובר עליהם, כמו שהתבאר בפירוש המקובל.

ומהם מה שציוונו שנעשה חנק העובר עליהם, כמו שבא בפירוש.

ומהם מה שיעד עליהם כרת, והוא שלא יהיה לעובר עליהם ומת מחזיק בחטאו, חלק לעולם הבא, כמו שבארנו בפרק חלק.

ומהם מה שיעד עליהם מיתה בלבד, והוא שימיתהו השם בחטאו ויכפר לו במותו.

- וכבר ביארנו בתחילת מכות, כי כל אזהרה שיתחייב העובר עליה כרת לבד, או מיתה בידי שמים, שהתאמת שעבר העובר על האזהרה ההיא ועשה העוון ההוא בעדים והתראה - לוקה, ואף על פי שעיקר משפטו שיהיה דינו מסור לשמים -.

ומהם מה שציוונו ית' שנעניש העובר עליהם בממונו לבד, לא בגופו, כמו שקנס בגזלן תוספת החומש, ובגנב תשלומי כפל מה שגנב.

ומהם מה שציוונו ית' שיקריב העובר קרבן על עונו, ויכופר לו.

והנה קיום אלו הגדרים כולם מצוות עשה:

כי אנחנו נצטווינו שנהרוג זה, ושנלקה זה, ושנסקול זה, ושנקריב קרבן על מה שעברנו עליו.

ואופן מנינם, שאנו נמנה ארבע מיתות בית דין כארבע מצוות מצוות עשה.

ולשון המשנה: "זו מצוות הנסקלין". וכן אמרו "כיצד מצוות הנשרפין". "כיצד מצוות הנחנקין". "כיצד מצוות הנהרגין".

ואמרו גם כן שאמרו ית' "לא תבערו אש" - אמנם בא להזהיר ביצוע עונשים ביום השבת, וזה שהוא הזהיר משרפת מצווה, ואמר "בכל מושבותיכם", רוצה לומר במושב בית דין, לא תבערו אש, ואף על פי שהיא מצוות עשה.

אמרו:"שריפה בכלל הייתה, ולמה יצאת? ללמד: מה שריפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת."

וזה מבואר לא יסופק בו שום אדם.

וכן גם ראוי שנמנה הכאת המלקות מצווה.

 

ואין ראוי שנמנה כל פרט מהעונש מצווה בפני עצמה, עד שנאמר, דרך משל - שהציווי שנצטווינו לסקול מחלל שבת מצוות עשה אחת, וסקילת בעל אוב מצווה שנית, וסקילת עובד ע"ז מצווה שלישית, עד שיהיה מנין המצוות כמניין האישים שהם מחויבי מיתות בית דין, כמו שעשה זולתנו מבלתי השתכלות.

שאילו היה הדבר כן, ראוי גם כן שנמנה כל מלקות ומלקות בפני עצמה בהכרח, עד שיהיה - הלקאת אוכל נבלה מצווה בפני עצמה, והלקאת אוכל חזיר מצווה שניה, והלקאת אוכל בשר בחלב מצווה שלישית, והלקאת לובש שעטנז מצווה רביעית.

ויהיו גם כן אצלנו מצוות עשה לפי מספר הלאוין שלוקים עליהם, ויתרבו אז מצוות עשה יותר מארבע מאות מצוות בהכרח.

וכמו שלא נמנה כל מחויב מלקות, אבל נמנה מין העונש בלבד, והוא המלקות, כן לא נמנה מחויבי ד' מיתות, אבל נמנה מיני העונשין לבד, והם סקילה שרפה הרג וחנק.

וכן גם כן לא נמנה כל מחויב קרבן בייחוד, עד שנאמר חטאת שגגת שבת מצווה, וחטאת שגגת ע"ז מצווה.

אבל נמנה מין הקורבן לבד, כמו שמנינו מין המיתה.

וכבר ידעת שמיני הקורבן יתחלפו בהתחלף העוונות שיתחייב עליהם הקרבן ההוא:

לפי שיש מן העוונות מה שיתחייב עליו חטאת קבועה.

ומהם שיתחייב עליו אשם ודאי.

ומהם מה שיתחייב עליו אשם תלוי.

ומהם מה שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד.

 

ולכן לא נמנה החטאת עם האשם.

אבל נמנה חיוב חטאת קבועה מצווה, וחיוב אשם ודאי מצווה, וחיוב אשם תלוי מצווה, וחיוב קרבן עולה ויורד מצווה.

התחייב הקורבן ההוא לכל מי שיתחייב, ולא נביט לחילוף העוונות אשר יתחייב על כל אחד מהם המין ההוא מן הקרבן.

כמו שנמנה המלקות מצווה, ולא נביט לחלוף העוונות אשר יתחייב על כל אחד מהם מלקות.

וכן שָׂם הכתוב, לכל מין מהם, פרשה בפני עצמה.

טעות במניין העונשים, וכבר התבלבל זולתנו בשורש הזה בלבול שאין צריך להשיב עליו, ולא גם כן יקל להשיב עליו, לחזק בלבול העניינים השתדל.

 

ותמה מאדם, ימנה מחויבי מיתות בית דין כולם, איש ואיש, ומחויבי כרת ומחויבי מיתה מכלל מצוות לא תעשה.

אחר כך ימנה הדברים המוזהר מהם שתתחייב עליהן המיתה ההיא גם כן בכלל מצוות לא תעשה.

כמו שמנה בעל הלכות גדולות 'המחלל את השבת' בכלל מחויבי סקילה, אחרי כן מנה "לא תעשה כל מלאכה"?

הנה לא נשאר אלא שהם חושבים שקיום העונשים מצוות לא תעשה. ואיך ימנה בהן העונש, והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא?

ויותר קשה מזה מה שמנה מחויבי כרת שאין בהן מיתה, במצוות לא תעשה?

והם יחשבו כי חיוב הכרת והעונש על כך היא המצווה המנויה, עד שבעל ספר המצוות דיבר בזה ואמר בשער הראשון, בהודיעו מה שיכלול השער ההוא דבר, זה לשונו:"וממנו שנים ושלושים עניינים, הודיענו ית' שהוא יבצע אותם ולא אנחנו, וכולנו בטוחים עליהם".

אמנם אומרו "וממנו", ר"ל מהעניין שיכלול עליו השער ההוא.

ו"השנים ושלושים עניינים", הם שלושה ועשרים מחויבי כרת לבד.

ותשעה מחויבי מיתה בידי שמים, כמו שמנה.

ועניין אומרו "וכולנו בטוחים עליהם", רצונו לומר: שהוא ית' ערב שהוא יכרית זה וימית זה.

והנה אין ספק כי אדם זה איננו סובר כי תרי"ג מצוות כולם חובה עלינו, אבל יש מהם שחובה עלינו לקיים אותם, ומהם שעליו ית' לקיימם, כמו שאמר ובאר שהוא מתעסק בהם, לא אנחנו!

וזה, אלוהים יודע, כולו אצלי בלבול שכל גמור, אין ראוי לדבר בו בשום פנים, כי הם מאמרים מבוארי ההפסד.

ונכנס על כל אחד מהם הטעות, בהיותם מונים העונשים כמצוות, והיו נבוכים בהם: פעם ימנו אותם לבדם, ופעם ימנו העונשים והדבר שייענש עליו, וישימו זה כולו במצוות לא תעשה בלי התבוננות.

והמניין האמיתי הוא מה שזכרתיו, שיהיה כל מין עונש מצוות עשה, עד שיהיה:

דין תשלומי גנב מצוות עשה, שאנחנו נצטווינו שנחייב זה השיעור.

ודין תוספת חומש, מצווה.

ודין חיוב חטאת קבועה, מצווה.

ודין חיוב אשם ודאי, מצווה.

ודין חיוב אשם תלוי, מצווה.

ודין קרבן עולה ויורד, מצווה.

וכן לסקול ולשרוף ולהרוג ולחנוק ולתלות - כל אחד מאלה העונשים, מצווה בפני עצמה. תתחייב למי שיתחייב מן הפרטים, כמו שהמלקות מצווה אחת התחייב המלקות לכל מי שהתחייב.

וזה מה שרצינו להקדימו בזה השורש.

ובו נשלמו השורשים שתועיל הקדמתם במה שאנחנו בו.

 

Download Here

הקדמה

וראוי גם כן שיחובר אל זה, זאת הקדמה, והיא, שכל מה שחייבים עליו מיתת בית דין או כרת, הוא מצוות "לא תעשה" בהכרח, זולת פסח ומילה שהם בכרת, ואף על פי שהן מצוות עשה, כמו שזכרו בתחילת מסכת כריתות.

ואין אצלנו בשום פנים מצוות עשה זולתם שיתחייב העובר עליה כרת, כל שכן מיתת בית דין.

וכל מה שבא כתוב בתורה שמי שעשה מעשה פלוני יהרג או יתחייב כרת, ידענו באמת שהמעשה ההוא מוזהר ממנה, ושהוא ב"לא תעשה".

והנה פעמים התבאר בכתוב האזהרה ולא נתבאר העונש, ופעמים העונש נזכר והאזהרה נזכרת, כמו חלול שבת ועבודה זרה, שאמר "לא תעשה כל מלאכה" "ולא תעבדם", ואחר כן חייב סקילה למי שעשה מלאכה או למי שעבד.

ופעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידה, אבל יזכור העונש לבד, ויניח האזהרה.

אבל השורש אצלנו "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר", ואי אפשר מבלתי היות האזהרה לכל מי שיתחייב עליו עונש. ולכן יאמרו בכל מקום "עונש שמענו - אזהרה מנין, תלמוד לומר כך וכך".

וכשלא התבארה האזהרה מן הכתוב, ילמדו אותה בהיקש מן ההיקשים התוריים.

כמו שזכרו באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו, אשר לא נתבארו בכתוב כלל, שלא אמר 'לא תקלל אביך' ולא אמר 'לא תכה אביך', אך חייב המיתה למי שהכה או קילל.

הנה ידענו שהם מצוות לא תעשה, והוציאנו להם ולדומים להם אזהרה ממקום אחר בדרך היקש.

וזה אינו סותר אומרם "אין מזהירים מן הדין" ולא אומרם תמיד "וכי מזהירים מן הדין?".

שאנחנו לא נאמר "אין מזהירים מן הדין" אלא כדי שנאסור מה שלא התבאר לו איסור מיוחד באופן היקש.

אמנם כשנמצא העונש בביאור בתורה לעושה זה המעשה, נדע בהכרח שהוא מעשה אסור, מוזהר ממנו.

ואמנם נוציא בהיקש האזהרה בשביל שיתחזק לנו שורש אומרם "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".

ואחר הגיע האזהרה מהדבר ההוא, אז התחייב מי שעבר ועשה אותו כרת או מיתה.

ודע זאת ההקדמה וזוכרה עם השורשים הראשונים בכל מה שיבוא זכרונו. העונש על מצוות עשה ולא תעשה.

ועתה אתחיל לזכור כל המצוות מצווה מצווה, ואבאר על צד פירוש השם כמו שיעדנו בתחילת מאמרנו.

כי זאת היא כוונת המאמר. והנה הוא נאות אצלי שאחבר אל הכוונה הזאת תוספת, והוא שעם זוכרי המצווה אשר עליה הדין, אם עשה או לא תעשה, אזכור עונשה, ואומר "והעובר על זה יתחייב מיתה או כרת או קרבן כך או כך או מלקות או אחת מיתות בית דין או תשלומין".

וכל מה שלא אזכור בו עונש מן העונשים, תדע שאם היא ממצוות לא תעשה, הנה הוא כמו שאמרו "כעובר על מצוות מלך", ואין לנו לעונשו.

ואמנם "מצוות עשה" - כולם הנה כל מצווה מהם בעת חיוב עשייתה יש לנו להכות בשוטים הנמנע מעשותה, עד שימות, או יעשה אותה, או שיעבור זמן החיוב.

כמי שעבר ולא ישב בסוכה, דרך משל, אין לנו להכותו אחר סוכות בעבור עברו עליה. ודע זה.

מצוות שנשים פטורות וגם כן בזוכרי המצוות שאין הנשים חייבות בהן, יהיו עשה או ל"ת, אומר "וזאת אין הנשים חייבות בה".

וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן, ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצווה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או בעבודה או במלחמת רשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים חייבות בה' כי זה תוספת דבור אין בו צורך.

ועוד כשאזכור המצוות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל או בפני הבית, יהיו עשה או לא תעשה, אומר 'וזה אינו חובה אלא בארץ ישראל או בפני הבית'.

וידוע גם כן שהקרבנות כולם אינן קרבין אלא במקדש, ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה.

וכן דיני נפשות אין דנים בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים.

ולשון המכילתא: "מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר "מעם מזבחי תקחנו למות", הא אם יש לך בית אתה ממית, אם לאו אין אתה ממית".

ושם נאמר גם כן "מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח, ת"ל 'מעם מזבחי'".

וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו, עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו וירחמנו, כמו שייעדנו ויחזירם לנו.

כמו שאמר בחזרת הנבואה: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם".

ואמר בחזרת המלך והממשלה: "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, וגדרתי את פרציהן והריסתיו אקים, ובניתיה כימי עולם".

וידוע שמלחמה וכיבוש הארצות לא יהיו אלא במלך, ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול, כמו שאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד".

ולפרסום העניינים האלו כולם אצל רוב האנשים, כל מצוות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות, או בעבודות, או במיתת בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או מלחמת מצווה, או מלחמת הרשות - לא אצטרך שאומר בה 'זאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית', אחר שזה מבואר ממה שזכרנו.

ומה שאפשר שיסופק בו, אעורר עליו בעזרת האל.

ועתה אתחיל לזכור מצווה מצווה בעזרת שדי.