המצווה הקע"ב
הציווי שנצטווינו להשמע לכל נביא מן הנביאים ע"ה ולקיים כל מה שיצווה.
אפילו יצווה נגד המצווה, או כמה מצוות מן המצוות האלו. ובלבד יהא זה לפי שעה. אבל לא שינציח תוספת או גירעון. כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפרוש המשנה.
והכתוב שבו נאמר ציווי זה הוא אמרו יתעלה: "אליו תשמעון" (דברים יח, טו).
ולשון ספרי:"אליו תשמעון - אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל המצוות האמורות התורה לפי שעה, שמע לו.
והעובר על מצווה זו חייב מיתה בידי שמים.
וזה אמרו יתעלה: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו"(דברים יח, יט).
וכבר נתבאר בסנהדרין: (פט, א) "שלושה מיתתם בידי שמים: העובר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו".
וכולם ממה שנאמר:"אשר לא ישמע אל דברי".
אמרו: "קרי ביה: לא- ישמע, לא-ישמע, לא-ישמע".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין.
המצווה הס"ג
האזהרה שהזהרנו על חילול השם.
והוא הפך קידוש ה' שאנו מצווים בו.
ושקדם ביאורו במצוות עשה התשיעית.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב).
עוון זה נחלק לשלשה חלקיים: שנים על הכלל ואחד על היחידים [שבעם].
החלק הכללי הראשון - הוא: שכל מי שדרשו ממנו לעבור על אחת מן המצוות בשעת השמד.
אם האנס מתכוון להעביר, בין במצוות קלות בין במצוות חמורות.
או מי שדרשו ממנו לעבור על עבודה זרה או גלוי עריות או שפיכות דמים, ואפילו שלא בשעת השמד
- הרי זה חייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, כמו שביארנו במצוות עשה התשיעית.
ואם עבר ולא נהרג - הרי זה חילל את השם ועבר על לאו זה.
ואם היה זה ברבים - כלומר: במעמד עשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, ועבר על אמרו יתעלה "ולא תחללו את שם קדשי", ועוונו חמור מאד.
אבל אינו לוקה, מפני שהוא אנוס.
לפי שאין בית דין רשאי לקיים עונש מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון בעדים והתראה.
ולשון ספרי בנותן מזרעו למלך:"ונתתי אני את פני באיש ההוא" (ויקרא כ, ה), אמרו: "ההוא - לא אנוס ולא שוגג ולא מטעה".
הנה נתבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, כל שכן מיתת בית דין, אבל עבר על חלול השם.
והחלק השני הכללי - גם כן שיעשה האדם עברה שאין בה תאווה ולא הנאה, אלא מראה במעשיו הזילזול וההפקרות - הרי גם זה מחלל שם שמים ולוקה.
ולפיכך אמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (ויקרא יט, יב), לפי שזה מראה על הזילזול בעניין זה, ואין הנאה גופנית בכך.
והחלק שעל היחידים [שבעם] - הוא: שיעשה אדם ידוע בחסידות ובישר איזה מעשה הנראה להמון שהוא עברה ושכגון מעשה זה אין ראוי לאותו חסיד לעשותו, אף על פי שהוא מעשה מותר - הרי זה חילל את השם.
והוא אמרם:"היכי דמי חלול השם: כגון אנא דשקלנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר.
ר' פלוני אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ולא תפילין".
וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'" (שם יח, כא).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף יומא.
המצווה הס"ה
האזהרה שהזהרנו, שלא תנתוץ את בתי עבודת ה' יתעלה או להשחית את ספרי הנבואה או למחוק את השמות הקדושים וכיוצא בזה.
ולשון הלאו שבא בעניין זה הוא אמרו: "לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ד).
אחר שכבר הקדים את הציווי לאבד עבודה זרה, ולהשמיד שמה, ולנתוץ את מזבחותיה לגמרי, והזהיר ואמר: "לא תעשון כן לה' אלהיכם".
וכל העובר על איזה דבר מזה, כגון שיהרס משהו מן ההיכל והמזבח וכיוצא בהם, או שימחק שם משמות ה' - לוקה.
ובסוף מכות (כב, א) נתבאר בלשון הגמרא, שהשורף עצי הקדש - לוקה.
אמרו:"והזהרתיה מהכא: מן 'ואשריהם תשרפון באש לא תעשו כן לה' אלהיכם'" (דברים יב, ג-ד).
וכן נתבאר שם שהמוחק את השם - לוקה.
אמרו:"ואזהרתיה מהכא: 'ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' "(דברים יב, ג-ד).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' משבועות.