המצווה הקס"ו
הציווי שנצטווינו לשבות ביום הראשון של חג הסכות,
והוא אמרו: "ביום הראשון מקרא קודש" (שם כג,לה).
המצווה הקס"ז
הציווי שנצטווינו לשבות ביום השמיני של חג הסכות.
והוא אמרו יתעלה: "ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם" (שם שם, לו).
ודע ששביתה זו שנצטווינו בה בכל יום ויום מששת הימים האלה דינה בכל יום טוב מהם שווה, ואין שום יום מהם מיוחד בשביתה שאינה בשני, וכן מותר לנו להתעסק באוכל נפש בכל יום טוב מהם. ולפיכך הילכת שביתה היא הלכה אחת הכוללת כל יום טוב.
וכבר נתבארנו כל דיני שביתה זו במסכת יום טוב.
אבל השביתה המצווה בשבת וביום הכיפורים היא אותה השביתה עצמה בתוספות רבות, לפי שלא התיר בשני ימים אלו אוכל נפש. ויש דברים המותרים ביום טוב ואסורים בשבת, אף על פי שאינם אוכל נפש, כמו שנתבאר במסכת יום טוב.
המצווה הקצ"ט
האזהרה שהזהרנו מלאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר.
והוא אמרו: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג).
כינוי זה חוזר על כבש הפסח, שחובה לשחטו בין הערבים ביום י"ד, אמר: כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל חמץ.
ובגמרא פסחים: "מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר: לא תאכל עליו חמץ".
ושם אמרו: "דכלי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא".
כך מצאנו לשון כל ההעתקות המתקנות שנקראו לפני חכמי התלמוד.
ושם אמרו בטעם איסור אכילת החמץ בשעה ששית, אמרו:"עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא".
ומי שעבר ואכל חמץ אחר חצות - לוקה.
וכבר נתבארו דיני המצווה זו בתחלת פסחים.
המצווה השכ"ז
האזהרה שהזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסוכות.
והוא אמרו ביום זה: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לה).
המצווה השכ"ח
האזהרה שהזהרנו מלעשות מלאכה ביום שמיני עצרת.
והוא אמרו בו: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לו).
ודע שששה ימים טובים אלו, כל העושה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום מהם שיהיה - לוקה, אלא אם הייתה מלאכה ממה שצריך לו באוכל נפש, כמו שאמר הכתוב באחד מהם: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טו). והוא הדין לשאר ימים טובים.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ביצה.