המצווה הקנ"ח
הציווי שנצטווינו לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, בין שיש כבש הפסח ובין שאין.
והוא אמרו יתעלה: "בערב תאכלו מצת" (שמות יב, יח).
ובפרוש אמרו: "בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה",
וכבר נתבאר בפסחים, שאכילת מצה בלילה הראשון - חובה; מכאן ואילך - רשות.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פסחים.
המצווה המשלימה מאתים
האזהרה שהזהרנו שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת הימים.
והוא אמרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז).
ואין אלו שני לאווין בשני ענינים, אלא הם בעניין אחד. ובפירוש אמרו: "פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור - לומר לך: הינו חמץ הינו שאר", כלומר: שאין חילוק בין השאור עצמו או הדבר המחמץ.
ומי שעבר והניח חמץ ברשותו - אינו חייב מלקות, אלא אם לקח חמץ בפסח וקנהו שיהא עושה מעשה.
ולשון התוספתא: "המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם - אינו לוקה".
המצווה הר"א
האזהרה שהזהרנו שלא ימצא חמץ ברשותנו, גם אם אינו נראה או אם הוא מפקד.
והוא אמרו: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שם יב, יט).
וגם זה לוקין עליו בתנאי שיהא שם מעשה, כמו שהזכרנו לפי הכללים שנתבארו במסכת שבועות.
ובפירוש אמרו במקומות שונים: עובר בבל יראה ובבל ימצא.
ובתחלת מסכת פסחים נתבארו דיני שתי המצוות האלה, ושם נתבארו עניינים שהזהיר עליהם באמרו: "[ו]לא יראה וגו' בכל גבולך" (שם יג, ז) ועניינים שהזהיר עליהם באמרו: "לא ימצא בבתיכם".
ושם נתבאר שכל לאו לומד מן האחר עניין שלא היה בו, והמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאווין: על בל יראה ועל כל ימצא.