המצווה הכ"ג
הציווי שנצטוו הלויים בלבד, לעבוד במקדש בעבודות ידועות, כגון: נעילת שערים, ואמירת השיר בעת הקרבן.
והוא אמרו: "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" (במדבר יח, כג).
ולשון ספרי: "שומע אני אם רצה יעבוד; ואם לא רצה - לא יעבוד, תלמוד לומר: ועבד הלוי הוא - על כרחו", כלומר: שזה חובה עליו ומצווה מוטלת עליו בהכרח.
וכבר נתבאר מה היא עבודת הלויים הזאת בכמה מקומות בתמיד ומידות.
ונתבאר גם כן בפרק ב' מערכים, שאין אומרים שיר אלא הלויים.
וכבר נכפל הציווי במצווה זו בלשון אחר: ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלויים (דברים יח, ז).
ואמרו בפרק ב' מערכים: "איזהו שרות בשם ה'? , הוי אומר: זו שירה".
המצווה הל"ב
הציווי שנצטווינו לגדל זרע אהרן ולכבדם ולרוממם, ולייחס להם מעלת קדושה וכבוד: ואפילו יסרבו לכך - לא נשמע להם.
כל זה לשם כבוד לה' יתעלה, כיון שלקחם לעבודתו והקרבת קרבנותיו.
והוא אמרו: "וקדשתו כי את-לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה-לך" (ויקרא כא, ח).
ובא הפירוש: "וקדשתו" - "לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון (בתורה), ולברך ראשון, לטול מנה יפה ראשון".
וגם לשון ספרא: "וקדשתו" - "על כרחו"; כלומר, שמצווה זו נצטווינו בה אנחנו ואינה תלויה ברצון הכהן.
וכך אמרו: "קדושים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו) - "על כרחם"; "והיו קדש" - לרבות בעלי מומין"; שלא נאמר, כיון שזה אינו ראוי להקריב לחם אלוהיו, מדוע נעדיפנו ונחלק לו כבוד וגדולה? לפיכך אמר: "והיו קדש" - הזרע המכובד כולו - תמים ובעל מום.
וכבר נתבארנו התנאים הראויים להם, ואז צריך לנהוג עמהם מנהג זה, במקומות מפוזרים בגמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתן.
המצווה הל"ו
הציווי שנצטווינו שיהיו הכהנים עובדים במשמרות.
היינו: בכל שבוע תעבוד משמרת. ולא תהיה יד הכל מעורבת, אלא ברגלים בלבד. ש[אז] כל המשמרות עובדות בשווה וכל מי שבא מקריב.
וכבר נתבאר בדברי הימים, שדוד ושמואל חלקום ועשאום כ"ד משמרות.
ונתבאר בסוכה, שברגלים יד כולן שווה.
והכתוב שנאמר במצווה זו הוא אמרו: "וכי יבוא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה' חלק כחלק יאכלו" (דברים יח, ו-ח).
ולשון ספרי:"ובא בכל אות נפשו - יכול לעולם? תלמוד לומר: מאחד שעריך - בשעה שישראל מכונסין בשער אחד בשלושה רגלים.
יכול כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל? תלמוד לומר: לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה? אתה בשבתך ואני בשבתי". כלומר: הסכמתם על סידור משמרות העבודה: כל שבוע - משמרה.
וכך פרשו התרגום: בר ממטרתא דייתה שבתא, דכן אתקינו אבהתא.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף גמרא סוכה.
המצווה הע"ב
האזהרה שהוזהרו הלויים מלהתעסק בשום עבודה מן העבודות המיוחדות לכהנים, והכהנים - מלהתעסק בשום עבודה מן העבודות המיוחדות ללויים.
לפי ששתי המשפחות האלה, כלומר: הכהנים והלויים, לכל משפחה מהן עבודה מיוחדת במקדש.
לפיכך באה האזהרה מאתו יתעלה לשתיהן יחד, שלא תעבוד אחת בעבודת האחרת - אלא כל קבוצה במה שפקד לה.
כמו שאמר: "איש איש על עבדתו ואל משאו" (במדבר ד, יט).
ולשון הלאו שבא בהן הוא אמרו יתעלה על הלויים: "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו" (במדבר יח, ג).
אחר כך חזר לדבר אל הכהנים ואמר: "ולא ימתו גם הם גם אתם" (שם).
כלומר: שגם אתם כולל אתכם הלאו הזה.
שכמו שהזהרתים מלהתעסק בעבודתכם, והיא: כלי הקדש והמזבח, כך אתם מוזהרים מלהתעסק בעבודתם.
ולשון ספרי: "אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו" - אזהרה; "ולא ימתו" - עונש.
אין לי אלא לויים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים; כהנים על עבודת הלויים מנין? - תלמוד לומר: גם הם.
מעבודה לחברתה מנין? - תלמוד לומר: גם אתם.
וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גדגדה. אמר לו: חזור לאחוריך! שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים.
הנה נתבאר לך שכל לוי המתעסק בעבודה שאינה עבודתו המיוחדת לו - חייב מיתה בידי שמים.
וכן הכהנים לא יגשו לעבודת הלויים, אלא אם עברו אינם במיתה כי אם במלקות.
ובמכלתא: "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו" יכול אם נגעו יהיו חייבין? תלמוד לומר: "אך" - משום עבודה הן חייבין.
אין לי אלא הלויים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלויים מנין? תלמוד לומר: "גם הם גם אתם".
ושם נאמר:"הלויים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של לויים אלא בלא תעשה".