המצווה הנ"ה
הציווי שנצטווינו להקריב כבש הפסח ביום י"ד בניסן.
והוא אמרו יתעלה: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו).
וכל העובר על מצווה זו ונמנע מלהקריבו בזמנו במזיד - הרי זה חייב כרת, בין שהוא איש או אשה. לפי שכבר נתבאר בגמרא פסחים, שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת. כלומר, הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל.
ומאמר התורה בו הוא כרת, והוא אמרו: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה" (במדבר ט, יג).
ובריש מסכת כרתות, כאשר מנו את המצוות שהעובר עליהן חייב כרת - והן כלן מצוות לא תעשה - אמרו: "והפסח והמילה במצוות עשה". וכבר הקדמנו הקדמה זו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פסחים.
המצווה הקי"ד
האזהרה שהזהרנו מלגז צמר הקדשים.
והוא אמרו: "ולא תגז בכור צאנך" (שם).
ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהו כולם אסורים בעבודה וגזה.
וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר: גיזה ועבודה, במסכת בכורות.
וגם הגוזז דבר מן הקודשים - לוקה.
המצווה הקט"ו
האזהרה שהזהרנו מלשחוט כבש הפסח על החמץ.
והוא אמרו: "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח).
וכבר נכפל לאו זה בלשון לא תשחט וכו' (שם לד, כה).
וענינו: שמזמן שחיטת הפסח, והוא בין הערבים, לא יהא ברשותו חמץ, לא ברשות השוחט ולא ברשות הזורק ולא ברשות המקטיר ולא ברשות אחד מבני חבורה; וכל אחד מאלו שיש ברשותו חמץ באותה העת - לוקה.
ובמכילתא:"לא תשחט על חמץ דם זבחי" - לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מפסחים.
המצווה הקט"ז
האזהרה שהזהרנו מלהשאיר אמורי הפסח בלי הקרבה עד שיפסלו ויעשו נותר.
והוא אמרו: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שם כג, יח).
ולשון המכילתא:"לא ילין" בא הכתוב ללמד על החלבים שהם נפסלים בלינה על גבי הרצפה".
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שם לד, כה).