המצווה הקכ"א
האזהרה שהזהרנו מלשבור עצם מעצמות קרבן פסח.
והוא אמרו:"ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו)
והשובר עצם מעצמיו -לוקה.
ובפירוש אמרו:
"השובר את העצם בפסח טהור - הרי זה לוקה".
המצווה הקכ"ב
האזהרה שהזהרנו מלשבור עצם מעצמות פסח שני גם כן.
והוא אמרו יתעלה בו: "ועצם לא תשברו בו" (במדבר ט, יב).
והשובר בו - גם הוא חייב מלקות.
ובגמרא פסחים אמרו:"כשהוא אומר 'ועצם לא תשברו בו' בפסח שני, שאין תלמוד לומר; שכבר נאמר 'ככל חקת הפסח' (שם)?
האוי אחד עצם שיש בו מח, ואחד עצם שאין בו מח".
וכבר נתבארו דיני שבירת העצם בפרק ז מפסחים.
המצווה הקכ"ג
האזהרה שהזהרנו מלהוציא כלום מבשר הפסח מן המקום שנתקבצו לאכלו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו).
ולשון המכילתא:"'חוצה' - חוץ למקום אכילתו".
והדבר היוצא ממנו, אסור לאכלו והוא במדרגת טרפה.
ובגמרא פסחים אמרו:"המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה - אינו חייב עד שיניח.
'הוצאה' כתובה בו כשבת".
ואם הניח, אז יתחייב מלקות.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז מפסחים.
המצווה הקכ"ה
האזהרה שהזהרנו מלאכול קרבן הפסח מבשל או נא, אלא צלי בלבד.
והוא אמרו יתעלה: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל" (שמות יב, ט).
וכבר נתבאר לך בכלל התשיעי ממאמר זה, שהעובר על לאו זה - לוקה.
המצווה הקכ"ו
האזהרה שהזהרנו מלהאכיל לגר תושב מן הפסח.
והוא אמרו יתעלה: "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מה).
המצווה הקכ"ז
האזהרה שהזהר הערל מלאכול הפסח.
והוא אמרו: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח).
והאוכלו ערל - לוקה.
המצווה הקכ"ח
האזהרה שהזהרנו מלהאכיל את הפסח לישראל שנשתמד.
והוא אמרו יתעלה: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג).
אמר המתרגם על פי הקבלה: כל בר ישראל דישתמד.
ולשון המכילתא: "כל בן נכר - זה ישראל משמד שעבד עבודה זרה".