המצווה הקפ"ז
הציווי שנצטווינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם, כיון שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון.
והוא אמרו יתעלה: "כי החרם תחרימם" (שם כ, יז) וביאר לנו בכתובים רבים, שטעם הדבר: כדי שלא נלמד מכפירתם. ורבים הכתובים המזרזים ומחזקים להרגם, ומלחמתם מלחמת מצווה.
ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר. הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?! כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה. ואנחנו מצווים לשרשם ולרדפם בכל דור ודור עד שישמדו, עד האחרון. וכך עשינו, עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד, ונתפזרה השארית ונטמעה בין האומות עד שאינה ידועה [עוד]. אולם על ידי זה שכבר כולו, לא תהיה המצווה שנצטווינו להרגם מצווה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק שאינה נוהגת לדורות, אפילו אחר השמדתם והכרתתם, כי מצווה זו אינה קשורה בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות למדבר או למצרים, אלא היא קשורה במי שמצווים עליו, וכל עוד יהיה בנמצא מקימים בו אותו הציווי. ובכלל ראוי לך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצווה ובין הדבר שנצטווה עליו. כי יש שהמצווה נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות; אך לא בהעדר הדבר שנצטווה עליו תיהפך המצווה ל'אינה נוהגת לדורות'. אלא תהיה 'אינה נוהגת לדורות'. אם העניין להיפך והוא: שיהא דבר מסוים מצוי במצב מסוים, ובאיזה זמן חובה היה [לעשות] בו פעולה מסוימת, או דין; אך היום אינו חובה, אף על פי שאותו הדבר מצוי באותו המצב. כגון: לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, כמו שנתבאר במקומו. והבן כלל זה ודעהו.
המצווה הקפ"ח
הציווי שנצטווינו להכרית זרע עמלק בלבד מכל שאר זרע עשו, זכרים ונקבות, קטון וגדול.
והוא אמרו יתעלה: "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט).
וכבר הזכרנו מקודם אמרם: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק".
וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה.
וכבר נתבארנו דיניה בפרק ח' מסוטה.
המצווה הקפ"ט
הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקדם אותנו ברע.
שנאמר את זה בכל זמן וזמן, ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, שנקרא את בני האדם לשנאו.
כדי שלא ישכח הדבר, ולא תחלש שנאתו, ולא תמעט בנפשות במשך הזמן.
וזה אמרו יתעלה: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז).
ולשון ספרי:"זכור את אשר עשה לך עמלק - בפה, ולא תשכח - בלב".
כלומר: אמור דברים בפיך שיביאו בני אדם לכך, שלא תסור שנאתו מן הלב.
ולשון ספרא:"זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך? כשהוא אומר 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמורה; הא מה אני מקים 'זכור'? - שתהא שונה בפיך".
הלא תראה, איך עשה שמואל הנביא, כשבא לקיים מצווה זו: שהוא זכר תחילה, ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל-א טו, ב).
המצווה המ"ט
האזהרה שהזהרנו שלא להחיות אדם משבעה עממין, כדי שלא יקלקלו את בני אדם, ויטעום בעבודה זרה. והוא אמרו יתעלה: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז).
ותהיה הריגתם מצוות עשה, כמו שביארנו במצווה קפז.
והעובר ואינו הורג מהם - את שאפשר לו להרגו - הרי זה עבר על מצוות לא תעשה.
המצווה הנ"ט
האזהרה שהזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק, ואשר קדמונו ברע.
וכבר ביארנו במצווה קפ"ט ממצוות עשה, שזכירת מה שעשה לנו זרע עמלק וחידוש האיבה לו - היא מצוות עשה.
וכך מזהר[ים אנו] מלהזניח דבר זה ומלשכחו - והיא מצוות לא תעשה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תשכח" (דברים כה, יט).
ובספרי:"זכור" - בפה; "לא תשכח" - בלב,כלומר: אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך.