Download Here
השורש הראשון:
שאין ראוי למנות בכלל הזה המצוות שהן מדרבנן.
דע, כי זה העניין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד (מכות כג, ב) "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני", איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המניין?
אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים, ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה בכלל מצוות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום, [הנ"ל הם מצוות דרבנן] וניחום אבלים, וביקור חולים, וקבורת מתים, [הנ"ל למודים מהפסוקים, ומדבר אודותם בשרש ב] והלבשת ערומים [מזכירו בהמשך שהוא מדברי נביאים], וחישוב תקופות [לימוד מהפסוקים, מזכירו בשרש ב], ושמונה עשר ימים לגמור בהן את ההלל [מדרבנן, ומזכירו בהמשך].
ותמה על מי שישמע לשונם "נאמרו לו למשה בסיני", וימנה קריאת ההלל ששיבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך - שצווה בה משה?!
וימנה נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני, וכן מקרא מגילה?
אמנם [שנניח] שנאמר למשה בסיני, שיצוונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך, נתחייב להדליק נר חנוכה - הנה איני רואה שאחד ידמה זה, או שיעלה במחשבתו.
"לא תסור" (דברים יז, יא) אינו הופך דרבנן לדאורייתא.
ומה שיראה לי שהביאם אל זה, היותנו מברכים על אלה הדברים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה", ו"להדליק נר חנוכה", ו"לגמור את ההלל".
ושאלת התלמוד (שבת כג, א) "היכן צוונו?", ואמרו מ"לא תסור".
ואם מטעם זה מנו אותם, הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן?
כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו, וכל מה שהזהירו ממנו, כבר צווה משה רבנו עליו השלום בסיני שיצוונו לקיימו, והוא אומרו "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז, יא).
והזהירנו יתברך מעבור בדבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו, ואמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא).
ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות, מפני שהוא נכנס תחת אומרו יתברך "לא תסור", מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם?
וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה, היה להם למנות נטילת ידים, ומצוות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים" ו"על מצוות עירוב", כמו שנברך על מקרא מגילה ונר חנוכה, והכל מדרבנן?
ובביאור אמרו: (חולין קה, א) "מים ראשונים מצווה. - מאי מצווה? אמר אביי: מצווה לשמוע דברי חכמים".
כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה, "היכן ציוונו - מלא תסור".
וכבר התבאר שכל מה שתיקנו הנביאים עליהם השלום שעמדו אחר משה רבנו, הוא גם כן מדרבנן.
ובביאור אמרו: (שבת יד, ב) "בשעה שתיקן שלמה ערובין וידים, יצתה בת קול ואמרה 'חכם בני ושמח לבי'".
ובארו במקומות אחרים, שערובין יקרא "דרבנן", וידים "מדברי סופרים".
הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן.
ואמנם ביארתי לך זה, כדי שלא תחשוב שמקרא מגילה, בעבור שהוא תיקון נביאים, יקרא דאורייתא, שערובין דרבנן אע"פ שהוא תיקון שלמה בן דוד ובית דינו.
הטעות במניית מצוות דרבנן, וזהו שנעלם מזולתנו, ומנה הלבשת ערומים, בעבור שמצא בישעיה "כי תראה ערום וכסיתו" (ישעיה נח, ז), ולא ידע שזה נכנס תחת אומרו יתברך "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח).
כי עניין זה הציווי הוא בלי ספק שנאכיל הרעב, ונכסה הערום, וניתן מצע למי שאין לו מצע, וכסות למי שאין לו כסות, ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להינשא, ונרכיב מי שדרכו לרכוב, כמו שהוא מפורסם בלשון התלמוד שזה כולו נכנס תחת אומרו "די מחסורו".
והיה לשון התלמוד אצל אלו מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת. ולולא זה, לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצוות שנאמרו למשה בסיני.
ולשון גמרא שבועות (לט, א):"אין לי אלא מצוות שנצטוו על הר סיני, מצוות שעתידין להתחדש, כגון מקרא מגילה מנין? תלמוד לומר קיימו וקבלו - קיימו מה שקבלו".
והוא שיאמינו בכל מצווה שיתקנו הנביאים והחכמים אחר כן.
והתימה, מפני מה מנו מצוות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו, ולא מנו גם כן מצוות לא תעשה שהם מדרבנן?
וכמו שמנו במצוות עשה נר חנוכה ומקרא מגילה ומאה ברכות והלל, היה להם למנות גם כן בכלל מצוות לא תעשה אחת ועשרים שניות [לעריות] באחת ועשרים מצוות לא תעשה?
כי כמו שכל ערווה וערווה לא תעשה דאורייתא, כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן, כמו שבארו ואמרו, "שניות מדברי סופרים".
וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה (יבמות כ, א) "איסור מצווה" - רוצה בו השניות.
ואמרו "מאי מצווה? - מצווה לשמוע דברי חכמים".
וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה, שהיא מדברי סופרים?
כללו של דבר: אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן, יהיה זה עולה לאלפים רבים. וזה דבר מבואר.
והכלל כי כל מה שהוא מדרבנן, לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות, כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה, אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר.
ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן, ועוזבים קצתם בבחירה מהם, הוא עניין אי אפשר לקבלו בשום פנים, יאמרו מי שיאמרו.
הנה בארנו עניין זה השורש ומופתיו, עד שלא נשאר בו ספק כלל לשום אדם.
Download Here
השורש השני:
שאין ראוי למנות כל מה שלומדים באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, או מריבוי.
כבר בארנו בפתיחת חיבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, ושהדין הנלמד במידה מאותן המידות פעמים תיפול בו מחלוקת.
ושיש דינים שהן פירושים מקובלים ממשה, ואין מחלוקת בהם, אבל מביאים ראיה עליהן באחת משלוש עשרה מידות. כי מחכמת הכתוב שאפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל, או היקש יורה עליו.
וכבר בארנו זה העניין שם.
וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלוש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני, וגם לא נאמר בכל מה שנמצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלוש עשרה מידות, שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה פירוש מקובל.
לפיכך הראוי בזה, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה, ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחת משלוש עשרה מדות - אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה, או שזה דאורייתא - הנה ראוי למנותו, אחר שמקבלי המסורת אמרו שהוא דאורייתא.
ואם לא יבארו זה ולא דברו בו - הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.
סיבת הטעות בדרשות אלה, וזה גם כן שורש כבר נשתבש בו זולתנו, ולכן מנה יראת חכמים בכלל מצוות עשה.
ואשר הביאו לזה, לפי מה שיראה לי, מאמר ר' עקיבא (פסחים כב, ב) "את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". וחשב שכל מה שיגיע בריבוי הוא מן הכלל הנזכר.
ואם היה העניין כמו שחשבו, למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצווה בפני עצמה, מחוברת אל כיבוד אב ואם?
וכן כיבוד אחיו הגדול?
כי אלו האישים למדנו שאנו חייבים לכבדם בריבוי, אמרו "כבד את אביך לרבות אחיך הגדול" (כתובות קג, א).
ועוד אמרו "את אביך" - לרבות בעל אמך. "ואת אמך" - לרבות אשת אביך, כמו שאמרו "את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים" (שם).
אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו?
וכבר הגיעה בהם הסכלות אל דבר יותר קשה מזה, וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק, יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות, או להרחיק עניין מן העניינים, והם כולם בלי ספק דרבנן, ימנו אותם בכלל המצוות, ואף על פי שפשט הפסוק לא יורה על דבר מאותם העניינים?
ועל אף הכלל שלימדונו עליהם השלום, והוא אומרם ז"ל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
ואף על פי שתלמוד שואל בכל מקום ואומר "גופיה דקרא במאי קא מדבר?", כשמצאו פסוק יילמדו ממנו דברים רבים על צד הביאור והראייה.
והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצוות עשה: בקור חולים, ונחום אבלים, וקבורת מתים, בעבור הדרש הנזכר.
באומרו יתברך (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה".
והוא אומרם:"את הדרך" - זו גמילות חסדים; "ילכו" - זה בקור חולים; "בה" - זו קבורת מתים; "ואת המעשה" - אלו הדינין; "אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל, ב).
וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצווה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כולם, והדומים להם, נכנסות תחת מצווה אחת מכלל המצוות הכתובות בתורה בביאור, והוא אומרו יתברך "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).
ובזה הדרך בעצמו מנו חישוב תקופות מצווה, בעבור הדרש הנאמר ב"היא חכמתכם ובינתכם" - והוא אומרם "איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות" (שבת עה, א).
ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה, ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו, והוא כל דבר שנלמד במידה משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, היה עולה מנין המצוות לאלפים רבים.
ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמיתיות, והיות הדין הנלמד במידה ההיא נכון או לא נכון - אין זאת הסיבה.
אבל הסיבה כי כל מה שנלמד הם ענפים מן השורשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור, והם תרי"ג מצוות.
גם דקדוקי משה אינם דאורייתאואפילו היה משה בעצמו לומד את הלימוד, אין ראוי למנותם.
והראיה על זה כולו אומרם בגמרא תמורה:אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, ואף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, שנאמר "אשר יכה את קרית ספר ולכדה ... וילכדה עתניאל בן קנז" (יהושע טו, טז).
וכשהיו כך הנשכחות, כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר? כי מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שידע.
ובלא ספק שהיו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמידות אלפים רבים, ואלו כולם היו נודעים בימי משה רבנו, כי בימי אבלו נשתכחו.
הנה נתבאר לך שאפילו בימי משה נאמר דקדוקי סופרים, כי כל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מדברי סופרים.
הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצוות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלוש עשרה מדות. ואפילו בזמנו עליו השלום, כל שכן שלא ימנה בהן מה שהוציאו באחרית הזמן.
אבל אמנם ימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו, והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא, או יאמרו שהוא גוף תורה - הנה נמנה אותו, כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש.
ואמנם זיכרון ההיקש בו והביא הראיה עליו באחת משלוש עשרה מדות, להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה.
Download Here
השורש השלישי:
שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות
דע, כי אומרם "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני", מורה שהמספר הוא מספר המצוות הנוהגות לדורות. כי מצוות שאין נוהגות לדורות, אין קשר להן בסיני, אם נאמרו בסיני או לא.
ואמנם כוונו באומרם "בסיני" - לפי שעיקר התורה שניתנה היה בסיני, והוא אומרו ית' "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך".
ובביאור אמרו:מאי קראה? "תורה צוה לנו משה מורשה"? - רוצה לומר מניין "ת-ו-ר-ה" והוא תרי"א. ו"אנכי" ו"לא יהיה" - מפי הגבורה שמעום". ובהם נשלמו תרי"ג מצוות.
ירצו בזה הסימן, שהדבר שצווה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו, הוא מספר "ת-ו-ר-ה", וקראה "מורשה קהלת יעקב". ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם ייקרא ירושה מה שיתמיד לדורות, כמו שאמר "כימי השמים על הארץ".
ומאומרם גם כן, כי כל אבר ואבר כאילו הוא יצווה האדם בעשיית מצווה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה - ראייה על היות זה המספר לא יחסר לעולם. ואילו היה מכלל המניין מצוות שאין נוהגות לדורות, הנה יחסר זה הכלל בזמן שיכלה בו חיוב המצווה ההיא, ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל.
טעות מי שמנה מצוות זמניות, וכבר טעה גם כן זולתנו בשורש הזה, ומנה - כשהיה נתון בדוחק - "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" (במדבר ד, כ) ומנה "ולא יעבוד עוד" (במדבר ח, כה) בלווים, ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות, כי אם במדבר.
ואף על פי שאמרו (סנהדרין פא, ב) רמז לגונב את הקסוה (= כלי מקדש) "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש"?
- הרי די באומרם "רמז", ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחויבי מיתה בידי שמים, כמו שהתבאר בתוספתא ובסנהדרין.
ואני תמה זה שמנה אלו הלאוין, למה לא מנה אומרו במן "איש אל יותר ממנו עד בקר"?
ואמרו יתברך "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה"?
וכן האזהרה שבאה בבני עמון "אל תצורם ואל תתגר בם"?
וכן ימנה גם כן בכלל מצוות עשה אמרו "עשה לך שרף ושים אותו על נס"?
ואמרו "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן"?
כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח?
וכן ימנה "היו נכונים לשלושת ימים"?
וכן "גם הצאן והבקר אל ירעו"?
ו"אל יהרסו לעלות"?
ורבים כמו אלה.
ולא יסתפק בעל שכל, כי אלו כולם מצוות נאמרו לו למשה צווי ואזהרה, אך היו כולם לפי שעה, ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא יימנו.
בעבור השורש הזה, אין ראוי למנות ברכות וקללות בהר גריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטווינו לבנותו בבואנו בארץ כנען, כי אלו כולם מצוות לפי שעה.
ולא הציווי שציוונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי במדבר לבד, והוא אומרו "והביאום לה'".
אמרו בספרא: "והביאום - זו מצוות עשה", אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אומרו "בכל אות נפשך תאכל בשר".
ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין, היה מה שצווה בו משה מיום שהתנבא עד יום מותו, חוץ מהמצוות הנוהגות לדורות, יותר משלוש מאות מצוות כשנמנה כל צווי שבא במצרים, וכל מה שבא במילואים וזולתם.
כולם כתובים בתורה: מהם עשה ומהם לא תעשה.
ואחר שהוא נמנע למנותם כולם, יתחייב בהכרח שלא תימנה גם אחת מהן.
ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר.
וזה מה שכוננו לבארו בשורש הזה.