המצווה הקנ"ג
הציווי שציונו יתעלה בחשבון חודשים ושנים, וזו היא מצוות קדש החודש.
והוא אמרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב).
ובפירושו נאמר: "עדות זו תהא מסורה לכם".
כלומר: מצווה זו אינה מסורה לכל אחד ואחד, כשבת בראשית, שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי
- כך שגם כל אדם הרואה את הלבנה יעשנו ראש חודש, או יחשב בחשבון התורני ויעשה ראש חודש, או יראה שהאביב אחר-וזולתו ממה שראוי להתחשב בו יוסיף חודש -
אלא מצווה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דוקא, ובארץ ישראל דוקא.
לפיכך, בטלה אצלנו היום הראיה מחמת העדר בין דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקורבנות מחמת העדר המקדש.
ובזה טעו המינים הנקראים כאן במזרח 'קראים'.
וזהו היסוד שגם לא כל הרבניים עמדו עליו, והחלו מגששים עמהם בחשכת האפלה.
דע, שהחשבון הזה שאנו מחשבים היום ויודעים בו ראשי החודשים והמועדים, אין מותר לעשותו אלא בארץ ישראל בלבד.
אבל בשעת הדחק ובהעדר חכמים מארץ ישראל, אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חודשים בחוצה לארץ, כדרך שעשה ר' עקיבא, כמו שנתבאר בתלמוד, ובזה יש קושי גדול.
והידוע, על הרוב כמעט תמיד היה בארץ ישראל, והם שיקבעו חודשים ויעברו שנים בדרכים המקבלות אצלם ובהתקבצם יחד.
ויש כאן יסוד גדול מאד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר.
הינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש.
בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה, כמו שנמסר לנו בקבלה:"אשר תקראו אתם (ויקרא כג, ב) אין לי מועדות אלא אלו",כלומר: אלה שאומרים הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבא לנו בקבלה.
ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל, כיון שבסדר זה עצמו מחשבים וקובעים היום - לא בראיה; ועל קביעתם אנו סומכים - לא על חשבוננו.
ואין חשבוננו אלא לגלויי מילתא, והבן זה היטב.
והנני מוסיף לך באור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי-[ואילו הנחנו] שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיה ב, ג).
ואם יתבונן מי שיש לו דעה שלמה בדברי התלמוד שבעניין זה יתבאר לו כל מה שאמרנו ברור שאין בו שום ספק.
ואמנם יש הערות בלשון התורה, המורות על יסודות העניין שאנו סומכים עליו בידיעת ראשי חודשים ועבור שנים, מאלה אמרו:"ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י).
אמרו: "מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד" ואמרו: "מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום ואין מקדשין את החודש אלא ביום? תלמוד לומר: מימים ימימה".
ואמר יתעלה: "לחודשי השנה" (שם יב, ב), אמרו: "חודשים אתה מחשב לשנה, ואי אתה מחשב ימים"משמע שההוספה בה לא תהא אלא חודש שלם.
ואמר: "חודש ימים" (במדבר יא, כא) - אמרו: "ימים אתה מחשב לחודש ואין אתה מחשב שעות".
ואמרו: "שמור את חודש האביב" (דברים טו, א) - משמע שבשנים שלנו חובה שנשמור בהן תקופות השנה, ולפיכך יהיו שנות חמה.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בשלמות בפרק א' מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וגם בברכות.
המצווה הקע"א
הציווי שנצטווינו לתן מחצית השקל כל השנה.
והוא אמרו יתעלה: "ונתנו איש כפר נפשו לה'" (שמות ל, יב), ואמר: "זה יתנו" (שם שם, יג).
וברור, שאין הנשים חייבות במצווה זו, לפי שהכתוב אומר: "כל העובר על הפקודים" (שם).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת שקלים. ושם נתבאר, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית.