ישעיהו פרק א

א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃

(א) חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' - א"ר לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ, ואמציה מלך יהודה, אחים היו.

 

אשר חזה על יהודה וירושלים - והלא על כמה אומות נתנבא?

"משא בבל", "משא מואב"?

הא למדת שאין זה תחלת הספר, ולא נקרא הספר על שם החזון הזה.

וכן שנינו בברייתא דמכילתא: "בשנת מות המלך עוזיהו" תחלת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר.

והדברים מוכיחים, שהרי ביום הרעש, יום שנצטרע עוזיהו, נאמר: "ואשמע את קול ה' אומר, את מי אשלח, ומי ילך לנו? ואמר הנני שלחני" (לקמן ו, ח)

למדנו שהוא תחלת שליחותו.

ונבואה זו נאמרה אח"כ.

ועל זו לבדה נאמר: "אשר חזה על יהודה וירושלים", כשם שאמר על משא כל אומה ואומה: "משא אומה פלוני", אף כאן כתב חזון זה, "חזה על יהודה וירושלים".

ולפי שהם תוכחות קושי, קראם "חזון", שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה, כמש"א בב"ר.

וראיה לדבר: חזות קשה הוגד לי (לקמן כא, ב):

 

בימי עוזיהו וגו' מלכי יהודה - ד' מלכים הללו קפח בימיו.

ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו, ונתנבא כל ימי המלכים הללו, עד שעמד מנשה והרגו.

(ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו, אחר שגלו עשרת השבטים. כת"י):

 

ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֨יִם֙ וְהַֽאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃

שמעו שמים והאזיני ארץ - משה אמר: "האזינו השמים ותשמע הארץ", (דברים לב, א) למה שינה ישעיהו את הלשון?

שנו רבותינו בדבר זה, ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי.

ונחלקו חכמים עליהם ואמרו, אין הדבר כן, אלא, בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין - עדותן קיימת, ואם לאו, אין עדותן קיימת.

אילו לא בא ישעיהו ונתן שמיעה לשמים, והאזנה לארץ, היו שמים מעידים ואומרים: "כשנקראו לעדות זו בימי משה, שאמר: "העידותי בכם היום", בהאזנה שמענו, והארץ מעידה: "אני נקראתי בלשון שמיעה", ואין עדותן מכוונת.

בא ישעיהו וחלף את הדבר, נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה:

 

כי ה' דבר - (שתהיו עדים בדבר, כשהתרתי בם בימי משה, לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה.

אני לא סרחתי בהם, אלא גידלתים ורוממתים, והם פשעו בי

ס"א) שתהיו עדים לדבר.

והיכן דבר?

"האזינו השמים ואדברה". (שם) במכילתא:

 

ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַֽחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃

קונהו - מתקנו בחרישה ביום, ומאחר שהרגילו בכך, יודע בו. אבל חמור אטום, אינו מבין בעליו, עד שיאכילנו.

וישראל לא נתפקח לידע כשור, כשקראתיו: "ישראל יהיה שמך", והודעתיו קצת חוקותי, והם עזבוני. כדמפורש (ביחזקאל כ, לט) "ואומר איש את גלולי וגו'".

ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם: "עמי בני ישראל", לא התבוננו, כחמור (סא"א)

ד"א, "ידע שור קונהו", מכיר השור קונהו, להיות מוראו עליו, לא שינה מה שגזרתי עליו, לומר: "איני חורש היום", וחמור לא אמר לבעליו: "איני טוען היום".

ומה אלו שנבראו לשמשכם, ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים, לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם, וישראל שאם זוכים מקבלים שכר, ואם חוטאים מקבלים פורענות:

 

לא ידע - לא אבו לידע. וידעו ודשו בעקב, ועמי לא נתן לב להתבונן:

 

ד ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָו֔‍ֹן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָֽזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר^[1]׃

הוי - כל "הוי" שבמקרא, לשון קובל וקונה, כאדם הגונח מלבו וצועק: "אהה".

אלא שיש מהם מועטין שהם לשון צעקת קריאת קול, כמו: "הוי הוי ונוסו מארץ צפון" (זכריה ב).

ותרגומו, "אכלו", לשון הכרזה, "הוי", יש לזעוק, על "גוי קדוש" הנהפך להיות "גוי חוטא".

ועם, שנאמר בו: "כי עם קדוש אתה", נהפך להיות "עם כבד עון":

 

עם כבד עון - כבדות, עון כבד, אדם שהוא כבד (פישנ"ט בלע"ז).

כבד שם דבר של כבדות (פשיצטומ"א בלע"ז), ודבוק עם תיבת עון:

 

זרע מרעים - והם היו "זרע ברך ה'", בנים היו להקב"ה, נהפכו ל"משחיתים":

 

נאצו - הרגיזו:

 

נזורו אחור - אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות.

וכן הוא אומר "וינזרו מקדשי בני ישראל", (ויקרא כב,)

"נזיר אחיו" (בראשית מט, )

אף כאן "נזורו", נסוגו לאחוריהם מאצל המקום:

 

ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָֽחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃

על מה תוכו וגו' - אדם שלקה וחוזר על סרחונו, חברו מוכיחו ואומר לו, "על זה לקיתה, ואינך נותן לב לומר: "על סורחן זה לקיתי לא אשוב לעשות עוד"".

אף כאן, "על מה תוכו", מאחר שעדיין אתם מוסיפים סרה לסור מאחרי המקום, הלא כבר "כל ראש לחלי" ולמה לא תבינו:

 

ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֨רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃

מתום - לשון תמימות, שלם מאין מכאוב:

 

פצע - מכת חרב.

"חבורה", לשון חבלה:

 

ומכה טריה - תירגם יונתן: "מרססא כתותה ומרוססת":

 

טריה - (דמניצייר"א בלע"ז).

ובל' גמרא: "יש טרייה לרישיה".

מנחם פי', לשון לחות. כלומר, לחה ורטובה, תמיד נובעת (מיישט"א בלע"ז):

 

לא זורו - הנגעים האלה לא זורו ע"י רופאים, אבקת סממני תחבושת.

לשון: "יזורה על נוהו גפרית" (איוב יח)

ומנחם פי', לשון רפואה. כמו: "אין דן דינך למזור" (ירמיהו ל):

 

ולא חובשו - לשון רפואה:

 

ולא רוככה בשמן - לא רככה מכתם בשמן, כמשפט שאר מכות.

ואין נופל כאן לומר, "לא רוככו בשמן", שאין מרככין אלא במקום המכה, אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הגוף, לפיכך נופל בם לשון רבים, "לא זורו" הנגעים, "ולא חובשו".

 

ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא, על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון.

ותרגם,

"מכף רגל ועד ראש", מקטנים ועד גדולים.

"אין בו מתום", אין טוב בו.

"פצע וחבורה", פשע ועונות וחטאים.

"לא זורו וגו'", כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה.

"ולא רככה בשמן", אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם:

ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָֽרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹֽכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃

לנגדכם זרים אוכלים אותה - לעיניכם יאכלוה אויביכם:

 

ושממה - מכם כנחלה הנהפכת לזרים, והיא שממה מבעליה. כך תירגם יונתן:

 

ח וְנֽוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃

ונותרה בת ציון - ריקנית מיושביה, כי יגלו מתוכה, כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר, ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך, "בתר דקטפוהי", לאחר שבצרו אותה:

 

כמלונה במקשה - כאשר תעזב המלונה שעשה נוצר בראש המקשה לשמור קישואין שלה, ומשתלקט, מניחה והולך.

זו שבכרם קרויה "סוכה", לפי שהוא גר שם יומם ולילה, ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים.

אבל הקישואין קשין הם, ואין לירא מן העופות, ואין צריך לשומרה ביום, לפיכך נקראת "מלונה" על שהיא לינת הלילות.

כערסל מבתותא, כמשכב המלונה במקשה במקשיא, בתר דאבעיוהי לאחר שלקטוהו, לשון המשנה שלש אבעיות ביום:

 

כעיר נצורה - כעיר שצרו עליה, ועושים סוכות סביב לה, להסתתר שם החיילות, וכשמסתלקים מעליה, מניחין אותם והולכין. כל זה ת"י:

 

ט לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַֽעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃ {פ}

לולי הותיר לנו שריד - מאליו וברחמיו, ולא בצדקותינו:

 

כמעט כסדום היינו - כולנו כלים:

 

י שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַֽאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃

קציני סדום - שרים שמעשיהם כסדום. מכאן אמרו: "אל יפתח אדם פיו לשטן": [ברכות יט, א]

יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃

שבעתי עולות אילים - כמו: "פן ישבעך וישנאך" (משלי כה יז):

 

מריאים - בהמות צאן פטומות:

 

לא חפצתי - אחר שאתם עוברים על תורתי, "זבח רשעים תועבה":

 

יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵֽרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִֽי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃

מי בקש זאת מידכם רמס חצרי - לרמוס את חצרי, אחרי שאין לבבכם שלם עמי:

 

יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּֽוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹֽא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַֽעֲצָרָֽה׃

לא תוסיפו הביא מנחת שוא - מתרה אני בכם, לא תביאו לי מנחת שוא שלכם, שהעשן עולה ממנה, קיטור של תיעוב הוא לי, ולא לנחת הרוח:

 

חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו' - ולקרוא מקרא: "חדש", ו"שבת", שאתם נאספים לקרא עצרה ואסיפה בהם, "לא אוכל" לסבול "און" שבלבבכם הנוטה לעכו"ם, והעצרה עמו.

שאין שני הדברים כאלו ראוין יחד, לקרוא עצרה, ליאסף לפני, והאון שבלבבכם לעכו"ם, ואין אתם מוציאין אותו מתוך לבבכם:

 

יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃

 

טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃

ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם - לפי שידכם דמים מלאו:

 

דמים - רציחה

 

טז רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַֽעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃

רחצו הזכו - (פתח הוא) ל' צווי. לפי שהוא מגזרת רַחַץ, אבל רָחַצוּ קמץ לשון עבר, שהוא מגזרת רָחַץ:

 

רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו - י' אזהרות של לשון תשובה יש כאן, כנגד עשרת ימי תשובה, וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות:

 

חדלו הרע - חדלו ממעשים הרעים:

 

הרע - כמו להרע.

א"צ לכתוב: "מלהרע", שכן לשון המקרא, נופל על לשון.

"חדלה", "וחדל לעשות הפסח" (במדבר ט).

"עד כי חדל לספור" (בראשית מא, מט).

כלומר חדלה הספירה, חדלה העשיה, אף כאן תחדלו הרעה:

 

יז לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ {ס}

למדו - רפי נקוד והוא מגזרת למוד.

היו למדין להטיב.

המלמד לעצמו, הוא ממשקולת לשון קל, לפיכך צווי לשון רבים שלו נקוד בחירק כמו אִמְרו שִמְעו.

אבל המלמד לאחרים, הוא ממשקולת ל' כבד המדגיש.

ואם בא לצוות את הרבים, הוא נקוד למדו.

וכן דרשו מגזרת דרוש.

אבל אשרו שהשי"ן מודגשת ממשקולת ל' כבד, ומגזרת אשר, לפיכך ל' צווי לרבים נקוד פתח (כמו אשרו דברו ספרו בשרו)

 

אשרו חמוץ - החזיקו את הגזול.

והוא לשון משנה, ,אשרנוהי, "אי אישר חילי", "ישר כחך".

ל"א.

הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו.

לשון, "באשורו אחזה רגלי" (איוב כג, יא)

"ואשר בדרך לבך" (משלי כג יט):

 

שפטו יתום - פלוני זכאי פלוני חייב:

 

ריבו אלמנה - השתדלו בריבה, להתווכח בעדה, שאינה יוצאת לחזור אחרי בעלי דינה (סא"א):

 

חמוץ - גזול ודומה לו מכף מעול וחומץ (תהלים עא):

 

יח לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִֽהְיֽוּ׃

לכו נא ונוכחה - יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי, ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב:

 

אם יהיו חטאיכם כשנים - כתומים לפני כאודם שנים, אלבינם כשלג:

 

יאמר ה' - תמיד הוא אומר לכם כן.

כמו: "על פי ה' יחנו" (במדבר ט כ).

דבר אחר, "לכו נא ונוכחה", מה כתוב למעלה ממנו, "חדלו הרע, למדו היטב", ואחר שתשובו אלי, "לכו ונוכחה" יחד, להודיעני: "עשינו מה שעלינו, עשה מה שעליך", ואני אומר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וגו'":

כתולע - צבע שצובעים בו אדום גרעינים הם, ויש תולעים בכל אחד ואחד:

 

יט אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃

 

כ וְאִם־תְּמָֽאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ {פ}

כי פי ה' דבר - והיכן דבר?

"והבאתי עליכם חרב" (ויקרא כו כה):

 

כא אֵיכָה֙ הָֽיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶֽאֱמָנָ֑ה מְלֵֽאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט^[2] צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃

לזונה - תועה מעל אלהיה:

קריה - שהיתה נאמנה, ומליאה משפט, וצדק היה לן בה, ועתה מרצחים:

מלאתי משפט - כגון רבתי עם (איכה א):

צדק ילין בה - תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה, ושל בין הערבים מכפר על של היום.

דבר אחר: שהיו מלינים בה דיני נפשות. כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא', לא היו גומרין את דינו עד למחרת, אולי ימצאו לו זכות. ועתה נעשו רוצחין.

ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר: "תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים, כמנין "מלאתי" בגי', "ועתה מרצחים", הרגו את אוריה, הרגו את זכריה:

 

כב כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃

כספך היה לסיגים - שהיו עושין מעות נחשת, ומצפין אותן בכסף להונות בהם:

סבאך מהול מים - משקים שלכם מעורבים במים, כדאיתא בפסיקתא.

"מהול", מעורב. ואין לו דמיון במקרא.

ומ"א פותר, "לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב') מעורבב:

 

כג שָׂרַ֣יִךְ סֽוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ {ס}

סוררים - סרים מן הדרך הישרה:

ורודף שלמונים - תשלומין.

ת"י, אמרין גבר לחבריה, עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך.

שופט שהיה גזלן, והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר, זה אומר לו: "צדקני היום, ואני אשלם גמולך, כשיצעקו עליך בפני" הוי רודף תשלום גמולות:

 

וריב אלמנה לא יבא אליהם - האלמנה באה לצעוק, והיתום יוצא, וזו פוגעת בו ושאלתו: "מה הועלת בצעקתך לפני השופט?"

והוא אומר: "כל היום הזה יגעתי לו במלאכה, וסופו לא הועלתי".

וזו חוזרת לאחוריה ואומרת: ומה זה שהוא איש לא הועיל, אני לא כ"ש?!

הוי "יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא יבא אליהם" כלל:

כד לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּֽקְמָ֖ה מֵאֽוֹיְבָֽי׃

נאם האדון - שהכל שלו, ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים:

 

אביר ישראל - תקפו של ישראל:

הוי - לשון הזמנה והכרזה. ודומה לו, "הוי ונוסו מארץ צפון" (זכריה ב', י'). וידעו הכל כי אנחם מצרי שהכעיסוני במעשיהם:

 

כה וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃

ואשיבה ידי עליך - מכה אחר מכה עד כלות הפושעים:

בבור - ל' בורית (סבו"ן בלע"ז). ולשונו ל' נקיון, כמו "ובר לבב" (תהלים כד) ע"ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו. "סיגיך" האמור למעלה, כמו "כספך היה לסיגים", תערובת נחשת בכסף קרוי סיג, אף כאן תערובת רשעים עם הכשרים, אני אכלה הפושעים שהם הסיג.

 

כל בדיליך - בדיל המעורב בכסף.

כלומר הרשעים שבך.

בדיל (אשטיי"ש בלע"ז):

כו וְאָשִׁ֤יבָה שֹֽׁפְטַ֨יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹֽעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶֽאֱמָנָֽה׃

כבראשונה - אעמיד לכם שופטים כשרים:

 

עיר הצדק - כבתחלה צדק ילין בה

 

כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃

במשפט תפדה - ע"י שיהיו בה עושה משפט:

 

תפדה - מעונותיה:

 

ושביה - עושי תשובה שבתוכה,

(בצדקה במצדיקים עצמם במשפט ובצדק' שבתוכה):

 

כח וְשֶׁ֧בֶר פֹּֽשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹֽזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃

ושבר פושעים וגו' - שבכולן הוכיחן למעלה, "והם פשעו בי", "גוי חוטא", "עזבו את ה'":

 

פושעים - מורדים, והעובדים לעכו"ם:

 

וחטאים - אלו עבריינים, העוברים על שאר איסורין:

 

כט כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵֽאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵֽהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃

מאילים - לשון אלה, מין אילן שקורין (אולמ"א בלע"ז):

 

אשר חמדתם - לעבוד תחתיהם עבודת כוכבים, כענין שנאמר: "תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צלה" (הושע ד):

 

מהגנות - שם היו עובדים כוכבים, כמה דאת אמר: "המתקדשים והמטהרים אל הגנות" (לקמן סו, יז):

ל כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃

נובלת עלה - העלה שלה נובלת, כמוש (פלישטישנ"ט בלע"ז), בבא עליו שרב או קרח הוא כמוש וליחלוחו אבד וכלה.

ואין "נובל" לשון רקבון כמו "בלה", שאין נו"ן נופלת באותו לשון, אלא "נובל" לשון דבר הנלאה וכלה, כמו מגזרת "נבול תבול", (שמות יח), כמו "תנבול", ומתרגמינן "מילאה תילאה":

 

אשר מים אין לה - להשקות זרעיה, בדבר שחוטאים בו משווה פורענותם:

 

לא וְהָיָ֤ה הֶֽחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹֽעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָֽעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃ {פ}

החסון - התוקף, שהיו אונסין את העניים, וגוזלין אותן, ומתחסנין בממון, כמו שאמר למעלה: "וחברי גנבים", יהיה אותו ממון, "לנעורת", שמנערין מן הפשתן, שהוא קל ונוח לישרף:

 

ופעלו - והעושה אותו, תוקף, יהיה לניצוץ אש ובערו זה בזה:

 

לניצוץ - (אישטנציל"א בלע"ז).

ת"י: "ופועלו, ועובד ידיהון". ואין זה אחר ל' העברית, שא"כ היה לו לינקד ופעלו חטף קמץ, ויהא נבאר ל' פעול. עכשיו שהוא נקוד מלאפום, (ר"ל חולם), נבאר ל' פועל:

 

ואין מכבה - ת"י ולא יהא עליהון חייס: