תלו דין המפרש בים והיוצא בשיירא ובו כ"ג סעיפים:
א היוצא מביתו (א) לעיר אחרת קודם הפסח, ודעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח, או שדעתו שלא יחזור לביתו לעולם.
ואינו מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק כשמגיע זמן הבדיקה.
אם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח, כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח, חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים.
לפיכך חייב הוא לבדוק כל חדריו בלילה שלפני יציאתו לאור הנר.
ואם שכח ולא בדק בלילה, יבדוק ביום לאור הנר.
ומיד (ב) אחר הבדיקה, יבטל כל החמץ שאין ידוע לו, שלא מצאו בבדיקתו.
כתקנת חכמים שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר הבדיקה, מטעם שנתבאר בסימן תל"ד ע"ש.
ועל בדיקה זו לא יברך "על ביעור חמץ", כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד.
כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, דהיינו ליל י"ד.
(וממנו ואילך עד סוף הרגל. כמ"ש בסי' תל"ה).
וברגע שקודם יציאתו, חייב הוא להוציא החמץ מכל גבולו שבעיר זו שהוא יוצא ממנה.
ואם יש לו בנים קטנים בביתו, וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול - יוציאנו מביתו לבית אדם אחר, ושם יניח חמץ לאכול, ויסגור את ביתו ואת כל חדריו הבדוקים שלא יכניס (ג) שום אדם עוד חמץ לשם.
שאם לא יעשה כן, אין בדיקתו שוה כלום:
ב אבל אם הוא מניח בביתו אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים, שיש בהן דעת ויכולת לבדוק ככל משפטי הבדיקה, שנתבאר בסימן תל"ג - אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו.
אלא יצוה לאחד מהם, (ד) וימנה אותו, שיבדוק ויבטל החמץ כשמגיע הזמן ששלוחו של אדם כמותו *:
[*ועיין בסימן תל"ב, שלכתחילה טוב להזהר שלא לעשות אשה שליח לבדיקת חמץ.
ועיין בסימן תל"ד, שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא שם כשמגיע זמן הביטול. עיין שם.]
ג ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק, אף על פי כן חייבים הם לבדוק, אפילו אותן חדרים שלא הכניסו בהם חמץ אחר יציאת בעה"ב מביתו.
ואפילו אותן החדרים שהם לא יכנסו בהם בפסח כלל, ולא יבואו לאכול מהחמץ שבתוכם.
דכיון שבעה"ב נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו.
שכל ישראל ערבים זה בזה:
ד ואחר הבדיקה טוב שיבטלו גם כן.
אף על פי שאין ביטולם מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלהם, והבעל הבית לא צוה להם לבטל, ולא עשה אותם שלוחים לכך
** מכל מקום, יש לחוש שמא ישכח בעה"ב לבטל במקום שהוא, כיון שאינו עוסק שם בבדיקת החמץ ובביעור, הוא קרוב לשכחה, ולא יבוטל החמץ כלל.
ומוטב שיבטלו הם, ממה שלא יבוטל החמץ כלל.
וראוי להזהירם על כך, כדי לצאת ידי ספק:
[**ואע"ג דמסתמא ניחא ליה?
מכל מקום צריך הוא לגלות דעתו בפירוש, ואם לאו, אין ביטול השליח מועיל כלום.
כמ"ש בסוף סימן תל"ד ע"ש.]
ה ואם יוצא קודם ל' יום.
אפילו אינו מניח בביתו מי שיבדוק.
אם דעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, שעדיין לא חל עליו להזהר בצרכי הפסח, וכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו בכל גבולו.
ולא יברך על ביטול זה.
לפי שעיקר הביטול הוא בלב, כמו שנתבאר בסי' תל"ד, ואין מברכין על דברים שבלב:
ו במה דברים אמורים (ה) באותן חדרים שחיוב הבדיקה בהם בליל י"ד אינו אלא מדברי סופרים, שמן התורה אין חוששין כלל שמא יש שם כזית חמץ.
כגון, אוצרות יין ושמן שמסתפק מהן לסעודה וכיוצא בהן, ושאר כל החדרים שאין רגילות להשתמש בהן חמץ בתדירות, ואין צריך לבודקן כלל מן התורה, אפילו לא ביטל חמצו.
אלא שחכמים תקנו לבדוק בהן, והן אמרו, שהיוצא מביתו קודם ל' יום לא חלה עליו עדיין תקנתן, ומעמידין אותו על דין תורה.
אבל הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית.
והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה, כשיגיע חצות יום י"ד, שנאמר, "אך ביום הראשון תשביתו וגומר".
וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח, שכשיגיע חצות יום י"ד, לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו.
הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו, חל עליו מצות תשביתו מן התורה.
שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים.
וכיון שחל עליו מצות "תשביתו", חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו.
ויש חולקין על זה ואומרים, שאפילו יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו, אינו זקוק לו אם יוצא קודם ל' יום.
ודי לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח.
וגם ביטול זה, אינו אלא מדברי סופרים.
שמן התורה אינו עובר כלל בבל יראה ובל ימצא על החמץ שבביתו, כיון שאין מצוי אצלו בימות הפסח, והתורה אמרה "לא ימצא", מי שמצוי בידך.
והרי חמץ זה נחשב אצלו כחמץ שנפל עליו מפולת, וכדברי האומרים שהוא כמבוער מן העולם לגמרי, ואין צריך אפילו לבטלו מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שמן התורה אינו עובר עליו כלל בבל יראה ובל ימצא.
אף חמץ זה שאינו מצוי אצלו בימות הפסח, הרי הוא אצלו כמבוער.
אלא שחכמים גזרו שאין יוצא ידי חובתו לכתחלה בביעור כזה, אלא חייב הוא לבערו ביעור גמור כדינו קודם שיצא מביתו, אם יוצא בתוך ל' יום.
אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירת חכמים.
ומן התורה יכול הוא לבערו לכתחלה בביעור כזה, דהיינו במה שמפליג מביתו, שכשיגיע הפסח לא יהא החמץ מצוי אצלו, ויהיה אצלו כמבוער.
ולענין הלכה (ו) יש לחוש לכתחלה לסברא הראשונה.
אבל בדיעבד, כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו, ונזכר בדרך וטורח לו לחזור ולבער, יש לסמוך על סברא האחרונה, ואין צריך לחזור לביתו לבער, אם יצא קודם שלשים יום:
ז אבל אם שכח ויצא מביתו תוך ל' יום, ולא ביער החמץ שבו, ונזכר כשהפליג בדרך מהלך כמה ימים, שיש טורח גדול והפסד מרובה לחזור לביתו.
אף על פי כן, אם ידוע לו בבירור שיש כביצה חמץ בביתו, חייב הוא לחזור לביתו, או לשלוח שליח לביתו שיבער החמץ ממנו.
אלא אם כן הולך לדבר מצוה, כמו שיתבאר בסוף סי' תמ"ד. ע"ש כל פרטי דין זה:
ח וכל זה כשאין דעתו לחזור עד לאחר הפסח, או שאין דעתו לחזור לעולם.
אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו יוצא מביתו בתחלת השנה, דהיינו אחר פסח העבר, חייב הוא לבדוק קודם יציאתו את כל החדרים הצריכים בדיקה בליל י"ד, אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים.
שהרי יחזור לביתו בתוך הפסח, ויש לחוש שמא ישכח ויאכל מהחמץ שימצא בביתו ובשאר חדריו שדרך להכניס בהם חמץ לפעמים:
ט אבל אם דעתו לחזור קודם הפסח, אפילו אם יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו, אין צריך לבערו קודם יציאתו, (ז) אפילו יוצא בתוך שלשים יום.
שהרי יכול לבערו כשיחזור לביתו.*
ואין חוששין שמא יבא לביתו בערב פסח סמוך לחשיכה ולא יהיה לו פנאי לבער קודם יו"ט.
לפי שמן הסתם כיון שדעתו לחזור קודם הפסח, בודאי ימהר ויחיש חזרתו, ויקדים לבוא קודם י"ד, כדי שיוכל לבדוק חדריו בליל י"ד כתקנת חכמים ולבער החמץ בזמן הביעור:
[*ואם לאחר שיצא מביתו והפליג בדרך נמלך שלא יחזור לביתו קודם הפסח אלא בתוך הפסח, אין צריך לשלוח שליח לביתו שיבער החמץ שבו, אפילו אם יש שם ודאי חמץ הרבה.
אלא די לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח, כיון שיצא מביתו בהיתר, שאז היה בדעתו לחזור קודם הפסח.]
י במה דברים אמורים ביוצא לדרך.
אבל המפרש מן היבשה לים, והיוצא בשיירא ללכת למרחקים, אפילו יוצא מביתו מתחלת השנה ודעתו לחזור זמן רב קודם הפסח, חייב הוא לבדוק קודם יציאתו כל חדריו, אפילו אותן שאינן צריכים בדיקה אלא מדברי סופרים.
לפי שהמפרישים בים, והיוצאים בשיירא למרחקים, רגילות הוא להזדמן להם כמה סיבות וענינים בדרך, ויש לחוש שמא ישתהה הרבה בדרך ולא יחזור לביתו עד ערב פסח סמוך לחשיכה, ולא יהיה לו פנאי לבער קודם יו"ט.
ויש חולקין על זה ואומרים, שדין המפרש לים והיוצא בשיירא (ח) כדין שאר יוצא לדרך.
ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק.
כגון ששכח ויצא מביתו ולא ביער החמץ ממנו ונזכר לאחר שהפליג מביתו, ואי אפשר לו לפרוש מן הספינה או מן השיירא:
יא כל מקום שהוא חייב לבדוק קודם יציאתו, ושכח או עבר ויצא מביתו ולא בדק, אע"פ שהוא חייב לבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח, ויש אומרים שביטול זה הוא מן התורה, כמו שנתבאר למעלה, אף על פי כן לא יברך על ביטול זה, מטעם שנתבאר למעלה:
יב כל חדר הצריך בדיקה בליל י"ד, בין שצריך בדיקה מן התורה בין שאינו צריך אלא מדברי סופרים, ורוצה לעשותו אוצר.
(פירוש שרוצה לאצור בתוכו פירות או עצים או שאר דברים ומחמת זה לא יוכל לבודקו כדינו בליל י"ד)
אם דעתו לפנות האוצר בתוך הפסח חייב לבדוק זה החדר מתחלה בלילה לאור הנר, ואח"כ מכניס לתוכו אוצרו, אפילו הוא תחלת השנה, דהיינו מיד אחר פסח העבר.
ואם עבר או שכח והכניס אוצר לתוכו קודם שבדקו, חייב הוא לפנות האוצר ולבדוק תחתיו מיד שנזכר, אפילו יש בדבר טורח גדול וחסרון כיס:
יג אבל אם דעתו לפנות האוצר קודם הפסח, אפילו יש בחדר זה ודאי חמץ הרבה, אינו זקוק לו. ומותר לו להניח האוצר עליו, אפילו הוא תוך ל' יום לפני הפסח, וכשיגיע ליל י"ד, יפנה ויבדוק תחתיו.
ויש אומרים, שאפילו אם דעתו לפנותו קודם הפסח, חייב לבודקו מתחלה, אפילו הוא תחלת השנה, ואפילו הוא חדר שאינו צריך בדיקה אלא מדברי סופרים.
לפי שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא יגמור לפנותו אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג' טפחים מכוסה על החמץ.
(שאם היה נשאר עליו גובה ג' טפחים, היה כמבוער לגמרי, כמו חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וכמו שנתבאר)
ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר, כיון שהוא מכוסה מן העין, ולא יתן אל לבו להוציאו משם.
ואף שביטלו?
הרי עובר על תקנת חכמים, שתקנו שאין ביטול והפקר מועיל כלום.
ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה, אלא אם כן יש הפסד מרובה, כגון שכבר הכניס אוצרו לתוכו קודם שביער החמץ ממנו, ויש חסרון כיס לפנותו מיד ולחזור ולהכניסו, שאז יש לסמוך על סברא הראשונה:
יד ואם דעתו שלא לפנות האוצר עד לאחר הפסח, אם הוא בתוך ל' יום לפני הפסח, כיון שחל עליו לקיים תקנת חכמים שתקנו בגלל הפסח, חייב הוא לבדוק זה החדר מתחלת הלילה לאור הנר, ואח"כ יכניס אוצרו לתוכו.
ואם הוא מקודם ל' יום, אין צריך לבודקו מתחלה, אלא די לו בביטול שיבטל כל חמצו בליל י"ד:
טו ואפילו אם הוא חדר הצריך בדיקה מן התורה, ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך ל' יום לקודם ל' יום, כמו שנתבאר למעלה, עיין שם.
מכל מקום, כיון שהוא עושה אוצר על החמץ שבחדר זה, הרי חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת, שהוא כמבוער לגמרי מן התורה, ואפילו לבטלו אין צריך אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסימן תל"ג, אלא שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה אלא אם כן נפלה עליו מפולת מאליה, אבל אין להפיל עליו מפולת בידים ולא לאצור עליו אוצר תוך ל' יום אע"פ שמבטל ומפקיר זה החמץ בפיו ובלבו, אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו.
ולדברי האומר שחמץ שנפלה עליו מפולת אינו כמבוער מן העולם לגמרי, ואם לא ביטלו עד שהגיע חצות יום י"ד הרי הוא חייב מן התורה לפקח הגל ולהוציאו ולבערו מן העולם לגמרי כמו שנתבאר בסי' תל"ג, א"כ חמץ זה שתחת האוצר שלא יוכל לבערו ביום י"ד מחמת האוצר שעליו שאין דעתו לפנותו קודם הפסח, הרי עכשיו בשעה שמכניס עליו האוצר חלה עליו חובת ביעורו בחדר זה מן התורה אע"פ שהוא קודם ל' יום וחל עליו גם כן גזירת חכמים שגזרו על ביעור האמור בתורה שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד אלא בביעור ממש כמו שנתבאר למעלה.
ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו אלא מבטל ודיו שלאחר ביטול החמץ אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים ובדברי סופרים הלך אחר המיקל כסברא הראשונה:
טז אבל אם עבר או שכח והכניס אוצרו לשם תוך ל' יום אפילו אין שם ודאי חמץ והוא חדר שאין צריך בדיקה אלא מדברי סופרים אף על פי כן חייב לפנות האוצר ולבדוק תחתיו מיד כשנזכר:יז ואם אצר והכניס לבור חטים שאינם מחומצות ואח"כ מחמת לחות הבור נתחמצו החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו אע"פ שאצרן בבור בתוך ל' יום אין צריך לפנות הבור בליל י"ד להוציא החטים המחומצות שבתוכו אלא די לו בביטול דכיון שבשעה שעשה אוצר זה עשה בהיתר שלא היה שם עדיין חמץ הרי דינו כאלו עשה קודם ל' יום שאין צריך לפנות האוצר לבער החמץ שתחתיו אפילו יש שם ודאי חמץ כמו שנתבאר:יח ואם בשעה שאצרן בבור היו כבר חטים מחומצות באוצר זה עצמו באמצעיתו אלא שיש עליהם חטים טובים בגובה ג' טפחים (שהוא שיעור גובה המפולת שנפלה על חמץ שהוא כמבוער כמ"ש בסי' תל"ג) אם נעשה אוצר זה בתוך ל' יום חייב להוציאו משם ולברור החמץ מתוכו אפילו אינו חמץ ברור אלא ספק חמץ ואם נעשה קודם ל' יום אינו זקוק לו כשמגיע הפסח אפילו יש שם ודאי חמץ הרבה אלא מבטלו ודיו.וכשהוא מפנה את הבור לאחר הפסח ומוצא חטים בקרקעיתו אסורות בהנאה וחייב לבערו כדין חמץ שעבר עליו הפסח ואינן דומות לחמץ שנפלה עליו מפולת שלאחר הפסח הוא מותר אפילו באכילה לפי שהמפולת <(ט)> בשעה שנפלה על החמץ לא היה בדעתו לפנותה ולפקחה אחר הפסח אלא מאליו נמצא החמץ לאחר הפסח לפיכך אין לנו לקונסו ולאוסרו כמו שנתבאר בסימן תל"ג עיין שם הטעם אבל חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר (אם היינו מתירין לו להנות מהן לאחר הפסח) והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח שאין זה ביעור גמור כמו שיתבאר בסי' תמ"ה לפיכך אסרו חכמים להנות מהן לאחר הפסח:יט במה דברים אמורים כשמצא חטים מבוקעות אז אסור לו להנות מחטים הללו שמצא וכן אם ידוע לו בבירור שיש בבור זה חטים מחומצות חימוץ גמור אזי אסור לו למכור כלום מן האוצר אפילו לנכרי עד שיברור ממנו החטים המחומצות אבל מן הסתם שאין ידוע לו בבירור שיש חטים מחומצות חימוץ גמור מותר לו ליקח חטים מן האוצר ולמכור אפילו לישראל ואינו חושש שמא יש בתוכן חטים מבוקעות שאף אם נתבקעו מקצתן קרוב הדבר לומר שאין זה חימוץ אלא עיפשות והפסד שכן דרך החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו להתבקע מחמת עיפוש והפסד ואינו חמץ כלל וגם יש לתלות שלאחר הפסח נתחמצו וכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כמו שיתבאר בסי' תמ"ח*:[* ואין צריך לומר שמותר ליקח חטים מן האוצר ולטחנן ולאכלם ואפילו אם ראה בהם חטים מחומצות חימוץ גמור אין צריך להסיר קודם הטחינה שעל ידי הטחינה מתערב כל הקמח ונבלל יפה קמח החמץ בתוך שאר הקמח ומתבטל ברוב או בס' עיין סימן תמ"ז ובסימן תנ"ג ובסימן תס"ז.]כ ישראל שהיה דר בבית של נכרי ורוצה לצאת ממנו לדור בבית אחר בעיר זו או באחרת <(י)> והנכרי יכנס לביתו קודם הפסח אפילו הוא יוצא בתוך ל' יום לפני הפסח שכבר חל עליו חובת הביעור אף על פי כן אין צריך לבדוק את בית הנכרי שהוא יוצא ממנה ואפילו יש שם ודאי חמץ הרבה אין צריך לבערו משם שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסח ואפילו אם ידור בבית אחר עם אדם אחר ואותו אדם הוא הבעה"ב ויבדוק את ביתו ויבער החמץ בעצמו מכל מקום כיון שאותו בעה"ב יבדוק ויבער גם החמץ שנשתמש זה בביתו מיום בואו עד הפסח הרי אותו בעה"ב הוא שלוחו של זה לבדוק ולבער חמצו ושלוחו של אדם כמותו והרי זה כאילו בעצמו ביער חמצו ועל חמצו שנשאר בבית הנכרי אינו עובר עליו כלום אף אם יהיה מונח שם כל ימי הפסח דכיון שיצא מבית הנכרי ועזב שם חמצו ולא נטלו עמו הרי נתייאש ממנו והפקירו שהרי בודאי יטלנו הנכרי לעצמו.ולא גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ אלא כשהחמץ לאחר שהפקירו הוא מונח בפסח בגבול המיוחד לישראל זה בעל החמץ או בגבול המיוחד לישראלים אחרים או אפילו בגבול המיוחד לנכרי אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל ולא יטלנו לעצמו אבל כשהדבר ידוע שהנכרי יטלנו לעצמו כשימצאנו בגבולו * הרי אין לך הפקר גדול מזה ולא גזרו חכמים אלא שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו כגון שהניחו ברה"ר או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח עיין סימן תמ"ה:[* אף אם כשהגיע הפסח עדיין לא מצאו הנכרי או שמצאו ולא נטלו עדיין כיון שאם היה רוצה ליטלו היה נוטלו בין שהיה נוטלו מחמת שהוא יודע שנתיאש ממנו הישראל והפקירו ובין שהיה נוטלו מחמת שהוא תקיף ואלם.]כא אבל אם לאחר שיוצא מבית זה דעתו לפרש לים או לצאת בשיירא קודם הפסח בענין שלא ידור בבית בפסח ולא יוכל לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם יש אומרים שהוא חייב לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ולבער החמץ מתוכו אם הוא יוצא ממנו בתוך שלשים יום ואין ישראל אחר נכנס תחתיו לדור בבית זה שהוא יוצא ממנו אלא הנכרי בעל הבית בעצמו או נכרי אחר (אבל אם ישראל אחר נכנס תחתיו האחרון חייב לבדוק ולבער חמצו של ראשוןכמו שיתבאר בסימן תל"ז עיין שם) אף על פי שלאחר בדיקתו יכנס הנכרי לתוכו ויכניס בו חמץ כל ימי הפסח אין בכך כלום שאין הישראל מוזהר שלא יהיה חמץ בבתי הנכריים בפסח ואין הישראל בודק ומבער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו אלא כדי לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם שכבר נתחייב בה משהגיע ל' יום שלפני הפסח אם לא יוכל לקיימה כשיגיע הפסח שכל ל' יום אלו חייב הוא להזהר בצרכי הפסח דהיינו שכל מצוה ממצות הפסח שלא יוכל לקיימה כשיגיע זמנה ואפשר לו לקיימה בתוך ל' יום אלו חייב הוא לקיימה מדברי סופרים.ויש אומרים שאין צריך לבודקו כלל ואפילו יש שם חמץ ודאי הרבה אינו זקוק לו שאף שהגיעו ל' יום לא חלה עליו מצות תשביתו וגו' כיון שיהיה פטור ממנה כשיגיע הפסח ולא ידור בבית שמצות תשביתו אינה חובת הגוף שיתחייב אדם להיות לו בית לבער החמץ מתוכו אלא אם יש לו בית ובתוכו חמץ יש עליו מצות תשביתו ואם אין לו בית אין עליו מצוה כלל ואף אם בתוך ל' יום יש לו בית ובתוכו חמץ וידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהיה לו אינו מחוייב אפילו מדברי סופרים לבער החמץ מביתו קודם זמן שתיקנו חכמים כיון שכשיגיע הפסח לא יהיה עליו מצות תשביתו כלל ואם יהיה לו אז חמץ בלא בית יבערנו אז כמצותו.(ולענין הלכה יש להקל כסברא האחרונה ומי שרוצה להחמיר יחמיר על עצמו אבל לא יורה כן לאחרים):כב וכל זה <(יא)> כשהנכרי נכנס לתוכו קודם הפסח שכשנכנס הנכרי לביתו נעשה חמצו של ישראל המונח שם הפקר מאליו לנכרי זה שכשירצה ליטלו יטלנו אבל אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח או עד תוך הפסח או עד שתגיע שעה ששית בערב פסח שאז אף אם נעשה החמץ הפקר לנכרי זה בכניסתו לביתו אין זה מועיל דכיון שכבר הגיע שעה ששית קודם שנעשה הפקר מאליו הרי כבר נתחייב חמץ זה בביעור מן העולם לגמרי ואין הפקר מועיל לו עוד כמו שיתבאר בסי' תמ"ה.לפיכך חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו אף אותן חדרים שאין צריכים בדיקה כי אם מדברי סופרים אפילו אם ידור בבית בפסח בעיר זו או בעיר אחרת שאף שיוכל לקיים שם מצות תשביתו מכל מקום אם לא יבדוק ומבער החמץ מבית זה שהוא יוצא ממנו יעבור עליו בפסח בבל ימצא מדברי סופרים שגזרו שמה שהאדם מבטל ומפקיר החמץ בפיו ובלבו אין מועיל כלום*:[* ואימתי יבדקם אם יוצא לדור בבית בעיר אחרת או שהוא מפרש לים או יוצא בשיירא חייב לבודקה בלילה שלפני יציאתו מבית הנכרי אם הוא יוצא ממנה בתוך ל' יום שאז חל עליו חובת ביעור ואם הוא נכנס בבית לדור בעיר זו אפילו הוא יוצא מבית הנכרי קודם ל' יום הרי הוא חייב לבודקה בשעה שהוא חייב לבדוק ביתו שידור בו בפסח דהיינו בליל י"ד כדי שלא יעבור על החמץ שבתוכה בבל ימצא מדברי סופרים.]כג כל שלשים יום לפני הפסח טוב ליזהר ולעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר דבוק בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל כשיגיע ערב פסח: