כל לנטורינהו, טפי עדיף.
כל לנטורינהו טפי עדיף - להו מבזיוני.
כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים, טפי עדיף להו, מבזיוני:
והיכא מנח להו?
אמר ר' ירמיה, בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו.
והא תני רבי חייא, "מניחן בכובע תחת מראשותיו"?
בכובע - הוא הכיס שלהם:
דמפיק ליה למורשא דכובע לבר.
למורשא דכובע - שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס, והוא כמורשא:
בר קפרא צייר להו בכילתא,
צייר להו בכילתא - ביריעה הפרוסה סביבות מטתו קושרן:
ומפיק למורשהון לבר.
ומפיק למורשהון לבר - בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה, היה הופך לצד החוץ, ולא לצד המטה:
רב שישא בריה דרב אידי, מנח להו אשרשיפא, ופריס סודרא עלוייהו.
אשרשיפא - ספסל:
אמר רב המנונא בריה דרב יוסף, זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמר לי, "זיל אייתי לי תפילין".
ואשכחתינהו, בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו.
והוה ידענא, דיום טבילה הוה,
יום טבילה הוה - יום שטבלה אשתו, דהוה ליה ליל תשמיש, והיינו כשמואל, דאמר, "אפילו אשתו עמו":
ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד.
ולאגמורן הלכה למעשה - מה שצוני להביאם לו, לא עשה, אלא ללמדני הלכה, לעשות מעשה כשמואל:
בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה, שנים שישנים במטה אחת,
מהו שזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש, וזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש?
א"ל, הכי אמר שמואל, "ואפילו אשתו עמו".
ואפילו אשתו עמו - שיחזיר פניו.
דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים, פשיטא ליה דאסור, דאיכא הרהור, נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש:
מתקיף לה רב יוסף, "אשתו", ולא מיבעיא אחר!
אדרבה, "אשתו" כגופו,
אשתו כגופו - ורגיל בה, וליכא הרהור כולי האי:
אחר לאו כגופו?!
מיתיבי, "שנים שישנים במטה אחת, זה מחזיר פניו וקורא, וזה מחזיר פניו וקורא".
ותניא אחריתי, "הישן במטה, ובניו ובני ביתו בצדו, הרי זה לא יקרא קריאת שמע, אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהן.
ואם היו בניו ובני ביתו, קטנים, מותר".
בשלמא לרב יוסף, לא קשיא.
בשלמא לרב יוסף - דאמר אשתו היא דשריא, אבל אחר לא, מתרץ להו למתניתא, הא באשתו, הא באחר.
והא דקתני, "בני ביתו"?
אינו אשתו:
הא באשתו, הא באחר.
אלא לשמואל, קשיא?
אמר לך שמואל, לרב יוסף מי ניחא?!
והתניא, "היה ישן במטה, ובניו ובני ביתו במטה, לא יקרא ק"ש, אא"כ היתה טליתו מפסקת ביניהן"?
היה ישן במטה ובני ביתו - ואשתו בכלל ביתו:
אלא מאי אית לך למימר, אשתו, לרב יוסף, תנאי היא.
לדידי נמי,
לדידי נמי - בין אשתו בין אחר:
תנאי היא:
פלוגתא - דהני תנאי היא:
אמר מר, "זה מחזיר פניו וקורא ק"ש".
והא איכא עגבות?
הא איכא עגבות - דנגעי אהדדי:
מסייע ליה לרב הונא.
דא"ר הונא, "עגבות אין בהם משום ערוה".
לימא מסייע ליה לרב הונא.
"האשה יושבת, וקוצה לה חלתה ערומה, מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע.
וקוצה חלתה ערומה - ואף על פי שערום אסור לברך?
אשה יושבת, מותרת.
שבישיבתה, פניה שלמטה, מכוסים בקרקע:
אבל לא האיש"?
אבל לא האיש - מפני שהביצים והגיד, בולטין ונראין.
ואף על פי שמגולות עגבותיו.
והיינו סייעתא:
תרגמה רב נחמן בר יצחק, כגון שהיו פניה טוחות בקרקע:
כגון שהיו פניה טוחות - דבוקות ומכוסות בקרקע.
טוחות, משמע לשון שעיעות.
טיח, חלק שאינה בולטת.
אפלטיירש"א בלעז:
אמר מר, "אם היו בניו ובני ביתו קטנים, מותר".
ועד כמה?
אמר רב חסדא, תינוקת בת שלש שנים ויום אחד.
ותינוק בן ט' שנים ויום אחד.
בת שלש ובן תשע - שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה:
איכא דאמרי, תינוקת בת י"א שנה ויום אחד.
ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד.
בת אחת עשרה ובן שתים עשרה - זמן שהן באות לכלל שערות, ושדיהן נכונים.
שמשם ואילך, באות לכלל [ביאה], שאדם מתאוה להן:
אידי ואידי, עד כדי (יחזקאל טז, ז) "שדים נכונו ושערך צמח".
א"ל רב כהנא לרב אשי, התם אמר רבא "אע"ג דתיובתא דשמואל, הלכתא כוותיה דשמואל".
התם אמר רבא - גבי תפילין תחת מראשותיו, דקאמר שמואל אפילו אשתו עמו, הלכה כשמואל:
הכא מאי?
הכא - גבי שנים שהם ישנים, דקא שרי שמואל באשתו עמו, מאי:
אמר ליה, אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו?
מחתא מחתינהו - באריגה אחת ארגתם:
אלא היכא דאיתמר, איתמר. והיכא דלא איתמר, לא איתמר.
א"ל רב מרי לרב פפא, שער יוצא בבגדו מהו?
יצא שערו בבגדו - שנקב בגדו כנגד זקן התחתון, ויצא מן השער בנקב, מהו?
מי הוי ערוה לקרות קריאת שמע כנגדו או לא?:
קרא עליה, "שער שער":
שער שער - כלומר מה בכך:
א"ר יצחק, טפח באשה, ערוה.
למאי?
אילימא, לאסתכולי בה?
לאסתכולי בה - אם אשת איש היא:
והא א"ר ששת, "למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ, עם תכשיטין שבפנים?
תכשיטין שבפנים - "כומז", דפוס של בית הרחם, שהיו עושין לבנותיהן.
ונוקבין כתלי בית הרחם, כדרך שנוקבין את האזנים, ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים:
עם תכשיטין שבחוץ - "אצעדה, וצמיד".
הן הביאו אותן, על כפרת הרהור עבירה, שנסתכלו בבנות מדין:
לומר לך, 'כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף'"?
אלא באשתו, ולק"ש,
לאשתו ולקריאת שמע - אם טפח מגולה בה, לא יקרא קריאת שמע כנגדה:
אמר רב חסדא שוק באשה
שוק - באשת איש:
ערוה.
ערוה - להסתכל.
וכן באשתו לקריאת שמע:
שנאמר (ישעיהו מז, ב) "גלי שוק עברי נהרות"
גלי שוק - וכתיב בתריה, "תגל ערותך":
וכתיב, (ישעיהו מז, ג) "תגל ערותך, וגם תראה חרפתך".
אמר שמואל, קול באשה ערוה.
שנא' (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה".
קולך ערב - מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינה תאוה היא:
אמר רב ששת, שער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד, א) "שערך כעדר העזים":
אמר ר' חנינא, אני ראיתי את רבי, שתלה תפיליו.
מיתיבי, "התולה תפיליו, יתלו לו חייו.
התולה תפיליו - ביתד, יתלו חייו:
דורשי חמורות אמרו,
דורשי רשומות - קשרים וסתומים, הכלולים בתורה.
"דורשי חמורות", גרסינן.
והיא היא:
(דברים כח, סו) "והיו חייך תלואים לך מנגד", זה התולה תפיליו".
זה התולה תפיליו - שהתורה חייו של אדם, ורמז לך הכתוב, שיתלו חייו:
לא קשיא, הא ברצועה הא בקציצה.
ברצועה - והקציצה למטה, גנאי הוא להם.
אבל תולה הוא אותם בקציצה, ותהא הקציצה מונחת על היתד, והרצועה למטה:
ואיבעית אימא, לא שנא רצועה ולא שנא קציצה, אסור.
וכי תלה רבי, בכיסתא תלה.
בכיסתא תלה - בתוך תיקן היו, ותלה התיק:
אי הכי מאי למימרא?
מהו דתימא, תיבעי הנחה כספר תורה.
קמ"ל:
ואמר ר' חנינא, אני ראיתי את רבי, שגיהק,
שגיהק - ריטייר בלעז.
פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו, נפיחה מתוך שובעו, וריחה כריח המאכל שאכל:
ופיהק,
פיהק - באליי"ר בלעז.
חיך מלקוחיו פותח, להוציא רוח הפה מלא.
כאדם שרוצה לישון, או שעמד משינה:
ונתעטש,
ונתעטש - שטרנוד"ר בלעז.
ויש שדורשים, "גיהק" נוטריקון, גו הקים. שטריליי"ר. פיהק פיו הקים:
ורק,
ורק - על גבי קרקע: