לחנייתן.
רב אחא בר יעקב אמר למסען.
וקמיפלגי בשבת דמרה.
דכתיב (דברים ה, יב) "כאשר צוך ה' אלהיך".
ואמר רב יהודה אמר רב, כאשר צוך במרה.
מר סבר אשבת איפקוד, אתחומין לא איפקוד.
ומר סבר אתחומין נמי איפקוד.
ת"ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות לערב ס"ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה מדחמיסר בניסן חמשה בשבת ריש ירחא דאייר שבתא וריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה תא שמע דלא עברוה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם בחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות לערב ס"ד אלא אימא מבערב לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה השלים ניסן ואירע אייר להיות בשבת חסר אייר ואירע סיון להיות באחד בשבת קשיא לרבנן הא מני ר' יוסי היא אמר רב פפא ת"ש (שמות טז) ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני ואותו היום שבת היה[1] דכתיב (שמות טז) ובקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב (שמות טז) ששת ימים תלקטוהו ומדחמיסר באייר שבתא ריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה א"ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי
ת"ש (שמות מ) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן.
תנא אותו יום נטל עשר עטרות.
ראשון למעשה בראשית
ראשון לנשיאים
ראשון לכהונה
ראשון לעבודה
ראשון לירידת האש
ראשון לאכילת קדשים
ראשון לשכון שכינה
ראשון לברך את ישראל
ראשון לאיסור הבמות
ראשון לחדשים
ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבת דאשתקד [בד'] בשבת.
דתניא אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד.
ואם היתה שנה מעוברת ה'.
הוה ליה ריש ירחא דאייר מעלי שבתא.
וריש ירחא דסיון שבתא.
קשיא בין לרבי יוסי בין לרבנן?
לר' יוסי - שבעה חסרין עבוד
___________________________________
תוספות
כאשר צוך במרה - ואם תאמר מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת, דילמא "כאשר צוך", בפרשת מן?
דאשכחן דיני שבת כתובין שם.
"את אשר תאפו אפו וגו'"?
וי"ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב "כאשר צוך", ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה, הכי נמי האי.
וכן מוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דאיתמר מילתיה דר' יהודה אתרווייהו.
וא"ת, וכיון דבמרה איפקוד אשבת, היכי אמרינן בפ' כל כתבי (לקמן קיח:) "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתריה ויבא עמלק".
אמאי קרי להאי שבת "ראשונה"?
כיון דבמרה נצטוו, והא לא היתה שבת ראשונה?
דמעיקרא כתיב "ויסעו מאילם ויבאו וגו'"
ואמרינן בסמוך דאותו היום שבת היה.
ועוד מקשים, דמשמע מתוך הפסוקים, ששתי שבתות היו קודם ראשונה כשנסעו מאילם.
ואחר אותו שבת ירד להם המן.
וכתיב "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' [ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי בימי השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו']"
משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא:
ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה - האי קרא במשנה תורה כתיב.
וליכא למימר "כאשר צוך" במתן תורה?
שהרי משה לא היה מספר אלא על הסדר, ובכולהו לא כתיב "כאשר צוך":
אתחומין לא איפקוד - אין צ"ל דאתיא כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, דהא משמע לכ"ע דבסיני לכל הפחות איפקוד אתחומין.
דלאו דוקא נקט תחומין, אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן.
ומר סבר אהוצאה לא איפקוד ומר סבר איפקוד.
ואף על גב דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בסוף פרק קמא דעירובין (דף יז:)?
איכא למימר שאחר מתן תורה נאמר, אחר שנעשה המשכן.
[כמו] שאמר הקב"ה להניח צנצנת לפני העדות.
ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמאן דאמר איפקוד אף על פי שבמרה נאמר כתביה התם כדפרישית:
ואותו יום חמישי בשבת היה כו' - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם, ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן, שאז היה בעשור לחדש.
ועל כן קורין אותו "שבת הגדול", לפי שנעשה בו נס גדול.
כדאמרינן במדרש (שמות רב פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך?
אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים.
הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל.
ולא רצו.
ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה.
הה"ד "למכה מצרים בבכוריהם":
וכתיב ששת ימים תלקטוהו - תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבשבת היה?
והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד כבר מן שבוע, כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה.
דכתיב "ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו", והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר.
ואור"י דאף על גב דלא נאמר עד אחר כך, מכל מקום מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר היה לי לומר לכם מה שאמר הקב"ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים.
ואם כן אחד בשבת היה:
עשר עטרות נטל אותו היום - הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן?
משום דאמרינן במדרש (ויקרא רבה פ' שמיני) שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו.
אי נמי, משום דעליה דהקמת המשכן קאי.
דה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות:
ראשון לאכילת קדשים - ובת"כ במקום אכילת קדשים קתני שחיטתן בצפון:
לרבנן ח' חסירין עבוד - אומר ר' יצחק דלא הוי צ"ל ח' חסירין עבוד אלא ז' חסירין, ואייר דההיא שתא עבורי עברוה כדאמר לעיל?
אלא משום דלר"י איצטריך למימר דשבעה חסירין עבוד.
דהא תניא לעיל דאותו יום ה' בשבת היה, נקט נמי לרבנן שמנה: