בהסגר שני.
בהסגר שני - דאי מטמא ליה - מחליט ליה בטומאה חמורה ומצער ליה:
מר סבר:
מר - ר"מ דאמר רואה להקל לטהר אבל לא לטמא:
בכהן תליא מילתא.
סבר בכהן תלא רחמנא - דאי מטמא ליה הוי טמא ואי לא בעי מטמא ליה לא הוי טמא ולהכי חזי ליה להקל אבל לא להחמיר דאי חזי ליה דהוי טמא לא לימא ליה כלום ולא הוי טמא:
אי טהור - אמר ליה: טהור.
ואי טמא - שתיק.
ומר סבר:
ומר - ר' יוסי דאמר לא להקל:
(ויקרא יג): לטהרו או לטמאו כתיב.
סבר לטהרו ולטמאו כתיב - דכי חזי ליה כהן דטמא לא מצי למשתק, ודלמא הוי טמא ונמצא מצערו שמטמאו במועד:
אמר מר: אמר רבי: נראין דברי רבי יוסי - במוחלט.[1]
ודברי ר' מאיר - במוסגר[2].
והתניא איפכא?
והא תניא איפכא - דברי ר"מ במוחלט, דברי ר' יוסי במוסגר:
תנאי היא אליבא דרבי.
מר סבר: צוותא דעלמא עדיף ליה.
ומר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה - האי תנא דאמר א"ר נראין דברי ר"מ במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר, סבר צוותא דעלמא עדיף ליה, ולהכי חזי בימי חלוטו. דאי מטמאו - לא מטמא יותר מדמעיקרא, ואי מטהרו משמחו, דאית ליה צוותא דעלמא. אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה. ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה - דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה:
ומר סבר: צוותא דאשתו עדיפא ליה.
מר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה - ולהכי חזי ליה במועד בהסגר שני. דאי מטהרו - משמחו, ואפי' מטמא ליה ומחליט ליה ומשדר ליה חוץ מג' מחנות, ולית ליה צוותא דאינשי דעלמא, אפ"ה לית ליה צערא, דהא אית ליה צוותא דאשתו, ומותר הוא באשתו להתיחד עמה בימי חלוטו. ודברי ר' יוסי במוחלט, דאפי' מטהר ליה דאע"ג דשרי ליה למחנה ישראל, אית ליה צערא, דלית ליה צוותא דאשתו דאסור הוא, דכיון דמטהר ליה מחלוטו, מיבעי ליה למימני שבע ימי ספירו ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה, דכתיב: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, ואהלו - זו אשתו דכתיב: שובו לכם לאהליכם:
למימרא: דמוחלט מותר בתשמיש המטה?
אין.
והתניא (ויקרא יד): וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים - שיהא אסור בתשמיש המטה.
ואין אהלו אלא אשתו.
שנאמר (דברים ה): לך אמור להם שובו לכם לאהליכם.
ר' יהודה אומ' (יחזקאל מד): שבעת ימים יספרו לו - ימי ספירו ולא ימי חלוטו.
ימי ספירו - אסור בתשמיש המטה ולא ימי חלוטו:
ר' יוסי בר' יהודה אומר: ז' ימי ספירו - ק"ו לימי חלוטו.
וא"ר חייא: דנתי לפני רבי: לימדתנו רבינו: יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו.
יותם לא היה לעוזיהו אלא בימי חלוטו - כלומר לא נתעברה אמו דיותם, אלא בימי חלוטו דעוזיהו, דעוזיהו היה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו:
אמר לו: אף אני כך אמרתי.
אף אני כך אמרתי - דמצורע מותר בתשמיש המטה, דוישב מחוץ לאהלו - בימי ספירו כתיב:
במאי קמיפלגי?
ר' יוסי בר' יהודה סבר: גלי רחמנא בימי ספירו וכ"ש בימי חלוטו.
ומר סבר: מאי דגלי גלי, ומאי דלא גלי לא גלי.
ורבי סבר מאי דגלי גלי - להכי אמרי' ימי ספירו ולא ימי חלוטו:
למימרא דבכהן תליא מילתא?
למימרא דבכהן תליא מילתא - פריך בין לר"מ בין לרבי יוסי. דר"מ אומר בהדיא אי טמא - שתיק. ורבי יוסי קאמר: אין רואין כלל מכלל דרבי יוסי סבר אי לא בעי לא חזי ליה ולא הוי טמא:
אין.
והתניא (ויקרא יג): וביום הראות בו - יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.
מכאן אמרו: חתן שנולד בו נגע - נותנין לו ז' ימי המשתה,
נותנין לו ז' ימי המשתה - דלא חזי ליה, דלמא מטמא ליה:
לו, ולביתו, ולכסותו
ולכסותו - אם נראה הנגע בכסותו:
וכן ברגל, נותנין לו שבעת ימי הרגל. דברי רבי יהודה.
ר' אומר: אינו צריך.
הרי הוא אומר (ויקרא יד): וצוה הכהן ופנו את הבית.
אם ממתינים לו לדבר הרשות,
אם ממתינין לדבר הרשות - הרי ממתינין לו שאין מטמאין עד שמפנה כל הכלים שבבית. וילפי' מינה דבטומאה דבגופיה נמי ממתין לדבר הרשות, דומיא דהכא כיון דאשכחן דבטומאה דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות, כ"ש דממתינין לו לדבר מצוה כגון חתן וברגל:
כל שכן לדבר מצוה.
מאי בינייהו?
אמר אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו.
משמעות דורשין - דמר דריש מהאי קרא ומר דריש מהאי קרא:
ורבא אמר: דבר הרשות איכא בינייהו
דבר הרשות איכא בינייהו - רבי יהודה דמפיק מביום הראות בו, ומכאן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה - ממתינין לו, אבל לדבר הרשות - אין ממתינין לו בטומאה דגופיה. ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו, כדאמרי' לעיל דרבי יליף טומאה דגופיה להמתין לו מטומאה דביתו:
ורבי יהודה: מהתם לא גמרינן - דחידוש הוא
לא גמרינן - דהוי חידוש ומחידוש לא ילפינן, דכל היכא דאיכא חידוש אין לך דבר בו אלא חידושו: