אמר שמואל: מקבלי קיבולת
- בתוך התחום אסור.
מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור - ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא, דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב ליה. והא דשרי בית הלל בפ"ק דשבת (ד' יז:) ליתן כלים לכובס בע"ש עם חשיכה ואפי' בתוך התחום - משום דכביסה בנכרי מידי דלא מינכר וליכא חשדא, אבל מידי דמינכר - בתוך התחום אסור משום חשדא:
חוץ לתחום - מותר.
אמר רב פפא: ואפי' חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם.
אבל איכא מתא דמקרבא להתם
אבל אי איכא מתא דמקרבא להתם - אותן פועלים נכרים אסורים, דאינהו ידעי דהני נכרים עבדי ליה מלאכה ואמרי בשבתא יהב להו:
- אסור.
אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם.
אבל בחוש"מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם - אסור.
אסור - דאמרי: היום יהבו ליה:
מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום.
איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגביה.
ואיכא דאמרי: הוא נמי לא על בגוויה.
והאמר שמואל: מקבלי קיבולת: בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר?
אדם חשוב שאני.
ואיכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו.
סיועי הוה מסייע בתיבנא - שהיה נותן להם תבן למלאכה, דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור:
רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא
אבוגנגרי - מסדרי שולחנות:
למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא.
למיעבד עבידיתייהו - אם נשבר השלחן שרי לתקנו:
אמר: כיון דאגר לא קא שקלי, שרשויי הוא דקא משרשו ליה.
שרשויי - ריוח בעלמא כדי סעודתם, דקא אכלי בהדייהו, ולא קא חשיב מלאכה:
ולית לן בה.
תנו רבנן: מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד.
מקבלין קיבולת - נותנה לנכרי לעשותה אחר המועד:
ובמועד - אסור.
כללו של דבר: כל שהוא עושה - אומר לנכרי ועושה.
וכל שאינו עושה - אינו אומר לנכרי ועושה.
תניא אידך. מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד.
ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול.
ת"ר: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד.
אין מרביעין בהמה - משום דעביד מלאכה בחולו של מועד:
אין מרביעין - אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר:
כיוצא בו: אין מרביעין בבכור.
בבכור - דקעביד ביה מלאכה, וכתיב (דברים טו) לא תעבוד בבכור שורך:
ולא בפסולי המוקדשין.
תניא אידך: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד.
ר' יהודה אומר: חמורה שתבעה - מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן.
ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות.
לבקרות - מקום שיש שם בהמות והיא רובעת מעצמה:
ת"ר. אין מדיירין
מדיירין - מכניסין בהמה לשדה כדי שיוציאו זבל ומזבלין השדה:
לא בשבתות, -, ולא בחולו של מועד.
ואם באו מאליהן - מותר.[1]
ואין מסייעין אותן.
אין מסייעין אותן - לבהמה לבא בשדה, או אם נכרים הם אין מסייעין להם להסיען ממקום למקום כדי שתזבל כל השדה אפילו בבאין מעצמם:[2]
ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם.
לנער - לשמור כגון אם נכרים הם:[3]
היה שכיר שבת,
שכיר שבת - ששכרו כל השבוע לדייר שדהו:
שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע
שבוע - שמיטה:
- מסייעין אותן
מסייעין - כאילו של נכרים הוא:
ה"ג ועושה נכרי בשבת וי"ט ומסייעין במועד - דלא טרח מלאכה כלומר יכולין לסייע לאותו שכיר לדייר:
ומוסרין להם שומר לנער את צאנם.
ומוסרין לו רועה אחד לנער צאנו - שמדיירין אותה הואיל ואינו שכיר לשבת ממש:[4]
רבי אומר: בשבת - בטובה,
רבי אומר בשבת בטובה - אם רוצה שום אדם לסייע לאותו שכיר בטובתו - עושה, כלומר בחנם ולא בשכר:
ביו"ט - במזונות,
במועד - בשכר.[5]
אמר רב יוסף: הלכתא כרבי:
משנה
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור,
בתוך הבור - שלפני הגת אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרוי בור:[6]
ואירעו אבל, או אונס או שהטעוהו -
זולף וגומר וגף כדרכו.
זולף וגומר כדרכו - כלומר מריק אותו בחבית וגף החבית במגופה גמורה:
דברי ר' יוסי.
ר' יהודה אומר: עושה לו לימודים בשביל שלא יחמיץ:
עושה לו למודים - אינו יכול לגוף כדרכו אלא שיתפס היינו לימודין בשביל שלא יחמיץ שאם אינו סותמו מחמיץ:[7]
גמרא
וצריכא.
וצריכא - למימר בתרוייהו, בשני בבי דמתני' דמשחא ודחמרא: ר' יוסי אומר זולף כו': בההיא רישא דמתניתין:
דאי אשמעינן קמייתא - בההיא קאמר ר' יוסי
קאמר רבי יוסי - זולף כדרכו:
משום דמישחא נפיש פסידיה.
דמשחא - יקיר ואיכא פסידא יתירא:
אבל חמרא דלא נפיש פסידיה,
אימא מודי ליה לרבי יהודה.
מודה ליה לר' יהודה - דאינו זולף וגף ממש אלא עושה לימודים עראי:
ואי אשמעינן בתרייתא - בההיא קאמר רבי יהודה.[8]
אבל בהך, אימא מודה לר' יוסי.
צריכא.
אמר רב יצחק בר אבא: מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד?
דלא כר' יוסי.
דלא כר' יוסי - דאמר: גומר כדרכו ואינו צריך שינוי:
אמר רב יוסף: הלכה כר' יוסי.
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: מהו למישע חביתא דשיכרא בחולא דמועדא?
למישע - לגוף החבית:
אמר להו: סיני אמר
סיני: רב יוסף:
הלכה כר' יוסי.
הלכה כר' יוסי - דגף כדרכו:
אימור דאמר רבי יוסי בחמרא, בשיכרא מי אמר?
חמרא טעמא מאי, משום דנפיש פסידיה, שיכרא נמי אית בה פסידא.
דאמר אביי: אמרה לי אם: בר שית סאוי ושייע, מבר תמני ולא שייע.
בר שית סאוי ושייע מבר תמני ולא שייע - כלומר יפה שכר מוגף שמחזיק ששה סאין משכר שהוא בכלי גדול שמחזיק שמונה סאין:[9]
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה.
כהלכות כותים - דאמרינן (חולין דף ד.) היכא דאחזיק אחזיק היכא דלא אחזיק לא אחזיק:[10]
למאי הלכתא?
אמר רב דניאל בר קטינא: לומר שהן עקורות,
עקורות - כאשה עקרה שאין לאדם ממנה פרי אלא גופה:
ואין למידות זו מזו.
ואין למידין זו מזו - דאימא כשם שזו מותרת כך זו מותרת, כמו בכותים. ולא אמרינן כי היכי דמחזיק בהאי מחזיק בהאי, אלא לא ילפי הני מהני:
דאמר שמואל: זופתין כוזתא[11] ואין זופתין חביתא[12].
רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא.
מר חייש לפסידא
מר - דאמר זופתין חביתא חייש לפסידא, ובחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא. ובכוזתא ליכא פסידא יתירא. כוזא כלי קטן:
ומר חייש לטירחא.
מר - דאמר זופתין לכוזא, דחייש לטירחא יתירא ובכוזא ליכא טירחא יתירא, ובחביתא איכא טירחא יתירא:
אמר אביי: נקטינן הלכות מועד כהלכות שבת.