דף טו,ב גמרא הרואה אומר לאפושי מיא הוא דקא עביד ת"ש דא"ר אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לו ראה אותן שהן לחין אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לו חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן חבית של זיתים מגולגלים בית שמאי אומרים אין צריכה לנקב ובית הלל אומרים צריכה לנקב ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע"פ שתלמיד שמאי היה כל מעשיו לא עשה אלא כדברי ב"ה אי אמרת בשלמא עשו היינו רבותיה אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותיה ת"ש שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה והלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין ב"ש ובין ב"ה מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח אי אמרת בשלמא עשו היינו דקאמר מתיירא אני אלא אי אמרת לא עשו אמאי קאמר מתיירא אני ונהי נמי דעשו מאי מתיירא אני הא אמר ר' יהושע אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין נהי נמי דממזר לא הוי פגום מיהו הוי מק"ו מאלמנה מה אלמנה שאין איסורה נוהג בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל כו' קבעו מיניה צרות וקפשיט ליה בני צרות תרתי קא בעי מיניה צרות מאי ואם תמצי לומר צרות כבית הלל בני צרות דבית הלל לב"ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל מי קאמרינן קל וחומר ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום או דלמא איכא למיפרך מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת ואמר להו צרות מתיירא אני
שיהו חולצות - וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל:
מה נעשה לצרות הראשונות - שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו:
לצרה עצמה - ואצרות דב"ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב"ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה:
רבי טרפון - מתלמידי ב"ש היה:
מתי תבא צרת הבת - מאחי לידי:
ואשאנה - אייבם אותה כדברי ב"ש:
ואשיאנה - לשוק כדברי ב"ה:
והא תאבני קאמר - ואם כב"ה מה חידוש כ"ע הכי נהגו:
לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי - דאמר תקנתא דחולצות:
מתלמידי ב"ש הוא - בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא:
אילונית היתה - ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות:
ה"ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו - ול"ג אלא לת"ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת:
כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו - לת"ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע"פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר"ג אילונית היתה:
יש תנאי בביאה - הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת"ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר"ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה:
באחד בשבט - ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב"ה דאמרי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילנות ושלישית היא:
מעזיבה - טיח טיט שעל התקרה:
בשביל קטן - דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה:
שוקת - אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא:
נעשים על גבה - מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד:
הרחיב לו את הנקב - הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה:
עירוב מקואות - מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר:
כשפופרת הנוד - קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות:
החוזרות למקומן - מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה: