מעת לעת.
והתני לודאה יום הבראתו כיום הולדו, מאי לאו מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראתו לא בעינן מעת לעת?
לא. עדיף יום הבראתו מיום הולדו. דאילו יום הולדו לא בעינן מעת לעת ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת.
רב פפא אמר כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני.
רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין.
רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר ביני וביני.
רב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
ומי חיי? והתניא כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת?
הכא במאי עסקינן כגון דזנתיה אישתא.
אישתא דמאן? אילימא אישתא דידיה? אי הכי כל שבעה בעי?
אלא דזנתיה אישתא דאימיה.
ואיבעית אימא ה"מ היכא דלא מעוי, אבל היכא דמעוי מחייא חיי.
אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה: ערל מקבל הזאה. שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים. שנאמר: (יהושוע ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון.
בעשרה - לא מהילי משום חולשא דאורחא.
הזאה אימת עביד להו? לאו כשהן ערלים.
ודלמא לא עבוד פסח כלל?
לא ס"ד. דכתיב: (יהושוע ה) "ויעשו את הפסח".
מתקיף לה מר זוטרא ודלמא פסח הבא בטומאה היה?
א"ל רב אשי: תניא בהדיא: מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.
אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. שנאמר: (יהושוע ה) "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'".
ודלמא הנך דלא מהול. דכתיב: (יהושוע ה) "כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו'"?
א"כ מאי "שוב"? אלא לאו לפריעה.
ומאי "שנית"? לאקושי סוף מילה לתחלת מילה. מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין בו.
דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את [רוב] העטרה. ואין אוכל בתרומה.
אמר רבינא ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה.
ובמדבר מאי טעמא לא מהול?
איבעית אימא משום חולשא דאורחא
מעת לעת - כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים:
והתני לודאה - שם חכם:
יום הבראתו כיום הולדו - צריך להמתין שמונה ימים:
מאי לאו - הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת:
לא עדיף יום הבראתו כו' - והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני:
דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח - בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה:
חבושין - בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו:
כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה:
והתניא - בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו:
אין יכול לחיות - משום דלא יניק:
דזנתיה אישתא - החולי זן את החולה:
אי נימא אישתא דידיה - שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו:
כל שבעה בעי אמתוני - משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו:
מעוי - צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא (דף עז.):
ערל - ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:
שכן מצינו באבותינו - בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים:
בעשרה לא מהול - אותן שהיו במדבר שהיו ערלים:
הזאה אימת עבוד - לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב (יהושע ה) ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן:
א"כ מאי שוב - דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה:
ומאי שנית - השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב:
סוף מילה - ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:
את רוב גובהה - אע"ג דאין רוב הקיפה: