Tanya chapter 33 - תניא פרק לג

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית.

ובפרט, כשרואה בנפשו בעתים מזומנים, שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב.

אזי יעמיק מחשבתו, ויצייר בשכלו ובינתו, ענין יחודו ית' האמיתי.

איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים.

ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית'.

וכולא קמיה, כלא חשיב ממש.

והוא לבדו הוא, בעליונים ותחתונים, ממש כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית.

וגם במקום הזה שנברא בו עולם הזה השמים והארץ וכל צבאם, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה.

וגם עתה כן, הוא לבדו בלי שום שינוי כלל.

מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש. כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן, הוא מהות הנפש ועצמותה, שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו'.

שאין בהם בחי' אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה.

[כמ"ש בפ' כ' וכ"א באריכות ע"ש]

וכמ"ש ג"כ במקום אחר משל גשמי לזה, מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע.

שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם.

אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו, וכאילו אינו במציאות כלל:

וככה ממש דרך משל, הוא ביטול העולם ומלואו במציאות, לגבי מקורו שהוא אור א"ס ב"ה וכמש"ש באריכות.

והנה כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן, בכל לב ונפש ומאד, באמונה זו כי רבה היא. כי היא קרבת אלהים ממש.

וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים. כמ"ש לקמן באריכות.

והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו.

וק"ו לאין קץ, לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה.

וכדכתיב "כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'":

ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו ית' בכל בקר, ולומר: אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו - כלומר: כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי, אשר אפי' בארץ מתחת אין עוד מלבדו. וזו היא דירתו בתחתונים.

וז"ש רז"ל: תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה - כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה. כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות.

דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות - הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ.

וזהו שאמר: באמונתו יחיה - יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל. כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו. והיא שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו.

עוד זאת, ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו ית', באמונה זו, דאתכפיא ס"א ממש ואתהפך חשוכא לנהורא. שהוא חשך הקליפות שבעה"ז החומרי, המחשיכים ומכסים על אורו ית', עד עת קץ. כמ"ש: קץ שם לחשך.

[דהיינו קץ הימין, שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו. וכמ"ש לקמן]

ובפרט בארצות עו"ג שאוירם טמא ומלא קליפות וס"א. ואין שמחה לפניו ית', כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא.

וז"ש: ישמח ישראל בעושיו - פי', שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני', שהם בחי' עשיה גשמיית ממש.

וז"ש: בעושיו לשון רבים, שהוא עוה"ז הגשמי המלא קליפות וס"א שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא, ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד ליחודו ית' באמונה זו: