בראשית פרק יא

א וַיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים^[1]׃

(א) שפה אחת - לשון הקודש:

ודברים אחדים - באו בעצה אחת, ואמרו: "לא כל הימנו שיבור לו את העליונים. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה". דבר אחר. על יחידו של עולם. דבר אחר. "ודברים אחדים": אמרו "אחת לאלף ושש מאות חמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול. - בואו ונעשה לו סמוכות"^[2]:^[3]

ב וַיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃

(ב) ויהי בנסעם מקדם - שהיו יושבים שם. כדכתיב למעלה, (י, ל) "ויהי מושבם וגו' הר הקדם". ונסעו משם לתור להם מקום, להחזיק את כולם. ולא מצאו אלא שנער^[4]:

ג וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה^[5] לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃

(ג) איש אל רעהו - אומה לאומה. מצרים לכוש. [וכוש לפוט.] ופוט לכנען:

הבה - הזמינו עצמכם. כל "הבה" לשון הזמנה הוא. שמכינים עצמן, ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. "הבה", הזמינו אפרייליי"ר בלע"ז [להיכון]:

לבנים - שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה:

ונשרפה לשרפה - כך עושין הלבנים, שקורין טיולי"ש בלע"ז [רעפים], שורפים אותן בכבשן:

לחמר - לטוח הקיר:

ד וַיֹּֽאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃

(ד) פן נפוץ - שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:

ה וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָֽאָדָֽם׃

(ה) וירד ה' לראות - לא הוצרך לכך. אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנדון, עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (אות יח):

בני האדם - אלא בני מי?! שמא בני חמורים וגמלים? - אלא בני אדם הראשון, שכפר את הטובה ואמר: (ג, יב) "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי". אף אלו כפרו בטובה, למרוד במי שהשפיעם טובה, ומלטם מן המבול:

ו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַֽחִלָּ֣ם לַֽעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָֽזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת^[6]׃

(ו) הן עם אחד ושפה אחת - כל טובה זו יש עימהן, שעם אחד הם, ושפה אחת לכולם, ודבר זה החלו לעשות:

החלם - כמו: אמרם, עשותם - התחילו הם לעשות:

לא יבצר מהם וגו' לעשות - בתמיה. יבצר לשון מניעה, כתרגומו. ודומה לו: (תהילים עו, יג) "יבצור רוח נגידים":

ז הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָֽבְלָ֥ה^[7] שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃

(ז) הבה נרדה - בבית דינו נמלך. מענוותנותו היתירה:

הבה - מידה כנגד מידה. הם אמרו, "הבה נבנה", והוא כנגדם מדד ואמר, "הבה נרדה":

ונבלה - ונבלבל. נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתירה כה"א של נרדה:

לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו^[8]:

ח וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃

(ח) ויפץ ה' אותם משם - בעולם הזה. מה שאמרו "פן נפוץ", נתקיים עליהם. הוא שאמר שלמה, (משלי י, כד) "מגורת רשע, היא תבואנו":

ט עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}

(ט) ומשם הפיצם - למד שאין להם חלק לעולם הבא. וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? - אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם?! אלא שדור המבול היו גזלנים, והייתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו. ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר, "שפה אחת, ודברים אחדים". למדת, ששנוי המחלוקת, וגדול השלום:

י אֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת שֵׁ֔ם שֵׁ֚ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֑ד שְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃

(י) שם בן מאת שנה - כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול:

יא וַֽיְחִי־שֵׁ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

יב וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י חָמֵ֥שׁ וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שָֽׁלַח׃ 

יג וַיְחִ֣י אַרְפַּכְשַׁ֗ד אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֶׁ֔לַח שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

יד וְשֶׁ֥לַח חַ֖י שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־עֵֽבֶר׃

טו וַֽיְחִי־שֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־עֵ֔בֶר שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

טז וַֽיְחִי־עֵ֕בֶר אַרְבַּ֥ע וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־פָּֽלֶג׃

יז וַֽיְחִי־עֵ֗בֶר אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־פֶּ֔לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

יח וַֽיְחִי־פֶ֖לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־רְעֽוּ׃

יט וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־רְע֔וּ תֵּ֥שַׁע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת^[9]׃ {ס}

כ וַיְחִ֣י רְע֔וּ שְׁתַּ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שְׂרֽוּג׃

כא וַיְחִ֣י רְע֗וּ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־שְׂר֔וּג שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

כב וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־נָחֽוֹר׃

כג וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג אַֽחֲרֵ֛י הֽוֹלִיד֥וֹ אֶת־נָח֖וֹר מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

כד וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־תָּֽרַח׃

כה וַיְחִ֣י נָח֗וֹר אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־תֶּ֔רַח תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ {ס}

כו וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֨וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן^[10]׃

כז וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט׃

כח וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים׃

(כח) על פני תרח אביו - בחיי אביו. ומדרש אגדה, יש אומרים שעל ידי אביו מת. שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש. והרן יושב ואומר בלבו: אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. - וכשניצל אברם, אמרו לו להרן, "משל מי אתה?" אמר להם הרן, "משל אברם אני". השליכוהו לכבשן האש, ונשרף. וזהו, "אור כשדים". ומנחם בן סרוק פירש: "אור" בקעה, וכן, (ישעיה כד, טו) "באורים כבדו ה'". וכן, (שם יא, ח) "מאורת צפעוני". כל חור ובקע עמוק קרוי אור:

כט וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה׃

(כט) יסכה - זו שרה. על שם שסוכה ברוח הקודש. ושהכל סוכין ביופייה. ועוד יסכה לשון נסיכות. כמו, "שרה", לשון שררה:

ל וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד׃

לא וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּֽצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃

(לא) ויצאו אתם - ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:

לב וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃ {פ}

(לב) וימת תרח בחרן - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה. שהרי כתוב, (יב, ד) "ואברם בן חמש שנים, ושבעים שנה, בצאתו מחרן", (פסוק כו). ותרח בן שבעים שנה היה, כשנולד אברם. הרי מאה ארבעים וחמש לתרח, כשיצא אברם מחרן. עדיין נשארו משנותיו הרבה. ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח, ליציאתו של אברם? - שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן, והלך לו. [ביאור] לפיכך קראו הכתוב, "מת". שהרשעים, אף בחייהם קרויים מתים. והצדיקים, אף במיתתן קרויים חיים. שנאמר, (שמואל ב' כג, כ) "ובניהו בן יהוידע בן איש חי":

בחרן - הנו"ן הפוכה. לומר לך, עד אברם, היה חרון אף של מקום בעולם^[11].

Questions on Parshas Noach - Shevi'i