ל וַיֵּֽאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(ל) ויאסף משה - מפתח אהל מועד:

אל המחנה - נכנסו איש לאהלו:

ויאסף - לשון כניסה אל הבית. כמו: (דברים כב, ב) "ואספתו אל תוך ביתך". ואב לכולם, (תהילים לט, ז) "יצבור ולא ידע מי אוספם". מלמד, שלא הביא עליהם פורענות, עד שנכנסו הצדיקים איש לאוהלו:

לא וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃

(לא) ויגז - ויפריח. וכן (תהילים צ, י) "כי גז חיש". וכן, (נחום א, יב) "נגוזו ועבר":

ויטש - ויפשוט. כמו: (שמואל א' ל טז) "והנם נטושים על פני כל הארץ". (יחזקאל כט, ה)  "ונטשתיך המדברה":  

וכאמתים - פורחות בגובה, עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן, לא להגביה ולא לשחות:

לב וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃

(לב) הממעיט - מי שאוסף פחות מכולם, העצלים והחיגרים, אסף עשרה חמרים:

וישטחו - עשו אותן משטיחין משטיחין:

לג הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃

(לג) טרם יכרת - כתרגומו: "עד לא פסק". דבר אחר: אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה. 

[חולין קה א] 

לד וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃

[תאריכים מחורב עד קדש ברנע]

לה מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת׃ {פ}

במדבר פרק יב 

א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה^[1] עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃

(א) ותדבר - אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה. וכן הוא אומר: (בראשית מב, ל) "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות". ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים. וכן הוא אומר, (בראשית יט, ז) "ויאמר אל נא אחי תרעו". (במדבר יב, ו) "ויאמר שמעו נא דברי". כל נא לשון בקשה:

ותדבר מרים ואהרן - היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחילה. ומניין הייתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה? רבי נתן אומר: מרים הייתה בצד צפורה, בשעה שנאמר למשה "אלדד ומידד מתנבאים במחנה". כיון ששמעה צפורה, אמרה: "אוי לנשותיהן של אלו, אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן, כדרך שפרש בעלי ממני". ומשם ידעה מרים, והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו, כך נענשה. קל וחומר למספר בגנותו של חברו:

האשה הכשית - מגיד שהכל מודים ביופייה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי:

כושית - בגימטרייה יפת מראה:

על אדות האשה - על אודות גירושיה:

כי אשה כשית לקח - מה תלמוד לומר? אלא יש לך אשה נאה ביופייה ואינה נאה במעשיה,  במעשיה ולא ביופייה. אבל זאת נאה בכל:

האשה הכשית - על שם נויה נקראת כושית. כאדם הקורא את בנו נאה, כושי. כדי שלא תשלוט בו עין רעה:

כי אשה כשית לקח - ועתה גרשה:

ב וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה׃

(ב) הרק אך - עמו לבדו דבר ה':

הלא גם בנו דבר - ולא פרשנו מדרך ארץ:

ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה^[2] עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ {ס}

(ג) ענו - שפל וסבלן:

ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃

(ד) פתאום - נגלה עליהם פתאום, והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים. להודיעם, שיפה עשה משה שפרש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבועה לדבור:

צאו שלשתכם - מגיד ששלושתן נקראו בדבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע:

ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃

(ה) בעמוד ענן - יצא יחידי, שלא כמידת בשר ודם. מלך בשר ודם: כשיוצא למלחמה, יוצא באוכלוסין. וכשיוצא לשלום, יוצא במועטים. ומדת הקב"ה: יוצא למלחמה יחידי. שנאמר (שמות טו, ג) "ה' איש מלחמה". ויוצא לשלום באוכלוסין. שנאמר, (תהילים סח, יח) "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן":

ויקרא אהרן ומרים - שיהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור:

ויצאו שניהם - ומפני מה משכן והפרידן ממשה? לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. וכן מצינו בנח. שלא בפניו נאמר, (בראשית ו, ט) "איש צדיק תמים". ובפניו נאמר, (בראשית ז, א) "כי אותך ראיתי צדיק לפני". דבר אחר: שלא ישמע בנזיפתו של אהרן:

ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּֽחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃

(ו) שמעו נא דברי - אין נא אלא לשון בקשה:

אם יהיה נביאכם - אם יהיו לכם נביאים:

ה' במראה אליו אתודע - שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון:

ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶֽאֱמָ֥ן הֽוּא׃

ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃

(ח) פה אל פה - אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו? בסיני (דברים ה, כז) "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם, ואתה פה עמוד עמדי":

ומראה ולא בחידות - "מראה" זה, מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראת פנים שבו. ואיני סותמו לו בחידות. כעניין שנאמר ליחזקאל, (יחזקאל יז, ב) "חוד חידה" וגו'. יכול מראה שכינה? תלמוד לומר, (שמות לג, כ): "לא תוכל לראות את פני":

ותמנת ה' יביט - זה מראה אחוריים. כעניין שנאמר, (שמות לג, כג) "וראית את אחורי":

בעבדי במשה - אינו אומר "בעבדי משה", אלא "בעבדי במשה". בעבדי, אף על פי שאינו משה. במשה, אפילו אינו עבדי. כדאי הייתם לירא מפניו. וכל שכן שהוא עבדי. ועבד מלך, מלך. היה לכם לומר, אין המלך אוהבו חנם. ואם תאמרו איני מכיר במעשיו? זו קשה מן הראשונה:

[ברכות ז, א]

ט וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃

(ט) ויחר אף ה' בם וילך - מאחר שהודיעם סרחונם, גזר עליהם נידוי. קל וחומר לבשר ודם, שלא יכעוס על חברו עד שיודיענו סרחונו:

י וְהֶֽעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַֽהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃

(י) והענן סר - ואחר כך, "והנה מרים מצורעת כשלג". משל למלך שאמר לפדגוג, רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו:

יא וַיֹּ֥אמֶר אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י^[3] אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃

(יא) נואלנו - כתרגומו: לשון "אויל":

יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּֽאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ^[4]׃

(יב) אל נא תהי - אחותנו זו:

כמת - שהמצורע חשוב כמת. מה מת מטמא בביאה, אף מצורע מטמא בביאה:

אשר בצאתו מרחם אמו - "אמנו" היה לו לומר. אלא שכינה הכתוב. וכן "חצי בשרו". "חצי בשרנו", היה לו לומר. אלא שכינה הכתוב. מאחר שיצאה מרחם אמנו, היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו. כענין שנאמר, (בראשית לז, כז) "כי אחינו בשרנו הוא". ולפי משמעו אף הוא נראה כן. אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת:

אשר בצאתו - מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כוח בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר:

אל נא תהי כמת - אם אינך רופאה בתפילה, מי מסגירה ומי מטהרה? אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים. וכהן אחר אין בעולם. וזהו" אשר בצאתו מרחם אמו":

יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ {פ}

(יג) אל נא רפא נא לה - בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלושה דברי תחנונים ואחר כן יבקש שאלותיו:

לאמר - מה תלמוד לומר? אמר לו: השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו? עד שהשיבו "ואביה ירק ירק" וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר: בארבעה מקומות בקש משה מלפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו. כיוצא בו, (שמות ו, יב) "וידבר משה לפני ה' לאמר" וגו', מה תלמוד לומר "לאמר"? השיבני אם גואלם אתה אם לאו? עד שהשיבו "עתה תראה" וגו'. כיוצא בו, (במדבר כז טו - טז) "וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר". השיבו "קח לך" (במד' כז יח). כיוצא בו, (דברים ג, כג) "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר". השיבו "רב לך":

רפא נא לה - מפני מה לא האריך משה בתפילה? שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. [דבר אחר: שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפילה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפילה]:

יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף׃

(יד) ואביה ירק ירק בפניה - ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים! קל וחומר לשכינה י"ד יום. אלא, דיו לבא מן הדין, להיות כנדון. לפיכך אף בנזיפתי, תיסגר שבעת ימים:

ואחר תאסף - אומר אני, כל האסיפות האמורות במצורעים, על שם שהוא משולח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה. לכך כתוב בו, אסיפה, לשון הכנסה:

טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃

(טו) והעם לא נסע - זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור. שנאמר, (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק" וגו'. 

[תאריכים מחורב עד קדש ברנע]  [סוטה ט, ב]

טז וְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ {פ}