[ביאור]

א וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

ב זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃

(ב) זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה:

[ביאור דברי רש"י בלקו"ש ח"ח שיחה א לפ' חוקת]

ויקחו אליך - לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר:

אדמה תמימה - שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:

ג וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃

(ג) אלעזר - מצוותה בסגן:

אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות:

ושחט אותה לפניו - זר שוחט ואלעזר רואה:

ד וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃

(ד) אל נוכח פני אהל מועד - עומד במזרחו של ירושלים ומתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאה הדם:

ה וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃

ו וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃

ז וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣א אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃

(ז) אל המחנה - למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע:

וטמא הכהן עד הערב - סרסהו ודרשהו, וטמא עד הערב, ואחר יבוא אל המחנה:

ח וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃

ט וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃

(ט) והניח מחוץ למחנה - לשלושה חלקים מחלקה: אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להיטהר. וזה שבהר המשחה כוהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנו. וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר "והייתה לעדת בני ישראל למשמרת":

למי נדה - למי הזייה. כמו: (איכה ג, נג) "וידו אבן בי". (זכריה ב, ד) "לידות את קרנות הגויים". לשון זריקה:

חטאת הוא - לשון חיטוי, כפשוטו. ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להיאסר בהנאה:

[ספר המצות, מ"ע קיג]

י וְ֠כִבֶּס הָֽאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃

יא הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

יב ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃

(יב) הוא יתחטא בו - באפר הזה:

יג כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָֽאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃

(יג) במת בנפש - ואי זה מת? של נפש האדם. להוציא נפש בהמה, שאין טומאתה צריכה הזאה. דבר אחר: "בנפש" - זו רביעית דם:

את משכן ה' טמא - אם נכנס לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי:

עוד טמאתו בו - אף על פי שטבל:

[רש"י תלמוד סוטה טז,א]

יד זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֨הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

(יד) כל הבא אל האהל - בעוד שהמת בתוכו:

טו וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל^[1] עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃

(טו) וכל כלי פתוח - בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. לפיכך, אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא. הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור:

פתיל - לשון מחובר בלשון עברי. וכן (בראשית ל, ח) "נפתולי אלהים נפתלתי", נתחברתי עם אחותי:

טז וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֨רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

(טז) על פני השדה - רבותינו דרשו: לרבות גולל ודופק. ופשוטו, "על פני השדה", שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:

יז וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵֽעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי׃

[רש"י תלמוד סוטה טז,א] [תלמוד סוטה טז,ב]