יג וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק לְךָ־נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃

(יג) וקבנו לי - לשון צווי, קללהו לי:

יד וַיִּקָּחֵ֨הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים^[1] אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֨בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

(יד) שדה צופים - מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר:

ראש הפסגה - בלעם לא היה קוסם כבלק. ראה בלק שעתידה פרצה להיפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה:

טו וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹֽלָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה^[2]׃

(טו) אקרה כה - מאת הקב"ה:

אקרה - לשון אתפעל:

טז וַיִּקָּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃

(טז) וישם דבר בפיו - ומה היא השימה הזאת? ומה חסר המקרא באמרו "שוב אל בלק וכה תדבר"? אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר, "מה אני חוזר אצל בלק לצערו". ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו. כאדם הפוקס בהמה בחכה, להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו, "על כורחך תשוב אל בלק":

יז וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהוָֽה׃

(יז) ושרי מואב אתו - ולמעלה הוא אומר "וכל שרי מואב"? כיון שראו שאין בו תקווה הלכו להם מקצתם. ולא נשארו אלא מקצתם:

מה דבר ה' - לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:

יח וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשְׁמָ֔ע הַֽאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃

(יח) קום בלק - כיון שראהו מצחק בו, נתכוון לצערו. "עמוד על רגליך". אינך רשאי לישב, ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום:

בנו צפר - לשון מקרא הוא זה. כמו: (תהילים קד, כ) "חיתו יער". (בראשית א, כד) "וחיתו ארץ". (תהילים קיד, ח) "למעינו מים":

יט לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם^[3] הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַֽעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃

(יט) לא איש אל וגו' - כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה סבור להמיתם במדבר:

ההוא אמר וגו' - בלשון תימה. ותרגומו: תייבין ומתמלכין. חוזרים ונמלכין לחזור בהם:

כ הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃

(כ) הנה ברך לקחתי - אתה שואלני מה דבר ה'? קבלתי ממנו לברך אותם:

וברך ולא אשיבנה - הוא ברך אותם, ואני לא אשיב את ברכתו:

וברך - כמו וברך. וכן הוא גזרת רי"ש.  כמו: (תהילים עד יח) "אויב חרף", כמו חרף. וכן, (שם י ג) "ובוצע ברך". המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תיענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא לקב"ה. ואין לומר "ברך" שם דבר. שאם כן, היה נקוד בפתח קטן, וטעמו למעלה. אבל לפי שהוא לשון פעל, הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:

כא לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹֽא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃

(כא) לא הביט און ביעקב וגו' - כתרגומו. דבר אחר: אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. "לא הביט הקב"ה און שביעקב". כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם,  התבונן באוניות שלהם, ובעמלן, שהן עוברין על דתו:

עמל - לשון עבירה. כמו: "והרה עמל" (תהילים ז טו). "כי אתה עמל וכעס תביט" (שם י יד). לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום:

ה' אלוהיו עמו - אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן:

ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות. כמו: "רעה דוד" (שמואל ב' טו לז) אוהב דוד. "ויתנה למרעהו" (שופטים טו, ו). וכן תרגם אונקלוס: ושכינת מלכהון ביניהון:

כב אֵ֖ל מֽוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃

(כב) אל מוציאם ממצרים - אתה אמרת "הנה עם יצא ממצרים". לא יצא מעצמו, אלא האלוהים הוציאם:

כתועפות ראם לו - כתוקף רום וגובה שלו. וכן "וכסף תועפות" (איוב כב כה). לשון מעוז המה. ואומר אני שהוא לשון "ועוף יעופף" (בראשית א כ). המעופף ברום וגובה. ותוקף רב הוא זה, "ותועפות ראם" עפיפות גובה. דבר אחר: "תועפות ראם" תוקף ראמים. ואמרו רבותינו: אלו השדים:

[ברכות יב, ב]

כג כִּ֤י לֹא־נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵֽאָמֵ֤ר לְיַֽעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃

(כג) כי לא נחש ביעקב - כי ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים:

כעת יאמר ליעקב וגו' - עוד עתיד להיות עת, כעת הזאת, אשר תגלה חבתן לעין כל. שהן יושבין לפניו, ולמדים תורה מפיו, ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת. והם ישאלו להם "מה פעל אל?". וזהו שנאמר, "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל כ). דבר אחר: "יאמר ליעקב" אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה. אינן צריכין למנחש וקוסם. כי בכל עת שצריך להיאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה, ומה גזרותיו במרום? אינן מנחשים וקוסמים. אלא נאמר להם על פי נביאיהם, מה היא גזרת המקום. או אורים ותומים מגידים להם. ואונקלוס לא תרגם כן:

כד הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃

(כד) הן עם כלביא יקום וגו' - כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות. ללבוש טלית, לקרוא את שמע, ולהניח תפילין:

לא ישכב - בלילה על מיטתו, עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מיטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום. בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם, ונלחם מלחמותם, ומפילם חללים. דבר אחר: "הן עם כלביא יקום" וגו' - כתרגומו:

ודם חללים ישתה - נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים, ויהרג הוא עימהם. שנאמר, "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם" (יהושע יג כב):

כה וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָֽרְכֶֽנּוּ׃

(כה) גם קב לא תקבנו - גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני על גם ראשון. וכן "גם לי גם לך לא יהיה" (מלכים א' ג כו). וכן "גם בחור גם בתולה" (דברים לב כה):

כו וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃