ח וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃

(ח) וללוי אמר - ועל לוי אמר:

תמיך ואוריך - כלפי שכינה הוא מדבר:

אשר נסיתו במסה - שלא נתלוננו עם שאר המלינים:

תריבהו וגו' - כתרגומו. דבר אחר, "תריבהו על מי מריבה", נסתקפת לו לבוא בעלילה. אם משה אמר (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים",  אהרן ומרים מה עשו?:

[וללוי אמר (כל השבט) תומיך ואוריך לאיש חסידך (רק הכה"ג) שבפועל נעשה ע"י המיוחד שבכהנים - כה"ג: כמו שהכה"ג מוציא בזה כל הכהנים כי הוא הגדול מאחיו - ע"ד שמצינו במצות התלויות במלך (לקו"ש חי"ד ע' 127 והע' 5)]

ט הָֽאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בָּנָ֖ו לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃

(ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו - כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו), "מי לה'? אלי". נאספו אלי כל בני לוי. וציוויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל. או את אחיו מאמו. או את בן בתו. וכן עשו. ואי אפשר לפרש, אביו ממש, ואחיו מאביו, וכן בניו ממש. שהרי לווים הם. ומשבט לוי לא חטא אחד מהם. שנאמר, "כל בני לוי":

כי שמרו אמרתך - (שמות כ, ג) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים":

ובריתך ינצרו - ברית מילה. שאותם שנולדו במדבר, של ישראל, לא מלו את בניהם. והם היו מולין, ומלין את בניהם:

י יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֨יךָ֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וְתוֹרָֽתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃

(י) יורו משפטיך - ראויין אלו לכך:

וכליל - עולה:

יא בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃ {ס}

(יא) מחץ מתנים קמיו - מחץ קמיו מכת מתנים. כענין שנאמר, (תהילים סט, כד) "ומתניהם תמיד המעד". ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים, והתפלל עליהם. לפי שהיו מועטים. י"ב בני חשמונאי, ואלעזר, כנגד כמה רבבות. לכך נאמר, "ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה":

ומשנאיו מן יקומון - מחץ קמיו ומשנאיו, מהיות להם תקומה:

יב לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן׃ {ס}

(יב) לבנימן אמר - לפי שברכת לוי, בעבודת הקרבנות. ושל בנימין, בבנין בית המקדש בחלקו. סמכן זה לזה. וסמך יוסף אחריו. שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו. שנאמר, (שם עח, סז) "וימאס באהל יוסף" וגו'. ולפי שבית עולמים חביב משילה. לכך הקדים בנימין ליוסף:

חפף עליו - מכסה אותו ומגין עליו:

כל היום - לעולם. משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:

ובין כתפיו שכן - בגובה ארצו, היה בית המקדש בנוי. אלא שנמוך עשרים ושלוש אמה מעין עיטם. ושם היה דעתו של דוד לבנותו. כדאיתא בשחיטת קדשים. (זבחים נד ב). אמרי, "נחתי ביה פורתא". משום דכתיב, "ובין כתפיו שכן". אין לך נאה בשור יותר מכתפיו: