יב וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃

(יב) רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי – רְאֵה, תֵּן עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ עַל דְּבָרֶיךָ: אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי וְגוֹמֵר, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי וְגוֹמֵר. וַאֲשֶׁר אָמַרְתָּ לִי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ" (שמות כג, כ), אֵין זוֹ הוֹדָעָה, שֶׁאֵין אֲנִי חָפֵץ בָּהּ.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם – הִכַּרְתִּיךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם בְּשֵׁם חֲשִׁיבוּת; שֶׁהֲרֵי אָמַרְתָּ לִי: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" וְגוֹמֵר, "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).

יג  וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ^[1] וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃

(יג) וְעַתָּה – אִם אֱמֶת שֶׁמָּצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, מַה שָּׂכָר אַתָּה נוֹתֵן לְמוֹצְאֵי חֵן בְּעֵינֶיךָ.
וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ – וְאֵדַע בְּזוֹ מִדַּת תַּגְמוּלְךָ, מַה הִיא מְצִיאַת חֵן שֶׁמָּצָאתִי בְּעֵינֶיךָ. וּפִתְרוֹן "לְמַעֵן אֶמְצָא חֵן", לְמַעַן אַכִּיר כַּמָּה שְׂכַר מְצִיאַת הַחֵן.
וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה – שֶׁלֹּא תֹּאמַר: "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י), וְאֶת אֵלֶּה תַּעֲזֹב; רְאֵה כִּי עַמְּךָ הֵם מִקֶּדֶם, וְאִם בָּהֶם תִּמְאַס, אֵינִי סוֹמֵךְ עַל הַיּוֹצְאִים מֵחֲלָצַי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ. וְאֶת תַּשְׁלוּם הַשָּׂכָר שֶׁלִּי בָּעָם הַזֶּה תּוֹדִיעֵנִי. וְרִבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (דף ז' ע"א), וַאֲנִי לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָאוֹת עַל אָפְנֵיהֶם וְעַל סִדְרָם בָּאתִי.

יד וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ^[2]׃ 

(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ – כְּתַרְגּוּמוֹ ["וַאֲמַר שְׁכִינְתִי תְּהָךְ"]. לֹא אֶשְׁלַח עוֹד מַלְאָךְ, אֲנִי בְּעַצְמִי אֵלֵךְ; כְּמוֹ: "וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְּרָב" (שמ"ב יז, יא).

טו וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו – בְּזוֹ אֲנִי חָפֵץ; כִּי עַל יְדֵי מַלְאָךְ, "אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה".

טז וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ^[3] וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔^[4] מִכׇּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא – יִוָּדַע מְצִיאַת הַחֵן? "הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ". וְעוֹד דָּבָר אַחֵר אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, שֶׁלֹּא תַּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עוֹד עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם (ברכות ז' ע"א).
וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ – וְנִהְיֶה מֻבְדָּלִים בַּדָּבָר הַזֶּה מִכָּל הָעָם, כְּמוֹ: "וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה מִצְרַיִם" וְגוֹמֵר (שמות ט, ד).