נד זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃

[ברכות כה, א]

נה וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃

נו וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃

נז לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃ {פ}

(נז) להורת ביום הטמא - איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו.

ויקרא פרק טו

א וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

ב דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃

(ב) כי יהיה זב - יכול זב מכל מקום יהא טמא? תלמוד לומר: "מבשרו" ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזבה. מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה, נדה, מטמאה טומאה חמורה, זיבה. אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה, זיבה:

זובו טמא - למד על הטפה שהיא מטמאה. זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

ג וְזֹ֛את תִּֽהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃

(ג) רר - לשון ריר שזב את בשרו:

את זובו - כמו ריר שיוצא צלול:

או החתים - שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטיפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו: מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר: זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלוש וקראו טמא, שנאמר: טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. הא כיצד? שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן:

ד כָּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃

(ד) כל המשכב - הראוי למשכב. יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת? תלמוד לומר: "אשר ישכב". אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך. יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

אשר ישב - ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:

ה וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(ה) ואיש אשר יגע במשכבו - לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

ו וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(ו) והישב על הכלי - אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה, כולן מטמאין משום מושב וכן במשכב:

ז וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

ח וְכִֽי־יָרֹ֥ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(ח) וכי ירק הזב בטהור - ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא:

ט וְכָל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃

(ט) וכל המרכב - אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [שלד האוכף] טמא משום מרכב. והאוכף, שקורין אלוו"ש [אוכף] טמא טומאת מושב:

[רש"י פסחים ג, א]

י וְכָל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(י) וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו - של זב. בא ולימד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב:

והנושא אותם - את כל האמור בעניין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:

יא וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִגַּע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹֽא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

(יא) וידיו לא שטף במים - בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים? ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידיים:

יב וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָ֨ל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם׃

(יב) וכלי חרש אשר יגע בו הזב - יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכולו? הוי אומר: זה הסיטו:

יג וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָֽהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר׃

(יג) וכי יטהר - כשיפסוק:

שבעת ימים לטהרתו - שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה, שלא יראה זוב, וכולן רצופין:

[ספר המצוות להרמב"ם מ"ע קט]

יד וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֶל־פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

טו וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃ {ס}