ויקרא פרק טז

[ביאור]

א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃

(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' - מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו. משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון. לכך נאמר, "אחרי מות שני בני אהרן":

ב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃

(ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא - שלא ימות כדרך שמתו בניו:

ולא ימות - שאם בא הוא מת:

כי בענן אראה - כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני. ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא. זהו פשוטו. ומדרשו: לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים:

ג בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃

(ג) בזאת - גימטרייה שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון:

בזאת יבא אהרן וגו' - ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה (פסוק כט) "בחדש השביעי בעשור לחודש":

ד כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד^[1] קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִֽהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃

(ד) כתנת בד וגו' - מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אלא בארבעה, ככהן הדיוט, וכולן של בוץ:

קדש ילבש - שיהיו משל הקדש:

יצנף - כתרגומו: יחית ברישיה. יניח בראשו. כמו (בראשית לט, טז) "ותנח בגדו", "ואחתתיה":

ורחץ במים - אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף. מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים. ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב. ובכל חליפה, טעון טבילה. ושני קדושי ידים ורגלים, מן הכיור:

ה וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃

ו וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃

(ו) את פר החטאת אשר לו - האמור למעלה. ולמדך כאן שמשלו הוא בא, ולא משל צבור:

וכפר בעדו ובעד ביתו - מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו:

ז וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶֽעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

ח וְנָתַ֧ן אַֽהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּֽרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַֽיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַֽעֲזָאזֵֽל׃

(ח) ונתן אהרן על שני השעירים גרלות - מעמיד אחד לימין ואחד לשמאל, ונותן שתי ידיו בקלפי ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם. את שכתוב בו לשם, הוא לשם, ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל:

עזאזל - הוא הר עז וקשה. צוק גבוה. שנאמר (פסוק כב) "ארץ גזרה, חתוכה":

ט וְהִקְרִ֤יב אַֽהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃

(ט) ועשהו חטאת - כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר: "לה' חטאת":

י וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃

(י) יעמד חי - כמו יעמד חי על ידי אחרים. ותרגומו: יתקם כד חי. מה תלמוד לומר "חי"? לפי שנאמר, "לשלח אותו לעזאזל", ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים? לכך נאמר "יעמד חי". עמידתו חי, עד שישתלח, מכאן ששילוחו למיתה:

לכפר עליו - שיתוודה עליו. כדכתיב: (פסוק כא) "והתודה עליו וגו'": 

יא וְהִקְרִ֨יב אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃

(יא) וכפר בעדו וגו' - וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו. שנאמר, (תהילים קלה, יט) "בית אהרן ברכו את ה'" וגו'. מכאן שהכהנים מתכפרים בו. וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקודשיו. כמו שנאמר, (פסוק טז) "וכפר על הקדש מטומאות" וגו':

יב וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃

(יב) מעל המזבח - החיצון:

מלפני ה' - מצד שלפני הפתח והוא צד מערבי:

דקה - מה תלמוד לומר דקה, והלא כל הקטורת דקה היא? שנאמר, (שמות ל, לו) "ושחקת ממנה הדק". אלא שתהא דקה מן הדקה. שמערב יום הכיפורים היה מחזירה למכתשת:

יג וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָֽעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃

(יג) על האש - שבתוך המחתה:

ולא ימות - הא אם לא עשאה כתקנה, חייב מיתה:

יד וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃

(יד) והזה באצבעו - הזאה אחת במשמע:

ולפני הכפרת יזה שבע - הרי אחת למעלה, ושבע למטה:

טו וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃

(טו) אשר לעם - מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם:

כאשר עשה לדם הפר - אחת למעלה ושבע למטה:

טז וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַֽעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃

(טז) מטמאת בני ישראל - על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף. שנאמר, "לכל חטאתם", וחטאת היא שוגג:

ומפשעיהם - אף הנכנסין מזיד בטומאה:

וכן יעשה לאהל מועד - כשם שהזה משניהם בפנים אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה:

השכן אתם בתוך טמאתם - אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם:

יז וְכָל־אָדָ֞ם לֹֽא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃