י וַֽאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃

(י) ואכלתם ישן נושן - הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא "ישן" ה"נושן" של שלוש שנים, יפה לאכול משל אשתקד:

וישן מפני חדש תוציאו - שיהיו הגרנות מלאות חדש, והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן:

יא וְנָֽתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתֽוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃

(יא) ונתתי משכני - זה בית המקדש:

ולא תגעל נפשי - אין רוחי קצה בכם. כל "געילה" לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר. כמו (שמואל ב' א, כא) "כי שם נגעל מגן גיבורים", לא קבל המשיחה. שמושחין מגן של עור בחלב מבושל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור:

יב וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃

(יב) והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: "והייתי לכם לאלהים":

יג אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָֽאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ {פ}

(יג) אני ה' אלהיכם - כדאי "אני" שתאמינו בי, שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי "הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ועשיתי לכם נסים גדולים:

מטת - כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול, המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר. כמו (ירמיה כז, ב) "עשה לך מוסרות ומוטות", קוניונגל"א בלע"ז [רצועת העול]:

קוממיות - בקומה זקופה:

יד וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְו֖͏ֹת הָאֵֽלֶּה׃

(יד) ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות? כשהוא אומר "ולא תעשו וגו'", הרי קיום מצוות אמור. הא מה אני מקיים, "ואם לא תשמעו לי?" להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר "לי"? אין "לי" אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו. וכן בנמרוד (בראשית י, ט) "גיבור ציד לפני ה'^[1]", שמכירו ומתכוון למרוד בו. וכן באנשי סדום (שם יג, יג) "רעים וחטאים לה' מאד", מכירים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו:

ולא תעשו - משלא תלמדו, לא תעשו. הרי שתי עבירות:

[רש"י דברים כח, כג] 

טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְו͏ֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃

(טו) ואם בחקתי תמאסו - מואס באחרים העושים:

משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים 

לבלתי עשות - מונע את אחרים מעשות:

את כל מצוותי - כופר המצוות, שלא ציוויתים. לכך נאמר "את כל מצותי", ולא נאמר "את כל המצות":

להפרכם את בריתי - כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית. ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:

טז אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַֽאֲכָלֻ֖הוּ אֹֽיְבֵיכֶֽם׃

(טז) והפקדתי עליכם - וציויתי עליכם:

שחפת - חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז [בועות]. דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה:

קדחת - חולי שמקדיח את הגוף, ומחממו ומבעירו. כמו (דברים לב, כב) "כי אש קדחה באפי":

מכלות עינים ומדיבת נפש - העיניים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאווה שאינה באה, ותוחלת ממושכה, קרויה כליון עיניים:

וזרעתם לריק - תזרעו ולא תצמח. ואם תצמח, "ואכלוהו אויביכם":

יז וְנָֽתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיכֶ֑ם^[2] וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃

(יז) ונתתי פני - פנאי שלי,. פונה אני מכל עסקי להרע לכם:

ורדו בכם שנאיכם - כמשמעו, ישלטו בכם. 

אגדת תורת כהנים מפרשה זו:^[3]

אף אני אעשה זאת - איני מדבר אלא ב"אף". וכן, "והלכתי אף אני עמכם בקרי" (פסוק כד):

והפקדתי עליכם - שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו. עד שהראשונה פקודה אצלכם, אביא אחרת ואסמכנה לה:

בהלה - מכה המבהלת את הבריות. ואיזו? זו מכת מותן:

את השחפת - יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה, אבל בשרו שמור עליו? תלמוד לומר: "שחפת", שהוא נשחף. או עתים שהוא נשחף, אבל נוח ואינו מקדיח? תלמוד לומר: "ואת הקדחת", מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח, אבל סבור הוא בעצמו שיחיה? תלמוד לומר: "מכלות עינים". או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה, אבל אחרים סבורים שיחיה? תלמוד לומר: "ומדיבות נפש":

זרעתם לריק זרעכם - זורעה ואינה מצמחת. ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים? ומה תלמוד לומר "ואכלוהו אויביכם"? הא כיצד? זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת. שנה שניה, מצמחת, ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור. ושבפנים מתים ברעב, שלא לקטו תבואה אשתקד. דבר אחר: וזרעתם לריק זרעכם -כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר. שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם. שנאמר (איכה ב, כב) "אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם":

ונתתי פני בכם - כמו שנאמר בטובה, "ופניתי אליכם", כך נאמר ברעה, "ונתתי פני". משלו משל למלך שאמר לעבדיו, "פונה אני מכל עסקי, ועוסק אני עמכם [לרעה]":

ונגפתם לפני איביכם - שיהא המות הורג אתכם מבפנים, ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ:

ורדו בכם שנאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ו"בכם". שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי. שנאמר (שופטים ו, ג - ד) "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ". אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ו"בכם", הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם. וכן הוא אומר (מיכה ג, ג) "ואשר אכלו שאר עמי, ועורם מעליהם הפשיטו וגו'":

ונסתם - מפני אימה:

ואין רדף אתכם - מבלי כוח:

יח וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם׃

(יח) ואם עד אלה - ואם בעוד אלה המכות עמכם לא תשמעו:

ויספתי - עוד ייסורין אחרים:

שבע על חטאתיכם - שבע פורעניות, על שבע העבירות האמורות למעלה:

יט וְשָֽׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃

(יט) ושברתי את גאון עזכם - זה בית המקדש. וכן הוא אומר (יחזקאל כד, כא) "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם":

ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה - זו קשה משל משה. ששם הוא אומר (דברים כח, כג) "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו'". שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחושת מזיעה. והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, והיא משמרת פירותיה. אבל כאן, השמים לא יהיו מזיעין, כדרך שאין הברזל מזיע, ויהא חורב בעולם. והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחושת מזיעה, והיא מאבדת פירותיה:

כ וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּֽחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃

(כ) ותם לריק כחכם - הרי אדם שלא עמל, שלא חרש, שלא זרע, שלא נכש, שלא כסח, שלא עדר, ובשעת הקציר בא שידפון ומלקה אותו, אין בכך כלום. אבל אדם שעמל, וחרש, וזרע, ונכש, וכסח, ועדר, ובא שידפון ומלקה אותו, הרי שניו של זה קהות:

ולא תתן ארצכם את יבולה - אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע:

ועץ הארץ - אפילו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה:

לא יתן - משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי: 

לא יתן פריו - כשהוא מפרה, משיר פירותיו. הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פורעניות:

כא וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּֽאתֵיכֶֽם׃

(כא) ואם תלכו עמי קרי - רבותינו אמרו, "עראי", במקרה, שאינו אלא לפרקים. כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש, לשון "מניעה". וכן (משלי כה, יז) "הוקר רגלך". וכן "יקר רוח" (משלי יז, כז). וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס. לשון קושי, שמקשים לבם להימנע מהתקרב אלי:

שבע כחטאתיכם - שבע פורעניות אחרים, במספר שבע כחטאתיכם:

[רש"י דברים כח, כג] 

כב וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֨יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃

(כב) והשלחתי - לשון גירוי: 

ושכלה אתכם - אין לי אלא חיה משכלת, שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין? תלמוד לומר (דברים לב, כד) "ושן בהמות אשלח בם", הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה? תלמוד לומר (שם) "עם חמת זוחלי עפר". מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית: 

ושכלה אתכם - אלו הקטנים:

והכריתה את בהמתכם - מבחוץ:

והמעיטה אתכם - מבפנים:

ונשמו דרכיכם - שבילים גדולים ושבילים קטנים. הרי שבע פורעניות: שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:

כג וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּֽסְר֖וּ לִ֑י וַֽהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃

(כג) לא תוסרו לי - לשוב אלי:

כד וְהָֽלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם׃

כה וְהֵֽבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֨מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית^[4] וְנֶֽאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָֽרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֨בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃

(כה) נקם ברית - ויש "נקם" שאינו בברית, [ברית = כתובה בתורה, היינו ש"נקם ברית" פירושו נקמה הכתובה בתורה, אבל יש גם נקמה שאינה "נקם-ברית" הנקמה שאינה כתובה בתורה] כדרך שאר נקמות. וזהו סמוי עיניו של צדקיהו. [כי בתורה לא נמצא נקמה כזו של סימת עינים] דבר אחר: "נקם ברית", נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא, היא מלחמת חיילות אויבים: 

ונאספתם - מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור:

ושלחתי דבר בתוככם - ועל ידי הדבר, "ונתתם ביד האויבים" הצרים עליכם. לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב:

כו בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ {ס}

(כו) מטה לחם - לשון משען. כמו (ירמיה מח, יז) "מטה עז":

בשברי לכם מטה לחם - אשבור לכם כל מסעד אוכל, והם חצי רעב:

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד - מחוסר עצים:

והשיבו לחמכם במשקל - שתהא התבואה נרקבת, ונעשית פת נפולה, ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים, לחלקם ביניהם:

ואכלתם ולא תשבעו - זה מארה בתוך המעיים. הרי שבע פורעניות: חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעיים. "ונתתם" (פסוק כה) אינה מן המניין, שהיא החרב:

כז וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַֽהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃ 

כח וְהָֽלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּֽחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּֽאתֵיכֶֽם׃

 כט וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃ 

ל וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיכֶ֑ם וְגָֽעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃

(ל) במתיכם - מגדלים ובירניות:

חמניכם - מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות. ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים:

ונתתי את פגריכם - תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה:

וגעלה נפשי אתכם - זה סילוק שכינה:

לא וְנָֽתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַֽהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃

(לא) ונתתי את עריכם חרבה - יכול מאדם? כשהוא אומר, "והשימותי אני את הארץ", (פסוק לב) הרי אדם אמור. הא מה אני מקיים "חרבה"? מעובר ושב:

והשמותי את מקדשיכם - יכול מן הקרבנות? כשהוא אומר "ולא אריח" הרי קרבנות אמורים. הא מה אני מקיים "והשימותי את מקדשיכם"? מן הגדודיות. שיירות של ישראל, שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות: אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות, הרי שתים. - כריתת חמנים, אין כאן פורענות, אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו. - "ונתתי את פגריכם וגו'" הרי שלש. סילוק שכינה ארבע. חרבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות,
הרי שבע:

לב וַֽהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֨יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃

(לב) והשמתי אני את הארץ - זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:

 

לג וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִֽיקֹתִ֥י אַֽחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָֽיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָֽרֵיכֶ֖ם יִֽהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃

(לג) ואתכם אזרה בגויים - זו מידה קשה. שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד, רואים זה את זה ומתנחמין. וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה, ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:

והריקתי - כששולף החרב מתרוקן הנדן. ומדרשו: חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר. כאדם שמריק את המים, ואין סופן לחזור:

והייתה ארצכם שממה - שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות. שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור, כאלו אין כרמו וביתו חרבים. כך שנויה בתורת כהנים:

[רש"י בראשית פרק י"ד פסוק י"ד]

לד אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הָשַּׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃

(לד) אז תרצה - תפייס את כעס המקום, שכעס על שמטותיה:

והרצת - למלך את שבתותיה:

[ויקרא כה, יח]

לה כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹֽתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃

(לה) כל ימי השמה - לשון היעשות, ומ"ם דגש במקום כפל, "שָׁמַמָה":

את אשר לא שבתה - שבעים שנה של גלות בבל, הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל, שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום, ארבע מאות ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עוונם, משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים. ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים שנה, משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים. הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד, ד - ו) "ואתה שכב על צדך השמאלי וגו' וכילית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום". ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין. ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו. הרי ארבעים ושש. ואם תאמר, שנות מנשה חמישים וחמש היו? מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה. דכתיב, "ויעש אשרה כאשר עשה אחאב" (מלכים ב', כא ג). ואחאב מלך עשרים ושתים שנה, כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קג, א). ושל אמון שתים. ואחת עשרה ליהויקים. וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה, שמיטין ויובלות שבהם. והם שש עשרה למאה. י"ד שמיטין וב' יובלות. הרי לארבע מאות שנה, שישים וארבע. לשלושים ושש שנה, חמש שמיטות. הרי שבעים חסר אחת. ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים. וכן הוא אומר בדברי הימים (דה"ב לו, כא) "עד רצתה הארץ את שבתותיה למלאות שבעים שנה":

לו וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֨רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף^[5] וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָֽפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃

(לו) והבאתי מרך - פחד ורך לבב. מ"ם של "מרך" יסוד נופל הוא. כמו מ"ם, של "מועד" ושל "מוקש": 

ונסו מנסת חרב - כאילו רודפים הורגים אותם: 

עלה נדף - שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר, ומקשקש ומוציא קול. וכן תרגומו: "קל טרפא דשקיף".לשון חבטה. "שדופות קדים" (בראשית מא, ו) שקיפן קידום. לשון "משקוף", מקום חבטת הדלת. וכן תרגומו של "חבורה" (שמות כא, כה) "משקופי":

לז וְכָֽשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃

(לז) וכשלו איש באחיו - כשירוצו לנוס, ייכשלו זה בזה, כי ייבהלו לרוץ: 

כמפני חרב - כאילו בורחים מלפני הורגים. שיהא בלבבם פחד, וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו: "וכשלו איש באחיו", זה נכשל בעוונו של זה. שכל ישראל ערבין זה לזה:

לח וַֽאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָֽכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיכֶֽם׃

(לח) ואבדתם בגוים - כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה:

ואכלה אתכם - אלו המתים בגולה:

לט וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֨קּוּ֙ בַּֽעֲו͏ֹנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּֽעֲו͏ֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃

(לט) בעונת אבתם אתם - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם:

ימקו - לשון המסה. כמו "ימסו". וכמו (זכריה יד, יב) "תמקנה בחוריהן". (תהלים לח, ו) "נמקו חבורותי":

מ וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲו͏ֹנָם֙ וְאֶת־עֲו֣͏ֹן אֲבֹתָ֔ם בְּמַֽעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃

מא אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵֽבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲו͏ֹנָֽם׃

(מא) והבאתי אתם - אני בעצמי אביאם. זו מידה טובה לישראל. שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם. אני איני מניחם. אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי. שנאמר (יחזקאל כ, לב - לג) "והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו'":

או אז יכנע - כמו (שמות כא, לו) "או נודע כי שור נגח הוא". אם "אז יכנע". לשון אחר. אולי. שמא "אז יכנע לבבם וגו'":

ואז ירצו את עונם - יכפרו על עוונם בייסוריהם:

מב וְזָֽכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַֽעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃

(מב) וזכרתי את בריתי יעקוב - בחמשה מקומות נכתב מלא. ואליהו חסר בחמשה מקומות. יעקב נטל אות משמו של אליהו עריבון, שיבוא ויבשר גאולת בניו:

[ביאור] 

וזכרתי את בריתי יעקוב - למה נמנו אבות אחורנית? לומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך. ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו. ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק? אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח:

מג וְהָאָרֶץ֩ תֵּֽעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲו͏ֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּֽעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃

(מג) יען וביען - גמול, ובגמול אשר "במשפטי מאסו":

מד וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם׃

(מד) ואף גם זאת - "ואף" אפילו אני עושה עמהם "זאת" הפורענות אשר אמרתי, "בהיותם בארץ אויביהם", לא אמאסם "לכלותם ולהפר בריתי" אשר "אתם":

מה וְזָֽכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִֽאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִֽהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵֽאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

(מה) ברית ראשנים - של שבטים:

מו אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ {פ}

(מו) והתורת - אחת בכתב ואחת בעל פה. מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: