עשר תעשר. הכי איתא בסיפרי: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? ת"ל: "את כל", דהוה מצי למימר: "את תבואתך" מאי: "כל"? לרבות רבית ופרקמטיא, וכל דבר שמרויח בו.
והכי נמי איכא בהגדה: "היוצא השדה שנה [שנה]", כלומר אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה. כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן, דהיינו היוצא מן השדה, כלומר מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה.
ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור. והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר, ומפריש כל שנה ושנה. וכן עשה כל ימיו. כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו: "בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין, הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי". ומת אותו האיש, ועמד הבן במקומו, ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב, והפריש ממנה ק' כורין.
בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול, ואמר: שלא יפריש. לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין. נצטער עליו, ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר. באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים.
אמר להם: כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי?! אמרו לו: נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת. ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב.
בא וראה, כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן, שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים. ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו, היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן, שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין.
והיינו דכתיב: (במדבר ה) ואיש את קדשיו לו יהיו, כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר.
ועל זה אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר. כדכתיב: (ישעיהו ה) וזרע חומר יעשה איפה דהיינו המעשר דאיפה ג' סאין ובחומר יש (לו) ל' סאין.
וכן כתיב כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת.
וה"ר נתן האופניא"ל פי': "היוצא מן השדה", כלומר ואם לאו שאין אתה מפריש העישור יהיה לאותו היוצא לשדה, דהיינו עשו הרשע, כלומר שיקחוהו העובדי כוכבים: