קיצור מהביאור

הנה בספר של בינונים חסר ולא נתבאר איך שגם החכמה היא רק כלי בלבד לעצמיות הנפש, שהוא בעצם למעלה מהשכל. וכמו למעלה שאפילו חכמה עילאה היא רק כלי לבד לגבי סוכ"ע:

ב ולפיכך בחינת מס"נ באחד נמשך דוקא מצד עצמיות הנפש. ועמ"ש בד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם, בענין קוצו של יו"ד. ומזה יובן מה שאמר רבי יוחנן בן זכאי: ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, אף שעסק בתורה כל ימיו. אלא שמגודל ענותנותו מצא מקום להסתפק בעצמו בענין הבחינה שלמעלה מהחכמה שיש בנפש שהוא ספירת כתר אם המשיכה מההעלם לגילוי תמיד. וכמו שאמר רע"ק בכל נפשך לא מבדק לי. ומ"מ ע"י התקשרות חכמה שבנפש בחכמתו ית' שבתורה - עי"ז ממילא נעשה ג"כ התכללות ויחוד עצמיות הנשמה שלמעלה מהחכמה באור א"ס ב"ה הסוכ"ע. וכמ"ש מזה בד"ה וידבר דעשרת הדברות בענין אם אין חכמה אין יראה. ועמ"ש בפי' שאו את ראש כו' לגלגלותם מבן עשרים שנה ומעלה ר"פ במדבר. (ועמ"ש סד"ה ויקח קרח):

ג ובשביל זה ביקשו המלאכים את התורה. וזהו: ולא תחללו. והנה ע"י התורה ממשיכים גילוי הקו וחוט מאור א"ס בחכמה ובהעולם, ועי"ז יהיה לע"ל גילוי הסוכ"ע שלמעלה מהקו ע"ד: פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם. ועמ"ש בביאור הזוהר פ' אחרי דע"ט ב' בענין היוד דשם:

ד ולכן ירדה התורה ונתלבשה חכמה עילאה בענינים גשמיים - בכדי שהאדם יהיה שכלו משיג מהות ועצמיות החכמה ממש. ועי"ז נעשה ג"כ היחוד העליון שעצמיות נשמתו נכללת בביטול באור א"ס המלובש בחכמה. אבל בלימוד חכמת הקבלה המדברת בענינים עליונים, אף שהוויות דאביי ורבא נקראו דבר קטן לגבי ענינים הגדולים ההם. מ"מ כיון שאין יד שכל האדם משיג מהות הרוחניות אינו משיג מהות החכמה המלובש בהם רק מציאותה ולא מהות' ממש. ואין זה התקשרות שכל האדם בחכמה עילאה ממש במהותה כמו בעסק התורה הנגלית. ולכן נקרא הנגלות שבתורה בשם לחם, כמ"ש: לכו לחמו בלחמי, ע"ד: ותורתך בתוך מעי ממש. משא"כ חכמת הקבלה נקראת מלח שאין בו טעם בעצמו לפי שאין משיג המהות ממש. ומ"מ גדול מאד מעלת הלימוד בפנימית אף שאינו משיג המהות. כי כמו"כ גם במקרא תשב"כ בסיפורי מעשיות שבה, אשר לא ידע אנוש ערכה. כמארז"ל: שאלמלא ניתנו פרשיות של תורה על הסדר היה אדם יכול להחיות את המתים, ואין בהם השגה במהות החכמה סתימאה המלובש בהן ולא כמו בתשבע"פ. כ"א אינו משיג רק בחינה האחרונה שבה, דהיינו בחי' האותיות עם פשטיות הסיפור. ואעפ"כ שרש האותיות שבה הם למעלה מהחכמה. ועמ"ש ע"פ ואתא מרבבות קדש. ומ"ש בענין הנגינות בד"ה והניף הכהן אותם, ובד"ה שיר השירים. ועד"ז מעלת העסק בפנימיות התורה אף שאינו משיג רק המציאות - מ"מ הוא משיג המציאות מבחי' החכמה הנקרא דבר גדול. (פ"ב דסוכה דכ"ח ע"א) ע"ד: גדול הוי' כו' ולגדולתו אין חקר - וא"כ יש מעלה בזה ויש מעלה בזה. ושניהם כאחד טובים:

ה ובזה מתורץ ענין שליש במקרא כמו לתלמוד - כי בזה נכלל גם לימוד הפנימית. וזהו: ולא תשבית מלח. כי הנה מה שהוויות דאביי ורבא נקרא דבר קטן, היינו לפי ששרש התורה מחב"ד דז"א ונקרא אנפי זוטרי. וכמ"ש בת"א פ' תרומה בד"ה מי יתנך כאח לי בענין כרוב אחד מקצה מזה. וא"כ לימוד הפנימי' שנקרא דבר גדול זהו לפי ששרשם מחכמה דא"א הנקרא אדם הגדול (וע' בזהר בהעלותך דף קנ"ב ע"א). ולכן אף שאינו משיג כלל המהות רק המציאות אעפ"כ יש בזה מעלה גדולה ונותן טוב טעם בתורה הנגלית כמלח הנותן טעם בלחם ובשר. וז"ש רז"ל שמגדלין בו תורה שעי"ז ממשיכים מא"א בז"א. ויובן זה עוד ע"ד: חכם עדיף מנביא. ועמ"ש מזה ג"כ בשה"ש סד"ה לריח שמניך. וזהו ענין ברית אלקיך. וזהו הקוטפים מלוח. קב חומטין:

ו וכל קרבן מנחתך - חטה כ"ב אתוון דאורייתא: במלח תמלח - כנ"ל. וזהו: פת במלח תאכל. וכן הקרבנות שהם בירור והעלאת נפש הבהמית הוא ע"י מלח. והמלח כלול משני כוחות מים ואש חו"ג. וזהו ענין: עוז ותושיה:

ז וזהו שריפא אלישע את מים הרעים דיריחו ע"י מלח. כי הרפואה היא בחינה עליונה יותר מהלחם. וכמ"ש בד"ה כי המצוה הזאת בפ' נצבים. והיינו שיהיה אתהפכא ממרירו ממש למיתקא. וכענין שנתבאר בפי': ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה, סד"ה ולא אבה בפ' תצא, שהוא בחי' גבוה יותר מבחינת בחכמה איתברירו - שהוא לברר הטוב מהרע ע"י התורה. אבל שיהיה נהפך הרע לטוב - זהו בחי' תשובה. והיינו ע"י מלח, שהוא פנימית התורה. ועי"ז נהפך המים הרעים להיות מים חיים. והיינו ע"י: אלישע - שהוא בחי' ש"ע נהורין, מבחינת: וישע ה' כו' והוה רעוא כו'. וזהו: רפאות תהי לשריך. ולכן מלח כחשבון ג' שמות הוי' שבברכת כהנים שבהם הכח להפך מרירו למיתקא. וכמו שאומרים ישראל בשעת ברכת כהנים: וכשם שהפכת את קללת בלעם כו' ומי מרה ומי יריחו כן תהפוך כו' כי החלום שרשו מעולם התהו כו' וצ"ל כן תהפוך כו' להפוך מהשבה"כ דתהו לתיקון. ועמ"ש בתו"א פ' וישב בד"ה שיר המעלות כו' היינו כחולמים. וזהו: מלח אותיות חלם, ואותיות מחל. וחלם ג"כ לשון: ותחלימני והחייני, פרש"י: תבריאני ותחזקני - היינו בחינת רפואה שבאה מא"א, שמשם נמשך ארוכה ורפואה. כמ"ש: וארוכתך מהרה תצמח. וכתיב: כי אעלה ארוכה לך. וזהו: ברית מלח עולם, ע"ד מ"ש: וארשתיך לי לעולם:

ח ומה שמצה צ"ל דלא מליח - היינו כי מתחל' צ"ל: לחם עני - בלי טעם, רק בבחי' אתכפיא, ועי"ז אח"כ יבא לבחי' מצה עשירה שהוא בחי' דעת:

ט והיינו כי פי': ליל שמורים - שבחי' ממכ"ע משתמר להיות גלוי אור הסוכ"ע, ולכן הוא דוקא: לחם עני - סיהרא לית לה מגרמה כלום. ואח"כ כשנמשך האור זהו ענין: מצות בוא"ו. ועמ"ש מזה לקמן בד"ה ששת ימים תאכל מצות. ולכן אין שייך עדיין: ברית מלח שהוא לשון: תערובות - המורה כאשר כבר נמשך אור מסוכ"ע בממכ"ע. ולכן באהרן דוקא אותיות נראה. ע"ש: באורך נראה אור, נאמר: ברית מלח עולם. ממולח טהור קדש שבחי' טהור מעורב ומקושר עם בחינת קדש. טהור הוא בחי' ממכ"ע וקדש בחינת סוכ"ע, כמ"ש במ"א סד"ה ושמתי כדכד. אבל בחי' מצה שהוא לחם עוני. שהוא רק הכנה להיות קשר ועירוב הנ"ל - ע"כ צ"ל דלא מליח. והיינו שזהו בחי' אתכפיא. ומזה יבא אח"כ לבחי' אתהפכא מחשוכ' לנהורא וממרירו למיתקא וזהו ע"י מלח שעז"נ: ולא תשבית מלח כנ"ל אות ז':

י ולכן הספנים נקראו מלחים. כי פי': הנותן בים דרך - היינו בים החכמה. והדרך הוא ע"י הלבושים הנעשים מתומ"צ, שבהם ועל ידם יוכל להשיג ים החכמה. וגם פי': בים דרך - ע"ד: בים דרכך - שהוא המשכת אור א"ס בחו"ב. וזהו ושמרו: דרך הוי'. אך הלבושים הנ"ל שהם הספינות צריכים למלח המנהיגם. והוא ענין מצות צריכות כוונה. ועמ"ש מזה בד"ה לא הביט און ביעקב בפ' בלק. וע"כ נקראו: מלחים - לשון תערובות שממשיכים בחי': בים דרכך ובחינת" הנותן בים דרך כו'. ואמנם יש עוד פי' הנותן בים דרך להיות: הפך ים ליבשה. וזהו ענין: וביום השביעי עצרת - והיינו כי בחינת מלחים הנ"ל מלשון מלח זהו רק המשכת הארה ולא העצמיות דבחי' א"א, ומזה נמשך להיות: הנותן בים דרך ע"י הארבין והספינות, שהם הלבושים כנ"ל, אבל בהתגלות עצמות הסוכ"ע אזי נעשה בחינה גבוה יותר, להיות הפך ממש ים ליבשה כו':