ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו'.[1]
להבין מהו לשון תוך?[נתבאר]
וגם צ"ל מאמר רבותינו זכרונם לברכה: בענין שיש ג' כתות מלאכים - כת אחת אומרת: "קדוש", וכת א' אומרת: "קדוש קדוש", וכת אחת אומרת: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו'". כדאיתא בחולין (דף צ"א ע"ב). ורצונו לומר: שהכת הא' אומרת פעם א' קדוש, וכת הב' כופלים ואומרים ב"פ קדוש, וכת הג' ג' פעמים כמו שאנו אומרים?[נתבאר]
וגם צריך להבין מה שכתוב בנזיר ג"כ לשון קדוש, כמ"ש: "קדוש יהי', גדל פרע כו'"?[2][נתבאר]
הנה כתיב: "שרפים עומדים ממעל לו"[3] ויש להבין איך יתכן שיעמדו ממעל לשכינה והלא הם נבראים בעלי גבול?[נתבאר]
הנה כתיב: "כי עמך מקור חיים"[4], ולמה לא נאמר: "ואתה כו[5]'".
ויובן כל זה בהקדים להבין פי' וענין: "קדוש". דהנה: קדוש פירושו מובדל, דהיינו כמו שכתוב: "אני הוי' לא שניתי"[6] - שאין שום שינוי אצלו יתברך בין קודם בריאת העולם [7]לאחר שנברא. וכמאמר: "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא כו'" - ורצונו לומר: שאין שום שינוי והתפעלות ח"ו אצלו יתברך מבריאת העולם. וכמ"ש: "אני ראשון ואני אחרון כו'"[8]. והיינו, לפי שהוא יתברך מובדל מכל העולמות.
דהיינו שהיותו מחיה ומהוה העולמות אינו כמו שהנפש מחיה את הגוף, שמהות הנפש ממש מתלבשת בתוך הגוף להחיותו, והרי נתפסת ממש בתוך הגוף. ומתחלק החיות המתפשט ממנה בהגוף לג' חלקים, שהוא: החיות שמלובש במוחין שבראש, והחיות שבגוף, והחיות שברגלים - שהחיות המלובש בהראש נעלה יותר הרבה מחיות שבגוף, כנראה בחוש שבראש הוא כל פנימיות החיות, דהיינו כח המחשבה והשכל והחושים המעולים שבפנים: ראיה שמיעה כו'. והחיות שבהגוף הוא למטה מבחי' זו, דהיינו ששם משכן המדות שבלב שהם למטה מהשכל וגם כח המעשה שבידים הוא למטה במדרגה מן החושים שבפנים ראיה ושמיעה כו'. ואח"כ ברגלים, החיות יותר למטה מבחי' החיות שבגוף.
וכל זה מפני שהמוחין שבראש הם מקבלים תחלה החיות ומבחי' פנימיות יותר, היינו מפנימי' הנפש ואח"כ מבחי' התחתונה שבראש נמשך לגוף כו' - לכן החיות שבגוף הוא למטה במדריגה מהחיות שבראש, וכן עד"ז מהגוף לרגלים. הרי שהחיות המתפשט ממהות הנפש מתחלק לג' חלקים כלליים הנ"ל: ראש וגוף ורגלים. ויש בכל א' כמה אברים פרטיים כנודע, אך בכלל הם ג' בחי' הנ"ל, ושינוי בחינותיהם הוא מצד שינוי גילוי החיות הנמשך להם מהנפש, כנ"ל שבראש מאיר בחינה עליונה מהנפש כו'.
ונמצא שחיות הנפש נתפסת ומתלבשת ממש בתוך כלי הגוף, ולכן מתחלק החיות הזה המתפשט ממנה ונתפס בהגוף לפי מהות הכלים של הגוף, שלהיות כלי המוחי' הם נעלים יותר מכלי הגוף לכך הם מקבלים בחינה עליונה מחיות הנפש, שהוא כח המח שבה והשכל כנ"ל.
אבל מה שהוא ית' מחיה את העולמות אינו כן, שאין בו בחי' התחלקות כלל ח"ו, ולא שייך כלל לומר אצלו ראש וסוף כלל כי: "הוא ראשון והוא אחרון כו'", והיינו לפי שהוא ית' אינו מתלבש כלל בתוך העולמות ולא כמו שהנשמה מתלבשת בגוף כנ"ל. ולהיות כן, אין שייך כלל בחי' התחלקות בהחיות שהוא מהווה העולמות, דההתחלקות הוא מצד ההתלבשות כנ"ל, דלפי שכלי המוחי' נעלים יותר לכן מתלבש בהם בחי' עליונה יותר כו', וזהו דוקא בבחי' החיות המתלבש בתוך הכלים שייך לומר כן. משא"כ בו ית', שהיותו מחיה העולמות אינו ע"י שמתלבש בתוכן כלל, הלכך לא שייך כלל שום התחלקות כלל ועיקר, גם בהחיות שנמשך ממנו להחיותם כיון שאינו מתלבש בתוכן.
וזהו פי' וענין: "קדוש", דהיינו שהוא ית' קדוש ומובדל מהעולמות, דאע"פ שמחיה ומהווה אותן מאין עכ"ז אינו מתלבש בתוכן כו', ולפיכך אין שום שינוי והתפעלות אצלו ית' מהבריאה, משא"כ הנשמה מתפעלת ממקרי הגוף, לפי שמתלבשת ונתפסת בהגוף כנ"ל:
ב
ואמנם צ"ל שהרי בבריאת העולמות יש ג"כ התחלקות מדרגות אין קץ? כידוע בענין השתלשלות העולמות: "גבוה מעל גבוה שומר" כו'[9]. וגם בעוה"ז אנו רואים חילוקי מדרגות דצח"מ. וגם בכלל הוא התחלקות לג' בחי' כלליים, וכמ"ש: "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[10] - שהן ג' עולמות כללים, (ובהם פרטים רבים) ג"ע העליון, גן עדן התחתון, ועוה"ז, והוא ממש עד"מ כהתחלקות החיות שבגוף האדם שמתחלק בכלל לג' בחי' ראש וגוף ורגל.
וכך העוה"ז - כתיב בו: "והארץ הדום רגלי"[11]. וג"ע התחתון - הוא כמשל הגוף ששם משכן המדות בלב, וכך נודע דשית ספירן מקננין ביצירה, דהיינו ששם גילוי מדותיו ית' חסד כו', וגם מוחין חב"ד מתלבשים בהמדות כו'. וג"ע העליון - שם גילוי בחי' חב"ד עצמן דא"ס ב"ה לנשמות היושבים ונהנין מזיו, והוא כמו עד"מ הראש שבו משכן השכל.
וא"כ מובן מזה שהחיות הנמשך ממנו ית' בהעולמות ג"כ מתחלק בתוכן לחילוקי מדרגות כמו עד"מ חיות המתפשט מהנפש בהגוף כנ"ל, וההתחלקות נמשך מצד ההתלבשות בכלים, וא"כ נראה שהחיות הנמשך ממנו ית' ג"כ מתלבש בתוכם?
וכן נמצא לרז"ל בהדיא (בפ"ק דברכות) שדימו המשכת החיות ממנו ית' להעולמות לסדר המשכת החיות מהנפש בהגוף? והוא מ"ש רז"ל: (דף י' ע"א) "מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף". ובמדרש תלים ע"פ ברכי נפשי אמרו: "מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם" - והרי ענין שהנשמה ממלאה הגוף הוא בבחי' התלבשות ותפיסה ממש כנ"ל. וא"כ מדמים כן ענין התלבשות החיות ממנו ית' בהעולמות. וזהו לכאורה הפך ממשנ"ת דהוא ית' קדוש ומובדל ומחי' את העולם שלא ע"י התלבשות ח"ו, והוא כלל גדול בתורה. וכנודע דאיהו תפיס בכולא עלמין ולית מאן דתפיס בי'?
אך הענין, דודאי יש בחי' חיות המתלבש בהעולמות בפנימיותם ממש, ומתחלק חילוקי מדריגות כמשל התחלקות חיות הנפש שבגוף. אך כללות בחי' חיות זה המתלבש בעולמות, הוא רק בחי': זיו השכינה לבד, "זיו" דוקא מבחי' הנק' שכינה, והוא הנק' ג"כ: ממכ"ע. ופי' שהחיות שנמשך ממנו ית' להתלבש בתוכיות העולמות ממש, הוא רק מבחי' זיו והארה לבד מהשכינה ב"ה, שבחי' זיו זה הוא הנמשך להיות ממכ"ע ובבחי' התלבשות והתחלקות לכל עולם כפי מדרגתו, בג"ע העליון כך כו'.
והנה בחי' זיו זה שהוא בחי' ממכ"ע, הוא הנק' עלמא דאתגליא בזהר. והטעם כי על בחי' זו נאמר: "ומבשרי אחזה אלוה"[12] - אחזה ממש, כאלו נראה בעין ממש בבחי' גילוי.
וענין ראי' זו הוא, כמו שמבשרי אנו רואי' שיש לנו נפש המחי' בשר הגוף, שבהסתלקות הנפש מהגוף אזי נעשה הגוף פגר כאבן, כנראה בלילה בעת השינה שהנשמה מסתלקת מהגוף ונשאר קיסטא דחיותא, הרי שינה א' מס' במיתה. ולכן מברכים בכל בקר בעמידה משינה: "בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים" - כי בכל יום מתחדש החיות ונעשה בריה חדשה.
הרי אעפ"י שאין אנו רואים בעיני ראיה מהות הנפש איך ומה היא - מ"מ נודע ונרגש לנו שהנפש מלובשת בגוף, שהרי נראה לנו פעולותיה שהגוף חי ממנה, שהרי מצד עצמו הגוף הוא כאבן בהסתלק הנפש ממנו, וא"כ הנפש היא בבחי' גילוי ממש אצלינו, שנראה לנו ענין התלבשות הנפש בגוף אע"פ שאין המהות מושג ונראה מה הוא.
וכך ממש אחזה אלוה. שהרי אנו רואים בעינינו פעלו הנראה, שהעולם הוא גוף גדול חי ובהכרח שיש בהם חיות המחיה אותם, כמו שנודע לנו הנפש ע"י פעלה הנראה בגוף. וכמו שאנו רואים החיות שבעוה"ז, כמ"כ הנבראים שבעולמות העליונים רואים ג"כ ומשיגים ביתר שאת החיות המהוה אותן*.
וזהו ו"מבשרי אחזה אלוה" - מבשרי דוקא. כמו שמבשרי אני מרגיש ואחזה הנפש שנתת בי, כך אחזה אלוה, היא התלבשות החיות בחי' ממכ"ע, הנמשך מא"ס ב"ה בתוכיות העולמות ממש, כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף, וכך חיות זה מתחלק לג' בחי' כלליים: ג"ע העליון וג"ע התחתון ועוה"ז. ולכן נק' בחי' ממכ"ע עלמא דאתגליא. [ועמ"ש בפ' ואתחנן ע"פ וידעת היום].
ג
אך בחי' חיות זה הנמשך בבחי' ממכ"ע הוא רק הארה וזיו בעלמא - זיו השכינה, אבל הוא ית' עצמו הוא קדוש ומובדל שאינו מתלבש ח"ו בתוך העולמות. ואף גם בחי' החיות הנמשך ממנו ית' להחיות העולמות, עיקר החיות אינו מתלבש בתוכן כלל אלא מחיה ומהוה אותן שלא ע"י התלבשות. וזהו בחי' סכ"ע.
וזהו שנת"ל שהחיות שהוא ית' מחיה העולמות אינו כדמיון שהנפש מחיה את הגוף, כי הוא ית' מחיה אותן אע"פ שאינו מתלבש בתוכן רק בבחי' סובב ומקיף עליהן - וההארה שנמשכת בבחי' ממכ"ע הוא זיו והארה לבד מבחי' הסוכ"ע, ונק' זיו השכינה כנ"ל - והלכך אין שייך בו שום שינוי ע"י הבריאה, ולא כמו הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף לפי שמהו"ע מתלבשת בהגוף. ואי לזאת מובן שבבחי' סוכ"ע אין שייך התחלקות ראש וסוף מעלה ומטה כיון שאינו מתלבש בהעולמות.
וז"ש: "כי נשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים"[13] - פי' שרק הזיו וההוד של שמו ית' הוא מתלבש בארץ ושמים להחיותם ומתחלק לחלקים כנ"ל, [וגם נודע, דארץ ושמים נק' ג"ע עליון ותחתון, כידוע בפי': "מי לי בשמים כו'"] אבל שמו עצמו הוא קדוש ומובדל ונשגב לבדו.
וכמ"ש: "אין ערוך אליך"[14] - פי' שא"א להיות המשכת החיות ממנו ית' בבחי' סדר ההשתלשלות עילה ועלול. וענין עילה ועלול הוא כמו שמהשכל מתהוה מדה שבלב וממדה מחשבה כו', שמהות השכל נתפס בהמדה כו'. משא"כ הוא ית', בחי' סכ"ע ואינו נתפס בהעולמות, ולא כמו שהעלול משיג עילתו אלא אין ערוך לך ממש. וע"ז נאמר: "כי נשגב שמו לבדו". ולכן כתיב: "אני הוי' לא שניתי"[15]. ו"אתה הוא קודם שנברא כו' ומשנברא העולם" - הכל בשוה.
וז"ש: "אלקים חיים ומלך עולם" - פי' מה שהוא אלקים חיים, שנמשך ממנו חיות להיות מתלבש בכל נברא בפנימיותו ממש, ולכן אלקים לשון רבים ע"ש ריבוי התחלקות החיות לכל נברא וזהו לשון אלקים חיים כו' - הנה המשכה זו בכלל הוא רק מבחי' מלך עולם, דהיינו מבחי' מדת מלכותו ית', כמ"ש: מלכותך מלכות כל עולמים[16]. ומשם נמשך ג"כ להיות סדר השתלשלות עו"ע ומעלה ומטה כמו ראש וגוף כו' כנ"ל.
משא"כ מהו"ע ית' קדוש ומובדל. וכמשל התפשטות הממשלה והאדנות של המלך על אנשי המדינה שבממשלה זו הוא מנהיגה ואימתו עליהם - הרי עצמות המלך אינו נתפס באנשי המדינה רק שמו לבד נק' עליהם והוא ממשלתו ואימתו.
וכמ"כ יובן למעלה, שחיות העולמות הוא נמשך ממדת מלכותו ית', שמבחי' מל' נמשך להיות מתפשט ומתלבש החיות בג' עולמות הנ"ל: ג"ע העליון ותחתון ועוה"ז.
וגם באמת מובן ממשל המלוכה, שבחי' ההתנשאות הוא בחי' מקיף וממעל לאנשי המדינה, וכך בחי' מלכותו ית' היא בחי' סובב ומקיף על העולמות, רק זיו והארה ממנה נמשך להיות מתלבש בהעולמות. והוא ענין: זיו השכינה שנמשך להיות כח הפועל בנפעל ממש, ואז שייך סדר השתלשלות עילה ועלול כו'. וכמש"ל דאפי' בחי' שמו שהוא מלכותו, הוא: נשגב לבדו, רק: הודו של שמו על ארץ ושמים כו'. וזהו: אתה קדוש ושמך קדוש. (וכמ"ש במ"א בד"ה לכן אמור לבני ישראל).
ובזה יובן ענין ד' רבתי דאחד, שרומז למדת מלכותו ית' כנודע, וא"כ צ"ל מ"ש אח"כ: בשכמל"ו - הלא כבר נרמז ענין מלכותו בד' רבתי דאחד?
אך הענין כי הד' רבתי דאחד הוא רומז על בחי' עצם מדת מלכותו ית', שהיא למעלה מההתלבשות בבי"ע, ולכן הד' סטרין: מזרח ומערב צפון ודרום הם בטלים שם במציאות, שאין שם התחלקות מעלה ומטה כנ"ל. אך בחי': שם כבוד מלכותו - ענין ג' תיבות אלו הוא מה שנמשך הזיו ממדת מלכותו ית' להתלבש בתוכיות העולמות בבחי' ממכ"ע ממש, כח הפועל בנפעל, ולהיותן נחלקים בכלל לג' חלקים ג"ע העליון והתחתון והעוה"ז, בחי': בראתיו יצרתיו עשיתיו, ע"כ באו ע"ז ג' תיבות והן: שם כבוד מלכותו. וזהו פי': בשכמל"ו היינו שאנו ממשיכים להיות המשכות [17]מבחי' ממכ"ע.
וזהו שכתוב: "כי עמך מקור חיים", ולא נאמר: "כי אתה מקור חיים" - שאז היה משמע שהוא ברוך הוא הוא המקור הנובע ממנו החיים בהשתלשלות עילה ועלול, וזה לא יתכן כלל כנזכר לעיל שלא היה באפשר להיות נמשך מאתו יתברך סדר והדרגת השתלשלות עילה ועלול - כי אלו הי' נמשך השפע ממנו בבחינת עילה ועלול לא היה כלל התהוות העולמות בבחי' גבול ומדה.
לכן נאמר: "כי עמך מקור חיים" - שהמקור שנובע ממנו השתלשלות עילה ועלול הוא "עמך", רצונו לומר שהוא דבר הטפל ובטל אצלך, להיות כי מקור זה הוא הנקרא: "עלמא דאתגליא" ונקרא "ממלא כל עלמין", שמתלבש בתוך העולמות בפנימיותם שאז שייך לומר ענין השתלשלות עילה ועלול, והרי נתבאר שבחינת ממלא כל עלמין הוא ענין: "זיו השכינה" שהוא זיו והארה בעלמא, וגם נמשך על ידי צמצום עצום בתחלה, שיהיה הגילוי רק כטפה מאוקיינוס ויותר מכן אין ערוך כו' אז אחר כך נמשך מזה מקור לבחינת השתלשלות.
והנה בחינת ה"זיו" הוא טפל ובטל במציאות לגבי מקורו כביטול טפה א' בים אוקיינוס אילו היה הים בלי גבול על דרך משל, וכביטול זיו השמש בשמש - לכן נקרא "עמך" כו', אבל הוא ברוך הוא במהותו ועצמותו מובדל בבחי' אין ערוך לך.
וז"ש: "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין לנו מלך" - דהיינו אתה במהו"ע ית' הוא מובדל, שהוא ראשון והוא אחרון כמ"ש: "לא שניתי כו'", וחיות כל העולמות הוא רק מבחי' מלך, וכנ"ל בפי': "אלקים חיים ומלך עולם".
הרי מבואר ענין ופי' קדוש, שהוא לומר שהוא ית' קדוש ומובדל ומחיה העולמות שלא ע"י התלבשות בתוכיותן, ע"ד שהנשמה מחיה את הגוף. והגם כי נת' ג"כ שיש בחי' חיות אלהות המתלבש בפנימיותן כמו שהנשמה מתלבשת בגוף - אך זהו רק בחי' זיו השכינה, הארה דהארה אבל מהו"ע ית' קדוש ומובדל, ואפילו בבחי' שמו נאמר: "כי נשגב שמו לבדו", רק הודו דשמו על ארץ ושמים, והוא בחי' הארה דהארה כנ"ל:
ד ובזה יובן מ"ש בנזיר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" - וצ"ל מה ענין הקדושה לגידול השער?
אך הענין, דהנה כתיב: "ועתיק יומין יתיב כו' ושער רישי' כעמר נקא"[18] ופי': עתיק יומין הוא כמ"ש: "המתנשא מימות עולם" - כי ימות עולם הוא בחי' המקור חיים המתלבש בבחי' ממכ"ע.
כנודע בפי' מ"ש: "ששת ימים עשה ה'"[19] ולא כתיב "בששת" - אלא שרומז למדות עליונות המתלבשים להחיות העולמות: יום ראשון נמשך בחי' חסד ונבראו עי"ז אור ומים כו', וזהו בחי' ממכ"ע.
אבל מהו"ע ית' שהוא קדוש ומובדל נאמר עליו: "המתנשא מימות עולם", שמרומם ומתנשא מלהיות מתלבש בתוכן כי אין ערוך לו כלל. וזהו פי': עתיק יומין מלשון: המעתיק הרים[20], שנעתק ונבדל מבחי' ימות עולם.
[ועיין בזהר ח"ג קל"ג ב' ע"פ וחסדי מאתך כו', וכתיב ובחסד עולם כו'. ודף קל"ד ב', ענין ימי קדם וימי עולם. ועמ"ש במ"א ע"פ ביום השמיני עצרת בפי' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ובד"ה השמים כסאי, בענין שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם]
וההמשכה הנמשך ממנו להיות מקור וחיות להתהוות בחי' ימות עולם ובחי' ממכ"ע, הוא רק הארה מצומצמת שאין ערוך כלל למהו"ע ית'.
וע"ז נאמר: "ושער רישי' כעמר כו'"[21], שנמשלה לבקיעת השערה מהמוח, שעם היות שנמשך בהשערה חיות מהמוח, כנודע שהשערה חלולה ובתוך החלל יש יניקה מהמוח - עכ"ז הוא רק מותרי מוחין וחיות מצומצם במאד עד שאינו נוגע כלל לחיות המוחין, עד שבהחתך השערה לא יכאב למוח כלל.
כך עד"מ א"א להמשיל משל אחר לבחי' האור והחיות הנמשך ממהו"ע ית', להיות מקור לבחי' ממכ"ע הנקרא מקור חיים, רק כמו בחי' שערה - לפי שמזה המשל מובן איך שאע"פ שנמשך ממנו הארה זו עכ"ז הוא קדוש ומובדל לגמרי, כי השערה אינו נוגע כלל למהות ועצם המוח עד"מ. וכך זו ההארה אינו נוגע כלל למהו"ע ית', שהוא בעצמו קדוש ומובדל לגמרי ורק בחי' הארה מצומצמת הנמשלה לשערות נמשכת להיות מקור להתהוות מקור חיים וממכ"ע.
ולכן יש שייכות ענין הקדושה לבחי' שערות - דדוקא השערה מורה על ענין הקדושה, דהא בהא תליא, דלהיותו קדוש ומובדל א"א להיות ממנו ההמשכה רק ע"י בחי' שערות דוקא. ולכן בבחי' שערות אלו תלוי קדושה העליונה, שהרי נמשכו מבחי' קדוש ומובדל בחי' סכ"ע, שא"א להיות משם שום המשכה בפנימית רק ע"י שערות כו'.
משא"כ מבחי' החיות דממכ"ע הנמשך ומתלבש בתוכיות העולמות, דשם שייך ענין התלבשות והשתלשלות עילה ועלול. ומבואר למעלה דענין התלבשות והשתלשלות הוא שנתפס המהות העילה בהעלול, כמו התלבשות השכל במדה או אפילו כהתלבשות הנשמה בגוף ע"כ אין צ"ל משם ההמשכה ע"י בחי' שערות דוקא - דהא ענין השתלשלות זו הוא הפך מבחי' שערות, שהשערה מורה על ההמשכה שבצמצום עצום עד שאין ערוך כלל להמקור, אלא שם שייך המשל מהתלבשות הנשמה בגוף או כמו התלבשות השכל בכח המעשה שביד כו'.
ולכן ארז"ל: "שער באשה ערוה"[22] - כי אשה רומז לבחינת החיות המתלבש בעולמות, שהוא בחינת נוקבא כנודע, וע"כ כשנמשך משם ההמשכה בבחינת צמצום עצום ע"ד הנ"ל בבחי' שערה, יוכל להיות מזה יניקת החיצונים מחמת ריבוי הצמצומים.
ולכן הוזהרו הלוים ג"כ: להעביר תער כו', להיותם מבחי' גבורות בעצמם, ע"כ כשיומשך מהם השפע ע"י שערות וצמצומים יהיה יניקת החיצונים.
(ועיין מ"ש מזה סד"ה ויקח קרח. ובד"ה כי תצא, בענין וגלחה את ראשה. ובד"ה שרי אשתך. ועיין בפ' ויחי דרי"ז א', ועד לא גליש כו'. ובמק"מ ובזה"ר[23] שם. ועיין בפ' אחרי ד"ס ע"ב. ובפ' נשא דקמ"ב א'. ועיין בספר נשמת דוד על שה"ש בפסוק שערך כעדר העזים, פי' שאין לחיצונים שום אחיזה בשערותיה כו' ע"ש. וכ"מ ממ"ש במ"א בשם התיקונים בפי' "ודלת ראשך כארגמן"[24] - הם טעמי תורה, והם שערות דנוקבא שמהם נמשך התגלות טעמי תורה בהיכלות דבריאה. ופי': "כארגמן" - גווני דכלילן בגו גווני, כמ"ש באדרא קמ"א ב'. ובאדר"ז דרצ"ו א'. ולכאורה זהו סותר למאמרים הנ"ל?
אך הענין כמ"ש בזהר הרקיע פ' ויחי שם: שכשהנוק' היא למעלה באצילות אז אין שום יניקה לחיצונים משערותיה אבל כשהנוק' למטה בבריאה בסוד הקליפות אז הם יונקים מהשערות.
וזהו: "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד"[25] - גלעד הוא ענין: עד הגל הזה[26], שהוא הפרסא המפסקת בין העולמות, וכמ"כ יש פרסא מפסקת בין אצילות לבריאה כו', ועי"ז הוא שאין לחיצוני' שום אחיזה בשערותיה.
וזהו "שגלשו" שפי' כתרגומו: גליש - תרגום קרח, דהיינו כאלו נקרחו ואין שם שערות כלל, כך אין להם אחיזה מהשערות כו', וזה נעשה ע"י בחי' הר הגלעד.
והוא ע"ד צדיקים נדמה להם כהר[27] "ועמך כולם צדיקים"[28]. פי' שכל איסור קטן נדמה להם כהר ומסך מבדיל בינו לבין קונו, ועי"ז לא ימשך אחר הגשמיות. וכמ"ש במ"א ע"פ זה דהסבי עיניך כו' שערך כעדר כו'[29]. ועי"ז נמשך ג"כ למעלה בחי' שגלשו מהר הגלעד הנ"ל. ועמ"ש מענין הפרסא בד"ה והבדילה הפרוכת שיש כמה בחי' פרסא בין עולם לעולם שמונע יניקת החיצונים כו'. ע"ש וכנ"ל)
משא"כ מבחי' סוכ"ע הקדוש ומובדל שא"א להיות משם השתלשלות עילה ועלול ע"כ א"א להיות ההמשכה אלא ע"י בחי' שערה דוקא. ובשערות אלו תלוי הקדושה עליונה דוקא, שהוא מקור להתהוות בחי' ממכ"ע כנ"ל.
ולהיות שענין הנזירות: כי יפליא להזיר[30], הנה ענין מצוה זו רומז למעלה מעלה, דהיינו שהנזיר עולה למקום גבוה ודומה לעליון. (כמ"ש בזהר פ' נשא דקכ"ז ע"ב. ובלק"ת שם בטעמי מצות. ובז"ה[31] פ' ויחי שם) ע"כ נאמר בו: "קדוש יהיה גדל פרע כו'":
ה וזהו ענין הכת הא' האומרים קדוש, והם מבחי' השרפים כמבואר בפסוק ובגמ' דחולין שם. והענין שהם בחי' מלאכים עליונים שבעולם הבריאה ששם מתגלה בחי' חב"ד להיות הנשמות ומלאכים משיגים גדולת א"ס ב"ה.
וכנז"ל בענין בחי' ממכ"ע, שמתחלק החיות בכלל לג' בחי': ג"ע העליון וג"ע התחתון ועוה"ז, דוגמת ראש וגוף ורגלים. ע"כ השרפים שהם מבחי' עולם הבריאה ששם הג"ע העליון הם משיגים גדולת א"ס ב"ה. ועיקר ההשגה הוא זה איך שהוא ית' קדוש ומובדל בבחי' אין ערוך אליו ב"ה. ומקור המשכת החיות ממנו ית' להיות בחי' ממכ"ע הוא רק ע"י צמצום עצום בבחי' שערה כנ"ל.
ומבחי' המקור הנק' ממכ"ע הוא שנמשך ומתגלה כל השגות אלהות שבעולמות עליונים ותחתונים וג"ע העליון כו', אבל הוא ית' עצמו קדוש ומובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. והחיות שהוא ית' מחי' אותן שלא ע"י צמצומים הנק' סוכ"ע - א"א כלל להתלבש בתוכיותן רק בבחי' מקיף והעלםף ולכן כתיב: לא שניתי, ואין בו שום התחלקות מעלה ומטה, וע"ז נאמר אני ראשון ואני אחרון כנ"ל.
והנה ע"י התבוננותם והשגתם בזה אזי הם מתלהבים ומתלהטים בתשוקה ורשפי אש לאסתכלא ביקרא דמלכא בבחי' סוכ"ע שהוא קדוש ומובדל. ולכן נק': שרפים ע"ש הרשפי אש והתשוקה הנפלאה. וזהו שאומרים קדוש פעם א', הוא שיש להם רצון א' ליכלל בבחי' סוכ"ע כו'.
ולכן נאמר עליהם: "שרפים עומדים ממעל לו"[32]. ומבואר לעיל הקושיא, איך שייך לומר על הנברא שעומד ממעל לשכינה כביכול?
והענין, דישעיה אמר: "ואראה את אד' יושב על כסא רם כו' שרפים עומדים ממעל לו"[33]. ופי' שם אד' הוא בחי' מדת מלכותו ית'. והנה ישעי' לא השיג בחי' מדת מלכותו כמו שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בהעולמות, שהוא בחי' ד' רבתי דאחד כנ"ל - שם לא השיג ישעי' כלל. (זולתי על משה רבינו ע"ה אמרז"ל: "שהראהו קשר של תפילין"[34], וידוע דקשר זה הוא בחי' ד', והיינו ד' רבתי דאחד) רק השגתו היתה בבחי' מדת מלכותו, כמו שהיא מלובשת בהעולמות בבחי' ממכ"ע. שזהו ענין: שם כבוד מלכותו.
וז"ש ישעיה: ראיתי[35] "את אד' יושב על כסא כו'", דהיינו כשנמשך להתלבש בעולם הבריאה הנק' כסא כנודע.
וזהו: "אתה גבור לעולם אד'" - שצ"ל תחלה גבורות וצמצומים עד שיומשך להיות בבחי' אד', דהיינו ענין: "דאנת אשתמודע אדון על כולא" - והוא כי מבחי' זו נמשך להיות התהוות בי"ע בבחי' התחלקות, ומתלבש החיות בכל אחד לפי ערכו, שזהו ע"י גבורות וצמצומים תחלה, לצמצם האור והחיות עד שיהיה יכול להתלבש בהעולמות ושיתהוו בבחי' גבול ומדה.
(וע' במק"מ* ר"פ בראשית וז"ל: "מצאתי בדברי האריז"ל שנקודת המל' היורדת לבריאה נק' בשם אדנ"י)
וע"ז אמר:* "שרפים עומדים ממעל לו". כלומר כאלו הן למעלה מבחי' שם אדנ"י שהוא בחי' ממכ"ע. מפני שעיקר תשוקתם להשיג בחי' סוכ"ע הנק' קדוש. דהיינו שתשוקתם לצאת מהגבלתם וצמצומם מכח הפועל אלקי המחיה אותן בבחי' צמצום מבחי' ממכ"ע ולהדבק בבחי' סוכ"ע.
ולהיות: כי אל אשר רוחם פונה בתשוקתם יקרא בשם עומד שם. וזהו שהשרפים עומדים בתשוקתם ממעל לו לשם אדני, ר"ל שתשוקתם לבחי' סוכ"ע. וזהו שאומרים קדוש פ"א. ועמ"ש מענין שרפים עומדים בד"ה שחורה אני ונאוה.
והנה האדם הוא עולם קטן, ויש בו ג"כ הג' בחי' של ג' כתות המלאכים הנ"ל.
(כי המלאכים כל א' הוא בחי' פרטית, אבל האדם כלול מכל העולמות. ולכן נאמר בו: "נעשה אדם לשון רבים"[36] כמ"ש במ"א באריכות).
וזו הבחי' של הכת א' מהשרפים האומרים קדוש פעם א', שתשוקתם לאסתכלא ביקרא דמלכא ומתלהטים ברשפי אש כו' - ישנה ג"כ בהאדם, והוא בחי' יסוד האש שבלב. כי כמו שהגוף האדם מורכב מד' יסודות גשמיים, וכן הנה"ב מורכבת מד' יסודות רוחניים דנוגה - כך גם הנפש האלהית כלולה ומורכבת מד' יסודות רוחניים דקדושה האלקית. (כמ"ש בסש"ב ח"א פ"ג). ומשכן יסוד המים הוא במוח, ויסוד האש הוא בלב.
והנה ענין מזיגות הד' יסודות אינן שוים בכל אדם, שיש שיסוד המים בו בתגבורת יותר ויש שבו יסוד האש מתגבר יותר.
והוא כמו למשל הגחלים שיש גחלים בוערות שהאש מתלהט בהן בגילוי, ויש גחלים עוממות שאין מתלהט בהן האש כ"א יש בהם רק ניצוץ א' בהעלם. אך עכ"ז כיון שעכ"פ יש בהם ניצוץ א' לזאת כשמנפחים את הניצוץ שבהם בחזקה אזי הוא מתלהט בהגחלת בבחי' גילוי כו'.
כמ"כ הוא ג"כ בענין נפש האלהית שבאדם, שיש שיסוד האש האלהי שבלבו הוא מתגבר יותר בבחי' גילוי כמשל גחלים בוערות כו'. ויש שיסוד האש האלהי שבלבו הוא בהעלם שהוא כמו גחלים עוממות שרק ניצוץ א' יש בהם ובבחי' העלם. אבל ניצוץ א' יש בכל אחד ואחד מישראל. ולזה הוא העצה לנפחו בחזקה שאז מתלהט ומתלהב ומתפשט בהגחלת כולו בבחי' גילוי.
וכמ"כ בנפש האלהית שבאדם שצריכים להבעיר הניצוץ שיש ביסוד האש שבלב שיתגלה בבחי' גילוי ע"י שמנפחים בו. והוא כל סדר התפלה עד ק"ש, שהוא מתבונן בגדולתו ית' איך שאמר והיה העולם אומר ועושה כו'. שזו ההתבוננות שבתפלה עד בכל לבבך שבק"ש הוא הכל בבחי' הניפוח שמנפחים את הניצוץ של יסוד האש האלהי שבלבבו שתאיר בבחי' גילוי בלב כו'. ובבכל לבבך שבק"ש - מתגלה הניצוץ של יסוד האש האלהי בלב בבחי' גילוי שמתלהט ומתלהב בתשוקה ורשפי אש אליו ית'.
וזהו" "ונקדשתי בתוך בנ"י" - פי' "תוך בנ"י" הוא נקודה הפנימי' של הלב של כאו"א מישראל, ושם בתוך נקודה פנימית הלב: ונקדשתי - להיות לבם בוער ברשפי אש ואהבה עזה לאסתכלא ביקרא דמלכא שהוא ית' קדוש ומובדל ואין ערוך אליו כלל. ע"כ יהיה נתפס התשוקה אליו ית' על ידי ההתבוננות איך שהוא ית' קדוש כו' בתוך פנימית נקודת הלב שהוא ענין אמירת הקדוש דכת הא'.
ובאדם הוא בחי' האהבה דבכל לבבך, דהיינו גילוי פנימית הלב בבחי' גילוי ממש להיות הלב מלא וגדוש מאהבת ה' בבחי' כלות הנפש, כמ"ש: "נכספה וגם כלתה נפשי כו'"[37].
(וגם הטעם שנק' תוך, דכבר נת"ל שחיות הנפש המתלבש בגוף נחלק לג' מדרגות, היינו ראש גוף רגלים, והם ג' בחי' ראש תוך סוף, א"כ הלב הוא בחי' תוך.
וזהו: "ונקדשתי בתוך כו'" - שיגע בתוך לבבו ממש. וכמ"ש:* "ולעבדו בכל לבבכם", וארז"ל: "עבודה שבלב זו תפלה".
אך עיקר פי': בתוך היינו בתוכיות ופנימיות הלב. וכמ"ש בד"ה ה' לי בעוזרי בענין פי' קליטה, שיהיה נקלט תוך תוכו ופנימיותו.
ועוד פי': ונקדשתי בתוך בנ"י - ונקדשתי ממש, וכמ"ש בזהר פקודי דרל"א ע"א: דכד אתקדש שמיה באתגליא, שמיה דאתכסיא אסתלק על כורסי יקריה, דכתיב: ונקדשתי כו' ע"ש. - ופי' אסתלק שנמשך ממקום גבוה יותר. וזהו פי': ונקדשתי.
והענין כמ"ש במ"א בד"ה צאינה וראינה. בפי': לא זז מחבבה עד שקראה אמי - שהוא כמ"ש: "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'"[38] שהצדיקים הם הממשיכים בחי' קדש מקדש העליון שלמעלה מעלה מבחי' קדוש בוי"ו, והיינו ע"י נשיאות ידיהם ביחו"ע ויחו"ת למסור נפשו באחד בק"ש. ולכן קראה הקב"ה אמי, שהם הממשיכים בחי' קדוש בוי"ו כו'. ע"ש באריכות.
וזהו פי': ונקדשתי בתוך בנ"י, שע"י שנתפס ההתפעלות מקדושתו ית' בתוכיות הלב של נש"י, להיות בבחי': שאו ידיכם כו' - עי"ז ממשיכים ממש קדושתו ית', דהיינו שממשיכים מבחי' קדש העליון להיות בחי' קדוש.
וזהו מ"ש שם: אסתלק על כורסי יקרי' - שנמשך האור בז"א מבחי' קדש העליון כו'. וז"ש ברע"מ פ' אמור דצ"ג ע"א: "וכיון דישראל קא מקדשי כו' נהיר ההוא קדש כו' וכדין אקרי לעילא קדוש כו' על כורסיא דאיהו שמים כו'". ע"ש):
ו ואח"כ כת ב' אומרים ב"פ קדוש. הענין, כי בחי' הקדוש הא' הוא העלאה ממטה למעלה, שהשרפים רוצים ליכלל בא"ס ב"ה לאסתכלא כו', וזוהי בחי' כת הא'. אך בחי' כת הב' שאומרים פעם ב' קדוש, הוא שחפצים להיות ג"כ המשכה מלמעלה למטה. להיות כי צמאון השרפים הוא להדבק בסוכ"ע ובבחי' ביטול עצמותם דוקא מכל וכל, אבל כת* הב' רוצים וחפצים בהמשכת אור א"ס ב"ה למטה.
(ועמ"ש בד"ה שחורה אני הנ"ל בענין ההפרש שבין שרפים האומרים: קדוש ובין האופנים שאומרים: ברוך. ועוד יש להעיר ממ"ש במ"א ע"פ אז ישיר משה ובנ"י, שענין הברכה ברוך אתה כו' מן העולם ועד העולם - שיהיה בחי' עלמא דאתכסייא ובחי' סוכ"ע שהוא בחי' ביטול דכולא קמי' כלא חשיב, נמשך בגילוי גם בעלמא דאתגליא: וראו כל בשר כו'[39]. ועד"ז הוא ענין עבודת כת המלאכים האומרים ב"פ קדוש שהוא המשכה מלמעלה למטה.
אמנם מעלת הכת הראשונה, הוא כענין מש"ש: "אבל עבודת הלוים מדה אחרת היתה בם" - והיא ממטה למעלה כו', שלא יהיה בחי' ומדרגת עלמא דאתגליא נראה לבחי' ומדרגה כלל ולא יהיה תופס מקום כלל. כמ"ש: "אתה הוא ה' לבדך כו' עד ולכן הפך ים ליבשה". והיינו התכללות הברואים שבעלמא דאתגליא עד עלמא דאתכסיא ממש. וכדפי' במ"א שהוא עליות הבריאה באצילות ולא בחי' המשכת הארה לבד מעלמא דאתכסיא כו'. ועד"ז הוא ענין הכת הא' שאומרים פ"א קדוש שהוא ליכלל בעלמא דאתכסיא.
(ועיין מ"ש לקמן פ' בהר ע"פ: כי תבואו אל הארץ בענין אהבה שמבחי' אש כו')).
ובאדם שהוא עולם קטן יש בחי' זו ג"כ, והוא בחי' ומדרגת אהבת: בכל נפשך - שלאחר אהבה דבכל לבבך, שהוא ג"כ המשכה מלמעלה למטה להיות התקשרות חב"ד של האדם ולבושי הנפש מודו"מ בחב"ד דא"ס ב"ה שבתורה ורצונו העליון ב"ה שבמצות. וגם בכל נפשך כפשוטו: אפילו נוטל את נפשך, ע"ד מ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' - שהוא מסירת הנפש והרצון להיות לו רק רצון א' לה'.
(ומ"מ אינו דומה לביטול דשרפים - דהתם רצונם ליפרד מן הפתילה מעצמו לאסתכלא כו', והיא בחי' העלאה, משא"כ בכל נפשך שעושה ההסכם שאפילו נוטל כו' אין זה העלאה לבדה דאדרבה הוא חפץ ג"כ בעסק התורה ומצות רק שעושה ההסכם שאפילו נוטל כו'. והסכם זה הוא מ"ע רמה ונשאה כי מצות בכל נפשך אפי' נוטל כו' הוא ממנין המצות כנודע.
וע' ברע"מ פ' אמור צ"ג א': דאסתלק ו' רזא דשמים כו' - דהיינו שהקדוש הא' זהו בחי' ההעלאה. והיינו כמ"ש בכהאריז"ל שלהיות יחוד או"א הוא ע"י העלאת מ"נ במס"נ, כי כדי לעורר בחי' א"ס להיות המשכת אור חדש בח"ע כו' הוא ע"י שהאדם מעורר בחינת א"ס בנפשו למס"נ באחד, שהוא בחי' בלי גבול של הכלי.
וזהו ענין קדוש דשרפים: ממעל לו - ממעל לבחי' ו', כדין נהיר ההוא קדש בהו בבחי' ו' מת"ת דאימא נעשה כתר לז"א. ואח"כ קדוש הב' זהו ההמשכה שע"י תורה. וקדוש הג' זהו ההמשכה שע"י מצות. (וכמבואר לקמן וכן מובן ממ"ש ברע"מ שם)):
ז וכת אחת אומרת קדוש ק"ק. ובחי' זו של כת הג' ישנה ג"כ בעבודת האדם למטה, והוא בחי': בכל מאדך שבק"ש. כי מאד פי' בלי גבול, והוא בחי' א"ס למעלה מהכלים. וצריכים להמשיך הבחי' מאד בחי' א"ס למטה, והוא ע"י המצות. ולכן מברכים עליהם: אשר קדשנו במצותיו - שממשיכים ע"י המצות בחי' קדוש גם למטה כו'. וכן על התורה מברכים: אשר קדשנו כו' על דברי תורה.
והענין יובן ע"ד מ"ש: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו[40]. ופי' עושי רצונו - היינו שעושים אצלו ית' בחי' רצון שירצה להשפיל עצמו להתהוות* העולמות, שמצד עצמו אין שייך בו בחי' רצון שירצה להתהוות העולמות, שהוא א"צ להם, כמ"ש: אני הוי' לא שניתי.
ואף שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם - הרי הוא ית' נעלה מאד מן האלפים, שהם בחי' חכמה ובינה: אאלפך חכמה אאלפך בינה, כי: כולם בחכמה עשית כתיב - שגם החכמה עילאה נחשבת כעשייה גופנית אצלו יתברך.
אך הנה המשכת רצון זה היה תחלה מצד עצמו בחסד חנם. וכמ"ש: ותורת חסד[41] - והיינו לפי כי ואדם אין לעבוד כו'[42]. אבל עכשיו צ"ל אתערותא דלתתא לעורר המשכה זו. וזהו מלאכיו גבורי כח, באתעדל"ת - ועי"ז מעוררים כביכול למעלה המשכת* הרצון. וזהו: עושי רצונו - שעושים לו רצון שירצה להניח את אורו כביכול על הצד ולירד לצמצם א"ע כו'.
והנה עיקר המשכה זו הוא ע"י תורה ומצות שעי"ז עושים לו רצון כביכול שירצה להיות מלך העולם. וכמארז"ל ע"פ: ועשיתם אותם - אתם כתיב, כאילו עשאוני. דהיינו שממשיכים שיעור קומה בחי' כמראה אדם שהוא ההמשכה להיות מקור וחיות להתהוות העולמות כו'.
[עמ"ש מזה ע"פ צאינה וראינה. ועמ"ש בד"ה לסוסתי בשה"ש בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה].
וזהו פי' הברכה של כל המצות: ברוך אתה הוי' - ברוך הוא המשכה שיהיה הוי' אלקינו בגילוי לנשמות הצדיקים, ושיהיה מלך העולם גם בחיצוניות* העולמות.
אשר קדשנו במצותיו - פי': אשר הוא נתינת טעם שהכח להמשכה זו הוא מפני שקדשנו במצותיו לכך יכולים להמשיך הרצון על ידי המצות שירצה להיות מלך העולם.
(ועמ"ש מענין זה בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי פי' עושי דברו כו'. וכמשי"ת לקמן בפי' כי אני ה' מקדשכם):
ח והנה בדרך פרט יש חילוק בין ענין ההמשכה שע"י עסק התורה לענין ההמשכה שע"י המצות. שע"י התורה ממשיכים מפנימיות ע"י העסק בתורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. וכמאמר רז"ל: מתניתין מלכתא[43] - שהוא הדבור שמדבר בדברי תורה שמלובש בו דבר ה', כמ"ש: ואשים דברי בפיך[44].
ועל ידי העסק במצות מעשיות ממשיכים מבחי' חיצוניות. כמו מצות צדקה שהוא בחי' השפעה להחיות רוח שפלים, כמ"כ ממשיך מלמעלה שיושפע להחיות רוח שפלים ולב נדכאים.
(ועמ"ש* מזה בד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה).
והנה אלו הב' בחי' של תורה ומצות כתיב בק"ש, תחלה כתיב: ודברת בם - שהדבור הוא לשון הנהגה, והיא שעל ידי עסקו בתורה ימשיך וינהיג בחי' אור א"ס ב"ה: בם - ר"ל בדברי תורה שמדבר, ועי"ז ממשיך המשכה זו בפנימית העולמות. וזהו בחי' הקדוש הב'.
ואח"כ כתיב: וקשרתם שהוא מצות מעשיות, שכל המצות הוקשו לתפילין. והטעם הוא מפני שעיקר הכוונה פנימית של כל המצות הוא הכל להמשיך בחי' אחד למטה, וזה מפורש יותר במצות תפילין שכותבין בהם אחד על קלף גשמי וכן במזוזה, וממנו נלמוד על כל המצות שהכוונה הפנימית הוא הכל להמשיך בחי' אחד למטה.
וזהו בחי' של כת הג' שאומרים ג"פ קדוש, דהיינו כמ"ש: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו[45] - מלא כל הארץ דייקא, להיות ההמשכה בעשייה הגשמית, והוא המשכת בחי': מאדך - אור א"ס שבלי גבול למטה.
(ודרך כלל המשכה זו היא ע"י תורה ומצות, ודרך פרט ע"י מצות נמשך הגילוי גם בחיצוניות יותר. וכמ"ש במ"א ע"פ: ויעש דוד שם. ולכן הן ב' בחי' קדוש ושניהם המשכות מלמעלה למטה. והם בחי' בכל נפשך ובכל מאדך, לבד הקדוש הראשון שמלמטה למעלה כו' בחי': בכל לבבך.
ומ"ש במ"א כמה פעמים דבחי' בכל מאדך הוא האה"ר שלמעלה מהכלי, אינו סותר למש"כ - כי כאן נדרש לפי המאמר: דבכל מאדך הוא בכל ממונך, דהיינו מצות צדקה שהיא כללות המצות.
ועוד, דגם כאן הכוונה דבחי' מאד הוא בלי גבול - רק שהוא דרך המשכה מלמעלה למטה. וכמ"ש: רחבה מצותך מאד[46] - שהמצות הן כלי לגילוי בחי' מאד, כדפי' פסוק זה באגה"ק ד"ה נודע דבאתערותא דלתתא ע"ש):
ט אני ה' מקדשכם. פי' שבא לומר איך הכח באדם שע"י מצוה מעשיות וד"ת המדברים מהמצות מעשיות, ימשיך עי"ז גילוי אור א"ס ב"ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.
לזה אמר: אני הוי' מקדשכם - פי' הוי' הוא סדר ההמשכה, שכל המשכה מלמעלה למטה נמשך ע"י אותיות שם הוי' - שהיו"ד מורה על הצמצום, שצריך להיות תחלה כדי שיוכל להיות ההמשכה. והה' שיש לו אורך ורוחב מורה על ההתפשטות. ואח"כ הוי"ו הוא ההמשכה לבחי' ה' תתאה: בהבראם[47] - בה' בראם[48].
ולכן אומר: אני הוי' מקדשכם - שלהיות המשכת בחי' קדוש ומובדל אור א"ס ב"ה ע"י התורה ומצות מעשיות שאינו בערך כו' - אני עושה זאת לכם, וממשיך לכם סדר המשכת קדושה עליונה ע"י אותיות שם הוי'. "ואני" - היינו א"ס ב"ה עצמו, שהוא ית' הנותן כח זה שנוכל להמשיך את אור א"ס ב"ה ע"י תומ"צ.
(ועמ"ש* במ"א בד"ה ביום השמיני עצרת גבי תתן אמת ליעקב כו'. ומ"ש בד"ה זכור את יום השבת, שזהו ענין מתן תורה שאז ניתן הכח הזה כו' ע"ש).
רק שמתחלה צ"ל: ונקדשתי בתוך בנ"י - פי' שאנו צריכים להכין הכלי שיהיה בחי' קדושתו נתפס בתוכיות בנ"י, שהוא בחי' קדוש הא', שהוא מה שיהיה גילוי פנימי' נקודת הלב שהוא בחי' יסוד האש האלהי שבלב שיהיה בוער, לבחי' קדוש הוא א"ס ב"ה, ע"ד הכת הא' שהם השרפים. ואז עי"ז: אני ה' מקדשכם - שע"י תומ"צ מעשיות יומשך קדוש זה מלמעלה למטה בכלים של כל המ"ע וענפיהן ושמירת מל"ת וענפיהן ומצות דרבנן.
והוא כמו עד"מ אש הגשמי שע"י האש נעשים כל הכלים, שכל כלי שרוצה לעשות מכסף או מזהב, עשייתה העיקרי הוא להבעירה באש תחלה, ואח"כ יעשנה ויחליקנה. כמ"כ למעלה, דכתיב: וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב[49] - ריבוי הכלים הם המצות דאורייתא ודרבנן וענפיהן כנ"ל. "ויין מלכות רב" - הוא ההמשכה שממשיכים בכלים אלו. אך עשיית כל הכלים הוא ע"י הבחי' יסוד האש האלהי שהוא בחי' השרפים, שעי"ז יכולים לעשות כל הכלים הנ"ל.
והנה תחלה כתיב: ולא תחללו כו' - כי כל הנ"ל דבחי': ונקדשתי ובחי': מקדשכם - זהו בחי' ועשה טוב. אך תחלה צ"ל סור מרע בתכלית. וע"ז כתיב תחלה: ולא תחללו את שם קדשי - שלא תעשו בחי' חלל והפסק המפסיק ח"ו בין האדם לבין אבינו שבשמים. והיינו כמ"ש: עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין כו'[50] שע"י העוונות עושים בחי' חלל המפסיק ואז לא יועיל הניפוח בהניצוץ יסוד האש האלהי שבלב - שמתכבה עי"ז. וזהו: ולא תחללו - ע"י שתהיו בחי' סור מרע בתכלית ואז יוכל להיות: ונקדשתי בתוך כו', ואח"כ ממילא יהיה: אני הוי' מקדשכם כנ"ל.
ועמ"ש כה"ג בד"ה במדבר סיני באהל מועד כו', שמתחלה צ"ל בחי' יציאת מצרים שהוא סור מרע, ואזי אח"כ יוכל לבא לידי בחינות ומדרגת מדבר סיני ואהל מועד כו' ע"ש: