וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק כו' וארשתיך כו'[1].
(עיין רבות בא ס"פ י"ח. תרומה פל"ג קרוב לס"פ. ובפ' עקב גבי ד"א ושמר לך).
הנה כנסת ישראל שהיא מקור כל נשמות ישראל נק': כלה, ע"ש הפסוק: כלתה נפשי[2] כמ"ש: ואל אישך תשוקתך[3]. כי תשוקתה לדבקה במקורה וחיי החיים ית' בכלות הנפש, וכמ"ש: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל.[4]
(ע' בזהר ח"א קע"ח ב', ע"ז ב', פ"ו ב'. ח"ב ק"מ א' רנ"ו ב')
וכן בפרטות* נשמות כאו"א מישראל, הנה כתיב: נר אלקי' נשמת אדם[5] - שיש בטבעה לעלות למעלה כאור הנר וכשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית' בכלות הנפש ממש.
אך: והוא ימשול בך[6] - שבע"כ אתה חי.[7] והחיות רצוא ושוב[8] לירד ולהתלבש בגוף. ולכן גם למטה אחר התלבשותה בגוף הנה זהו עיקר עבודת האדם להיות נכספה וגם כלתה נפשו ממש אליו ית'.
והנה יש שני בחי' בענין כלות הנפש, וזהו הענין של שני בחי' כלה שהוזכרו בגמרא (פ"ב דכתובות[9]) כלה אחת - היינו כלה נאה וחסודה. וע"ז נאמר: כלתה נפשי לחצרות ה'[10] (רבות ויחי פצ"ט קרוב לר"פ, נשא רפ"י ס"פ י"ג גבי ביום הששי קערת כסף). והב' - כלה כמות שהיא - אפי' חיגרת או סומא, ע"ז נאמר: לבי ובשרי ירננו אל אל חי[11].
וביאור הענין כי הנה האותיות נק' אבנים, וצירופיהם נקראו בתים וחצרות, כמ"ש בספר יצירה: שתי אבנים בונות שני בתים כו' - לפי שהאותיות הדבור שבאדם נחשבות לבחי' דומם לגבי מהות השכל.
והנה ריבוי התחלקות העולמות לאין מספר לכמה מיני רבבות מדרגות חלוקות זו מזו כמ"ש: ועלמות אין מספר,[12] וכן מלאכים ונשמות הצדיקים שאין חב"ד ומדות של זה דומה לזה - כולם הם נמשכים ונשפעים מבחינת צירופי אותיות דבר ה' המהוה אותם מאין ליש, שהם בחינת דומם לגבי מהות מקור חוצבה שבעולם האצילות.
(ע' באגה"ק ד"ה ויעש דוד שם[13]. ועמ"ש בפ' בראשית בד"ה ולהבין בתוספת ביאור ענין וייצר כו'. ועמש"ל ע"פ והיה מספר בני ישראל בענין ארץ לא שבעה מים).
והנה גם מקורן ושרשן בעולם האצילות, דאיהו וגרמוהי חד שהם בחינת אלקות ואור א"ס ב"ה מופשט מכל בחי' גדר ומדה וגבול - על כל זה מאחר שהם מקור לבחי' העולמות שנמשך מהם למטה, יש שם למעלה בכח כל כך כחות והמשכות שיתהווה מהם בחי' התחלקות העולמות בפועל ממש. (ועד"ז יובן מ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי: וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבין בגלגלתא כו' אינן עלמין ממש כו'. ור"ל שהם ג"כ בחי' אותיות שכשיומשכו למטה יתהוה מהם כ"כ עלמין בפועל ממש) וכמשל אותיות הדבור בעודן בכח חכמתו.
ולגבי א"ס ב"ה עצמו הסובב כל עלמין גם הם נקראים בחי' אותיות, שהוא בחינת דומם כאבנים - שהן במדרגה תחתונה שבעשי', כמ"ש: כולם בחכמה עשית[14]. שאפילו בחינת ומדרגת חכמה נחשבת לבחי' עשייה גשמיות אצלו ית' (כמ"ש בלק"א).
ומה שנק' בחי' אלקות - היינו שהם בחי' אלקות שהם בחי' א"ס ב"ה שלא נתצמצם ונגבל בבחי' כלי. אבל אינם בערך א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ממש רק הארה וזיו המתפשט מעצמות א"ס ב"ה, וכמשל זיו השמש המתפשט מגוף השמש כמ"ש במ"א*.
וכמו בדבור האדם עם היות שאין ערך בו לגבי מהות שכלו, על כל זה הארת השכל מתפשט ומתגלה בדבורו, ואי אפשר להשכיל לזולתו כ"א דרך העברת הקול ודבור. והדבור שלו נעשה שכל לחבירו - כך כביכול הארת עצמות א"ס ב"ה מתגלה ע"י בחי' אותיות, שהם הם מקורי ושרשי המשכת החיות מאור א"ס ב"ה להתלבש ולהשפיע החיות בעולמות עליונים ותחתונים.
ובחי' אותיות שבעולם העליון שהוא מדרגה תחתונה שבו, נעשה בחי' ראש ושכל לעולם שלמטה ממנו. וכמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר.
ולכן נקרא בחי' מקור ושורש המשכת החיות בשם: חצרות - שדרך שם עובר החיות והשפעה שמשפיע לנבראים.
ויש בהם ב' בחי' המשכות. אחד - הוא לחיצונית העולמות ונק': חצר החיצונה, והב' - הוא לפנימית העולמות שהם בחי' אותיות התורה והתפלה ונשמות הצדיקים, ונק': חצר הפנימית נוכח בית המלך[15]:
ב וזהו: כלתה נפשי לחצרות ה' - נפשי הוא מקור נש"י שהיא מלכות דאצילות המתלבשת בבי"ע, וחפצה ותשוקתה להיות במקורה ושרשה באצילות אשר שם הוא החצרות ה', המשכת החיות מאור א"ס ב"ה הממשיך ומשפיע לה חיות, ובירידתה למטה בבי"ע כלתה נפשה תיכף לדבקה במקורה ושרשה וחיותה. וכמו שהאדם תאב לחיי נפשו כמ"ש: נפשי אויתיך כו'[16] וכמ"ש במ"א (וע' בזהר ויחי דרמ"ח ע"ב). וכן למטה הנה זהו בעבודת האדם לדבקה בו ית' בדבורי ומחשבות אותיות התורה והתפלה שהם הם חצרות ה' והמשכת אלקות מאור א"ס ב"ה.
והנה יש שני בחי': בחי' חצר ובחי' בית. ושתיהן הן בחי' אבנים רק בית הוא מקורה והחצר אין לה גג. וככה ממש יש ב' בחי' בעבודת ה': הנה יש מי שהוא עוסק בתורה ותפלה ומכוין את לבו לאותיות שבהם לבדם כי גם זו דרך ישרה כמ"ש במ"א - הנה אין מלובש בהם רק כח המחשבה לבד בלא כח השכליות, וכיון ששכלו פנוי הרי יכול ליפול בשכלו מחשבות חוץ, כמשל החצר שאין לה גג שהמטר יורד לתוכו.
לפיכך מי שהוא בעל שכל ואין מחשבתו יכולה להלביש את שכלו - הנה זאת עצתו להעמיק דעתו ושכלו לפירוש המלות שבתפלה עד מקום שידו מגעת, ובעיון שכלו בעסק התורה בפרד"ס וזה נק' פנימית התורה. ובחי' זו נק' בית שהוא פנימי וגם הוא מקורה, שכל עצמיותו מראשו ועד רגלו מלובש ומעוטף בו. (וע' בזהר ח"ג ער"ה א' גבי המקרה במים כו'[17] ובהרמ"ז שם). וז"ש בזהר: דאורייתא היכלא עילאה דקוב"ה, דתמן יתיב מלכא[18] - והיינו פנימיות התורה, שהיא פי' וטעמי התורה שמלובש בהן חכמה עילאה. רק כשמבין בפשטי התורה וגם פירוש המלות שבתפלה לפי פשוטו - נק' בתים והיכלות דעשייה. וכל זה הוא בחי': כלה נאה וחסודה - דהיינו מי שכל ימיו בתורת ה' חפצו ולא סר ממנה ימין ושמאל ונפשו האלקית היא העיקרית בו:
ג אך מי שהעביר את הדרך שהוא בחי' חיגרת או סומא, וכמ"ש: עינים להם ולא יראו[19] ונפשו הבהמית היא שמושלת בו, וע"כ אין לו כלות הנפש לחיי נפשו האלקית מאחר שהיא במאסר הגוף ונפש החיונית הבהמית.
הנה זאת עצתו להיות אעפ"כ בבחי' כלה. וע"ז אמרו: כלה כמות שהיא. כי להיותו חיגרת או סומא מצד נפשו הבהמית אין זה מונע מלהיות בחי' כלה מצד נפשו האלקית ע"י בחי': לבי ובשרי ירננו אל אל חי[20].
כי הנה הלב והבשר לפי שהם כלים גשמיים אינם יכולים להיות תשוקתם וחפצם למקור חיותם לאור א"ס ב"ה המשפיע חיותם, כי גברו הצמצוצים והמסכים ורבו למאד בהסתר ובהעלם אחר העלם, ע"כ אינם נכספים וכלות לחצרות ה' שהוא מקור וחיי הנפש, כ"א כאשר: ירננו אל אל חי.
והוא כאשר יתבונן באמונה האמיתית בה' שהוא למעלה מעלה מבחי' סוכ"ע, שאינו בגדר ובחי' עלמין כלל - רק לפי שכלנו הדל שאין אנו משיגים אותו אומרים עליו שהוא ממכ"ע וסוכ"ע. אבל באמת הוא רם ונשא וגבוה מאד אפי' מבחי' סוכ"ע, שהוא שייך בענין השפעה לנבראים והמשכת החיות לאמר שבחי' ההשפעה אינה מתלבשת ונתפסת בתוך עלמין רק שהוא למעלה מהם וסובב עליהן.
והנה ענין השפעה אינו שייך כ"א בבחי' אותיות הנ"ל, וכשצריך להשפיע השכלה לזולתו כו'. אבל מצד עצמותו ומהותו קודם שבא לבחי' השפעה לא שייך בחי' עלמין כלל לא בחי' ממלא ולא בחי' סובב. וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בזה יתעורר ויקוד יקד אש בלבו להתלהב ולהתלהט להיות הלב גשמי ממש נמס ותשתפך נפשו בכלות הנפש ממש לדבקה בו ית'.
וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בענין הנ"ל, הנה מחמת שהתבוננות הנ"ל הוא ממקום גבוה מאוד דהיינו בחי' עצמותו ומהותו ית' ולפניו כחשכה כאורה[21] לכן יכולה היא ההתבוננות הנמשך מזה לנגוע גם עד לבו ובשרו הגשמיות להיות גם הם תשוקתם וחפצם לכלות אליו ית' לדבקה בו בכלות הנפש ממש. וזהו: לבי ובשרי ירננו אל אל חי - בעצמו ובכבודו קודם שבא לידי בחי' המחיה ומשפיע לזולתו. כנודע שכל מה שהוא בחי' עליונה יותר יכולה היא לירד ולהתפשט למטה יותר, ועי"ז באה ונגעה עד הלב כו'.
(ועמ"ש בפ' משפטים ע"פ: לא תהיה משכלה ועקרה[22] בענין שכשכנס"י היא בבחי' עקרה שאינה מולדת אהבה ויראה - העצה הוא: ותתפלל חנה על הוי'[23] - למעלה מבחי' שם הוי' כו' ע"ש. ועמ"ש בפ' יתרו בביאור ע"פ משה ידבר בשם האדרא רבא: ששלש עולמות בי"ע שרשם מהתיקון הראשון די"ג ת"ד דא"א מי אל כמוך כו' ע"ש. ואפשר שזהו: לבי ובשרי ירננו אל אל כו'. וע"ש בד"ה מראיהם ומעשיהם).
וזהו: וארשתיך לי לעולם - כי בזמן שאין בהמ"ק קיים נק' כנס"י: סוכת דוד הנופלת[24] מחמת שיש לה עליות וירידות ותמיד היא בבחי' נופלת, שעולה ויורדת. וגם למטה בכללות ישראל בעבודתם, עולים ויורדים. אבל לע"ל כתיב: אקים את סוכת דוד הנופלת[25] שתהא קמה וגם נצבה לעולם בלי הפסק שלא תהי' בבחי' נפילה ח"ו.
וזהו שאנו אומרים ומבקשים: קדשנו במצותיך ופעם אנו אומרים: אשר קדשנו במצותיו - שכבר קדשנו?
והיינו לפי שעכשיו בקדושין אלו יש בחי' ירידה עדיין - לכן אנו אומרים ומבקשים: קדשנו במצותיך קדשנו לעולם שיהי' בלי הפסק ח"ו.
(וע' בזהר ויקרא ד"ו ע"ב וברע"מ פ' תצא דרע"ז ע"א):
ד והנה ענין הקדושין ומאמר ענין א' הוא.
וביאור הענין ע"ד מ"ש: את ה' האמרת היום[26]. ופי': האמרת - לשון מפעיל, שהפעלת האמירה בו ית', ע"י עסק התורה כמ"ש במ"א.
והנה באמירה זו, שהוא בחי' אותיות התורה מתגלה בו הארת עצמות א"ס ב"ה, עם היות שאינה מבחינתו ולא כערכו כלל, כמשל דבור גשמי שבאדם שבו משכיל לזולתו מבחי' חכמה שבו.
ובחי' הנ"ל הוא בחי' מקיף אך אינו מתלבש בו לגמרי - כי בעודו בכח חכמתו אזי אין בו בחי' אותיות המגבילים לדבר על ענין זה באותיות אלו, וכשיוצאים מכח אל הפועל מהעלם אל הגילוי בפה הנה הבל הדבור מפריד הקול ומחלק האותיות.
ולכן הבל הדבור הוא בחי' מקיף לנשמה, כי דרך הבל הדבור יוצא ומתגלה הארה עצמיות וההבל נעשה לבוש אליו, ומקור ההבל נשאר בבחי' מקיף עליו מלמעלה. ושורש ההבל זה הוא מרוח פיו ית' שורש כל המקיפין שממנו נמשך הארה להיות עובר בתוך הבל הקול שלו.
(ע' בסש"ב ספ"ה בשם הפרע"ח. ועמ"ש בס' מבוא שערים ש"ג ח"ב פ"ג, ע"פ האדרא נשא דקל"ד: מהאי פומא עילאה נשבא רוחא כו' ע"ש. ועמ"ש מזה ע"פ ביום השמיני עצרת בפי': ואשים דברי בפיך. וע' רבות כי תשא פמ"א ע"פ: מפיו דעת ותבונה. ומענין: האמרת היום - רבות שם ר"פ מ"ה, נשא פי"ד בפסוק: ביום השביעי, במדרש איכה בפסוק: על אלה אני. גיטין דנ"ו ע"ב, חגיגה ד"ג ע"א, ברכות דף ו):
וזהו ענין הקדושין שנותן לה טבעת בחי' אור מקיף. וכך: את ה' האמרת היום - וממשיך עליו או"מ ממקור ושורש כל המקיפי', הרי הוא מקודש לשמים. פי', שהוא מוכן ומקושר לדבקה בו ית', כמו אדם המקדש אשה שבקדושין אלו נאסרה על כל העולם ומיוחדת רק לבעלה.
כך ע"י התורה בחי': את ה' האמרת הנ"ל - הוא מקושר ודבוק בהבל הדבור להיות מכון לשבתו. מה שאין כן אם אינו לומד להמשיך בחי' כח הדבור אליו, הרי הוא כאלו חבירו מדבר לפניו והוא אינו שומע - שלא ידבק בשכלו ומחשבתו של חבירו בלי שמיעת הקול. וזהו וארשתיך לי כו'.
אך עוד הוא צריך לפדות נפשו האלקית מתוך מאסר הגוף ונפשו הבהמית שלא תהי' נקראת חיגרת או סומא, והפדיון הוא בצדקה.
וזהו: וארשתיך לי בצדק[27] - כי גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה כו' וכרבי אליעזר דיהיב פרוטה לעני והדר מצלי[28]. וכמ"ש באגה"ק ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ושביה בצדקה[29]. שעי"ז פודה נפשו כו' ועתה נפדה כו'[30] ע"ש באריכות.
(ועמ"ש בפ' כי תשא סד"ה שמאלו תחת לראשי).
ובמשפט[31] - דהנה כתיב: רשע מכתיר את הצדיק[32] ועל זה נאמר: ובערת הרע מקרבך[33] לכך צ"ל משפט ע"ז.
ובחסד וברחמים[34] - דהיינו לעורר ר"ר על נפשו, וכדכתיב: ליעקב אשר פדה את אברהם[35] כמ"ש במ"א.
(ועמ"ש בפ' בשלח ע"פ אשירה. בפי': משפט וצדקה ביעקב אתה עשית.[36] ועיין ברבות פ' עקב מענין וארשתיך לי בצדק ובמשפט).
וארשתיך לי באמונה[37] - דהיינו מי שאינו יכול ללמוד וגם איש עני הוא ואין יכול ליתן צדקה - אעפ"כ אין מונע לו להיות בחי' כלה וארוסה, ע"י האמונה. כנ"ל בהתבוננות מעומק דליבא איך דכולא קמיה כלא חשיבי ושהוא למעלה מעלה מבחי' סוכ"ע.
(ועמ"ש ע"פ: כי אברהם לא ידענו כו' כי אתה ה' אבינו כו'[38]. וממש"ש יובן יותר ענין: וארשתיך לי באמונה).
וכ"ז הוא בבחי' כלה וארוסה, אבל אח"כ צריך להיות בחי' נשואין. (וכמ"ש ברבות בא ס"פ י"ח)
וזהו: וידעת את ה'[39] מלשון והאדם ידע את חוה[40] שהוא בחי' התקשרות האמיתי. כמ"ש: ומלאה הארץ דעה את ה'[41] פי' שתמלא כולו לה', שלא יהיה שום מחשבה דבור ומעשה כי אם לה' לבדו, וכל מחשבות אדם יהיו ממולאים רק מן דעת ה'.
וזהו: ותן חלקנו בתורתך - שיהיה חלקנו מיוחד בתכלית היחוד בתורתך ויהיו לאחדים ממש. וד"ל: