ביאור ע"פ והיה לכם לציצית כו'. הלב רואה כו' להבין ענין הלב.
הנה איתא: הלב מבין הלב שומע. ואיתא בכתבי האריז"ל שיסוד אבא הוא בחזה. [ועמ"ש בד"ה עיני כל בשם המגיד איש האלקי נ"ע].
ולהבין מהו יסוד, הנה כל דבר המשפיע ומחיה למה שלמטה ממנו אינו מחיה רק במדרגה התחתונה שלו, מאחר שהוא גדול מאד מהעלול ולא יכול העלול להשיג עילתו ולא יכול לסובלו. ע"כ מוכרח לצמצם עצמו ולקשר א"ע בבחי' תחתונה שלו למה שלמטה ממנו כדי להחיות אותו. וזו הבחי' שבה משפיע נק' יסוד אבא בתוך יסוד אמא ונעשה מהם מוחין לז"א.
והנה נראה מה שמבואר שם שמשתוין עד החזה ומתקבצין כל האורות בלב שהם ד' שמות מב' יסודות הנ"ל עולין לחשבון ל"ב. [וע' בפי' הרמ"ז בזהר פ' אמור דצ"ג ע"ב].
ולהבין הענין ד"מ הוא מכיון שיצא שכל מהמוח פתאום וכשהיה במוח הוא סתום מאד ואינו בהתגלות עד שאפילו הוא עצמו אינו משיגו. ואחר כך כשמתחיל להתפשט מהמוח ולחוץ תיכף ומיד כשבא להתגלות מתלהב מאד ויכול לפעול בהתגלותו איזה דבר, והלב הוא קיומו של הדבר שכיון שמתחזק איזה דבר בלב בחיזוק גדול לא יזוז ממנו לעולם. מה שאין כן כשעדיין אינו אצלו רק בשכל יכול לזוז ממנו תיכף מאחר שהלב עדיין מושרשת בתאוות גופניות מחמת שהיא קרובה יותר אל הגוף, ואע"פ שמשיג בשכל שצריך לדבק א"ע בו ית' בכל נפשו, וזהו תכלית הכל - אעפ"כ יכול הלב להמשיך אותו אחר תאות גופניות. כמארז"ל: הלב חומד כו'.
ועל כן צריך האדם להיות תמיד זריז ללחום מלחמת השכל עם הלב להטות אותה גם כן בכל כח התבוננותו בגדולתו ית' עד שתחפץ גם היא לדבק בו ית'.
וזהו ענין ב' בחי': צדיק וחסיד. צדיק נקרא. דהנה אמרו: איזהו גבור הכובש את יצרו - שצריך תמיד לכבוש את הלב בשכלו, מאחר שהלב מושרש מאד בעניני עוה"ז, אלא שהשכל נוטה לדבקה בו ית' וע"כ צריך תמיד ללחום מלחמתו ונק' צדיק.
משא"כ כשמרגיל א"ע בהתבוננות כ"כ עד שתשרש הדבר בלב ג"כ וממילא הוא בטל מכל וכל ולא יזוז ממנה בשום אופן, זהו נק' חסיד. [כן כתב בשע"ק להרח"ו ח"א ש"ג. אכן בסש"ב פי' דזהו נק' צדיק ובחי' הא' נק' בינוני. ע"ש].
וזה שאמר דהע"ה: תכלית שנאה שנאתים כו' - כשראה שונאי ה' נעשה להם שונא גמור, ואף שהיה להם כמה מעלות גופניות שהיה ראוי לאהוב אותם מטבע הגוף, דהיינו מצד יפים וחכמתם שדרך הגוף לאהוב דברים כאלו, אעפ"כ מפני שמושרשת אצלו כ"כ אהבתו ית' בלב, גם כן הוא בטל מכל מדותיו נגדו, והיה להם שונא גמור. והוא ע"ד מה שכתוב: ולבי חלל בקרבי. וזהו מחמת שמתפשט מהמוח לחוץ ששם הוא סתום ביותר כנ"ל.
נחזור לענינינו שכל המשפיע למטה נקרא אותה בחי' יסוד, ולכן כשאנו קוראים להוי' ב"ה, אנו קוראים אותו באותה בחי', דהיינו במלת ברוך שהוא יסוד אבא כנודע, דהיינו באותה בחי' שהוא מקושר אתנו להחיות אותנו, באותה בחי' עצמה אנו יכולים לאחוז בו ולא יותר. מאחר שלאותה בחי' הוא מצמצם א"ע להשפיע למטה כנ"ל, ע"כ באותה הבחי' יש לנו אחיזה כמו שכתוב: כולם בחכמה עשית.
והנה אותן ב' היסודות, מהם נעשים מוחין לז"א. דהנה ז"א נקרא מלשון זעיר שהשכל הוא קטן יותר ממה שלמעלה והוא חיות המתפשט לחיות העולמות [ועמ"ש בד"ה באתי לגני ובד"ה צאינה וראינה גבי שאו ידיכם קדש כו'] ואחר כך כשמתפשט עד החזה, נעשה שם אורות הרבה, ומשם נעשה בחי' רחל ולאה.
ואע"פ שלכאורה מובא בכתבי האריז"ל, שבחי' לאה יונקת ממה שלמעלה, דהיינו מבינה ותבונה. וגם בחי' רחל יונקת משם, שעל זה נאמר בחכמה יסד ארץ היינו בחי' רחל הנ"ל אבא יסד ברתא, שהכל מחכמה נפקא - זהו גם כן אמת, אבל נראה דהנה ב' בחי' רחל ולאה הנ"ל הם נקראי' מחשבה* ודבור [וכמ"ש בפ' שלח ע"פ טובה הארץ מאד מאד, ובפ' ויצא ע"פ וללבן שתי בנות, ובפ' תזריע בד"ה קא מפלגי במתיב תא דרקיעא כו'. ע"ש] עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. והם נק' בחי' אחוריים של השכל, שאינו השכל בעצמו כשבא להתפשטות מחשבה ודבור. וזהו שהם מאחוריים יסוד או"א.
ולהבין מהו אתכסיא ואתגליא, דהנה במחשבה יש גם כן אותן האותיות עצמן מה שהוא מדבר. שהנה מה שמחשב זהו מדבר, אלא ששם הם מכוסים ואינו יודע רק הוא בעצמו ואח"כ יכול להבין אפי' אחר.
והנה מחשבה ודבור יוצאים מהמדות, כי מה שאוהב זהו מחשב ומדבר, והמדות נמשכים מהתבוננות השכל. שמתחלה נופל לו בשכלו איזה דבר ואחר כך בהתבוננותו באותו דבר מתפשטים ללב, ומשם נמשכים המדות לרצות הדבר או שלא לרצות, והלב היא קיומה של דבר.
שלפעמים השכל מחייב לאהוב איזה דבר, וטבע הגוף אינו מניחו. אבל כשמדבק שכלו כ"כ עד שגם בלבו נקבע הדבר לעשותו, ממילא הוא בטל מכל המדות.
ועל כן נאמר ביעקב: וישק יעקב לרחל - שהיה מותר לו בודאי, מאחר שהיה בטל מכל תאוות גופניות מחמת התדבקותו בו ית'.
ואחר כך כשמתפשטים אותיות המחשבה לאותיות הדבור שם הוא יותר התגלות. ולכן מאחר שהשכל יוצא מהמוח ללב שהכל מחכמה נפקא, ע"כ יש בלב כל הבחי' דהיינו: ראיה [וכמ"ש: ולבי ראה הרבה חכמה כו'] שמיעה והבנה.
וכמ"ש ברבות* בקהלת ע"פ דברתי אני עם לבי. והיינו שיש בלב גם כן בחינת בינה כנ"ל שהם יסודות משתווין שם, שבהם מתקשרים לחיות כל העולמות.
אך אדם צ"ל תמיד זריז ונלבב לכבוש את יצרו ולעקור אותו ממחדו"מ לדבקה בו ית' כנ"ל: