וישלח יהושע מן השיטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו וראו את הארץ ואת יריחו וגו'.

והנה בודאי לא עשה יהושע מדעתו, רק שהשי"ת ציוהו ע"כ. ובמרגלים ששלח משה כתיב: "שלח לך" ואמרו רז"ל: לדעתך, אני איני מצוה לך.

להבין ענין זה, שבכל א"י לא ציוה השי"ת לשלוח מרגלים, רק ביריחו שהיתה מנעולה של א"י, כמ"ש: ויריחו סוגרת וכו'. ובה היו דרין מכל האומות, כמ"ש: החתי האמורי וגו' כל בעלי יריחו כו'. שנתכללו בה שהיתה כללות א"י.

ולהבין ענין זה איך ענין זה הוא נמצא בכל ישראל, שבבחי' יריחו שלו הוא צריך מרגלים ובבחי' שאר א"י שלו אין צריך מרגלים.

הנה כתיב: ואברהם זקן בא בימים כו'. ופי' בזהר שנתלבש בימים, שהימים הם בחי' לבושין הניתן להנשמה. וכל א' ניתן לו שני חייו כפי מה שצריך ללבושין. כמ"ש: ימים יוצרו. והיינו ע"י תורה ומצות שאדם עוסק בימיו, וכל יום שביטל תורה ומצות חסר מהנשמה הלבוש כפי ערך ביטולו.

ולהבין ענין הלבושין? ולמה צריכה הנשמה ללבושין שלא תהיה ערומה? וגם למה נכתב ענין זה בתורה להודיענו זאת:

והענין הוא. דהנה אנחנו אומרים בכל יום: נקדישך. ולכאורה הוא נפלא לומר כן על השי"ת, שהוא קדוש ומקודש בעצמו ואיך אנו אומרים שאנחנו מקדישים אותו? וגם למה אומרים ג"פ קדוש במספר זה דוקא.

אך הנה התורה ניתנה לנו בשלשה דברים, שהם מחשבה דבור ומעשה. שכמה מצות תלוים* בדיבור לבד. וכמה מצות תלוים במחשבה לבדה. וכמה מצות תלוים במעשה לבד. ולכאורה יטעה האדם לומר, שאין בחי' גילוי אלקות המתגלה בבחי' מעשה שוה לבחינת גילוי אלקות המתגלה בבחי' דבור ומחשבה - שבחי' מעשה הוא מתעבה ומתגשם יותר, גם בבחי' דומם, כמו כסף ונחושת ממעשה הצדקה.

אך באמת אינו כן כי הכל שוה אצלו ית' כי כולא קמיה כלא חשיב, ואין הפרש אצלו בין עליונים לתחתונים, כיון שהכל כאין נגדו, כי הוא ית' א"ס ואין ערוך אליו ית'.

וזהו מה שאומרים: והקדוש בשמים ובארץ. [ועמ"ש מזה בפ' ראה ע"פ אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו כו'] כלומר שבחינת שמים ובחי' ארץ שוה אצלו, כי הוא קדוש ומובדל מהם, אף שהוא מחיה את כולם ומהווה את כולם - החיות הוא בבחי' רצוא ושוב כו'.

והנה המשכת החיות מקדושתו ית', נעשה ע"י ישראל. כמ"ש: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. פי' שאפילו בארץ מתחת, ממשיכים בחי' אחד.

ולכן אומרים ג"פ קדוש להמשיך קדושתו בג' בחי' אלו: מחשבה דבור ומעשה, שהן ג' בחי' הנשמה נר"נ. (ועמ"ש מזה לעיל ע"פ ועתה יגדל נא)] שבכולם נמשך בחי' קדוש, דהיינו ע"י עסק התורה ומצות בג' בחי', שהם בחי' לבושין להנשמה שתוכל ליהנות מזיו השכינה, דהיינו להכלל באחד.

משא"כ כשהיא ערומה בלא לבוש, אינה יכולה להתכלל באחד, מאחר שהיא בחי' נברא, וכל נברא הווה ונפסד, ורחוק מאד מבחי' אחד.

ולכן צריך ללבושין, היינו מחשבות תורה ומצות שהן בחי' לבושין שמלבישין הנשמה ומקיפין אותה מראשה ועד רגלה, והם נמשכים מבחי' אחד, שעי"ז יוכלו נשמות* להכלל באחד.

וזהו: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' (בש"א סי' כ"ה כ"ט), דהיינו, כמו שאדם צורר כספו בחרט כך תהיה נפשו צרורה בצרור החיים, דהיינו שיקיפנו וילבישנו לבוש, וצרור החיים להכלל באחד את ה'.

[ועיין מענין צרורה בצרור כו' בגמרא פ"ב דחגיגה (די"ב סע"ב)] ערבות שבו כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ זאת חנוכת המזבח. פ' בת' דשבת קנ"ב ב'. רבות ס"פ האזינו. נשא ס"פ י"א גבי וישמרך. בקהלת רבה בפסוק מי יודע רוח בני האדם העולה. זח"א וירא ק"ו ב'. תרומה קמ"ב סע"ב. קע"ח סע"ב. ויקרא כ"ה א'. מצורע נ"ה א'. אחרי ע"א ב'. בפרדס ערך צרור. במא"א אות צדיק ס"כ]:

ב והארה והמשכה זו היא בחי' ריח. כמ"ש: והריחו ביראת ה'. והוא למשל כמו שהריח אינו עצמיות הדבר אלא הארה והמשכה ממנו, כך הארה זו מתפשטת מאור א"ס ב"ה, ונקרא מדה זו: אריך אנפין, כמ"ש: אאריך אפי ותהלתי אחטם לך, כמ"ש באדרא דנשא [ק"ל ע"ב]: לבעל החוטם אני מתפלל ולבעל החוטם אני מתחנן, שהארה זו נקרא בחינת חוטם. והוא בחי' ריח. והקב"ה* נקרא בעל החוטם שהוא עצמיות ומקור ההארה המתפשטת ממנו. והארה זו ארוכה מארץ מדה ומתפשטת ממקום גבוה מאד, דהיינו א"ס ב"ה שהוא בלי גבול, בבחי' מטה מטה מאד מקום הגבול.

[ואפ"ל, שלכן פירשו ברבות במדבר ס"פ ה': אחטם לך לשון חותם. כמו שימני כחותם. שזהו ענין המשכת האור למטה. ועמ"ש מענין חותמו של הקב"ה אמת בביאור ע"פ אלה מסעי].

ולכן נקרא: א"א - אריכא דאנפין שמתארך בבחי' ריח הנ"ל. להלביש הנשמה בבחינות מחשבה* דבור ומעשה המצות והתורה.

[ועמ"ש מזה ע"פ אלה מסעי כו' בענין ירדן יריחו. וע' בזהר בלק דקפ"ו א' בריחא דלבושייכו כו'. ומ"ש סד"ה ועתה יגדל נא כו'].

והנה בחינת הלבושין הם נמשכים ע"י בחי' ימים, שיש שס"ה ימים שהם שס"ה המשכות. כמו למשל שס"ה גידין* שהדם והחיות היוצא מן הלב לכל האברים נמשך דרך הגידים. [עמ"ש בד"ה לסוסתי בשיר השירים] שהם בחי' גבורות. שצריך האדם התגברות להתגבר לאכפייא לסט"א בג' בחי' אלו, שיהיו כל בחי' אלו, דהיינו מחשבתו ודבורו ומעשיו לעבודת ה' לבד.

[ועיין בזח"ג פנחס (דף רמ"ט ע"ב) ע"פ משכו וקחו, מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא, משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין, יומין עילאין אינון שס"ו כחשבון משכו כו' ע"ש. וע' בפרדס ערך ימי עולם. ובזח"א ויחי (דף רמ"ז ע"א) גבי שבעת ימים ושבעת ימים. ובפ' מקץ (דר"ד סע"ב). ובפ' בראשית (דנ"א סע"ב). ובסה"מ סי' קמ"א].

כללא דמילתא, שישים האדם מחשבתו להתבונן, אשר במחשבתו הקדושה ממשיך עליו מלמעלה בחינת לבוש להנשמה. ולא שתהא כוונתו ע"מ לקבל פרס, רק שעי"ז יוכלל באחד כנ"ל. ובזה יהיה תמיד רצונו, שלא ליפרד מאחדותו ית'.

ויתבונן ג"כ בזה לעו"ז, דהיינו מחשבות רעות, שהם לבושים טמאים להנשמה. ולא כטעות הפתיים* שקל בעיניהם לחשוב מחשבות חוץ* מאחר שאינו למעשה כלל. וגם אמרו רז"ל: מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ומכש"כ הרהורים רעים [נ"א בטלים] שאינם אפילו בכלל מחשבה רעה.

אבל באמת לאמיתו, המחשבה בעצמה הנה היא לבוש הטומאה, שמלבישה ומקיפה להנשמה מראשה ועד רגלה ואינה יכולה להכלל באחדותו.

ולכן יהיה בעיניו מחשבת חוץ כעבודת כוכבים* היותר חמורה ממש - מאחר שבזה נפרד מאחדותו ית'. ויהיה ממארי דחושבנא, לחשוב בכל יום ויום ממש, כמה וכמה מחשבות שעברו בו ביום, שהמחשבות הם לבושין כנ"ל.

וזהו: ימים יצרו ולא אחד בהם. (בתלים סי' קל"ט ט"ז) שאמר אדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעת: גלמי ראו עיניך. פי' שראיתי א"ע ערום בלי לבוש כמו גולם. כמ"ש: כי עירום אנכי.

ואמר: ימים יצרו. פי' שנתת לי ימים בחי' לבושין, להלביש בהם הנשמה, להמשיך על ידם בחי' אחד. אבל: ולא אחד בהם", פי' שאני הוא שלא המשכתי בהם בחי' אחד.

(ועיין מענין הפסוק גלמי פ"ד דסנהדרין (דל"ח א'). רבות בראשית (רפ"ח פכ"ד). תזריע פי"ד. זח"א בראשית (נ"ה ב'). לך (ד"צ ע"ב). ימים יצרו. וירא (צ"ט א'). חיי (קכ"א ע"ב). ובהרמ"ז שם ויחי (דרכ"ד סע"א דרל"ג ב')).

וזהו בחי' מרגלים ששלח יהושע לרגל את יריחו, דהיינו בחינת ריח הנ"ל - לרגל ולהבחין בחי' הלבושין שמבחינת ריח הנ"ל. (ועמ"ש בפ' חיי שרה בד"ה עיין בע"ח שמ"ט פ"ה).

ובחי' מרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, דהיינו לבחון את מהות אהוי"ר.

וזהו א"א אלא בבחי' משה בחי' חמה, שהוא מחכמה. כמאמרם ז"ל: פני משה כפני חמה, ואינו שוה לכל נפש. ולכן לא היה צווי ע"ז לכל אדם. כמארז"ל: אני איני מצוה לך. (ועיין בסש"ב פרק י"ד)

משא"כ בחי' המרגלים ששלח יהושע, יש לכל אדם לרגל ולחשוב, שלא תהיה נשמתו ערומה בלי לבושין שהן מחשבות התורה והמצות כנ"ל.

(וברבות נזכר ענין וישלח יהושע ר"פ שלח. ברות ריש פרשה ב': המה היוצרים - אלו המרגלים. הה"ד וישלח יהושע כו'. זח"ב ס"פ תרומה בספד"צ ספ"ד ח"ג. אחרי (ד"ס ע"ב ודס"ב ב'). פ' שלח (ק"ס ע"ב). וע' בשל"ה פ' בשלח (דף שי"ד ב') סד"ה אמנם יש מה שפי' מאמר הזהר הנ"ל.

ואפשר לומר פי' הרבות המה היוצרים ע"פ מ"ש למעלה, שהם מרגלים לבחי' ימים יצרו. גם לבחינת וייצר ה' אלקים את האדם וייצר בשני יודין, שפירשו ברבות בראשית ר"פ י"ד: ב' יציריםף יצר טוב ויצר הרע, וצ"ל היצה"ר כפוף ובטל ליצ"ט. ולכן אחד מן היודין נקוד ונרגש, והשני נסתר, רמז שחפץ ה' שיצה"ר יהיה נכלל ביצ"ט ונכפף לו. כ"כ הרמ"ז בפ' תזריע (דמ"ו ע"ב)

והכנעה זו זהו ע"י שמירת המחשבה דבור ומעשה. כמ"ש בבינונים. וע"ז אמר: המה היוצרים שהם המרגלים ושלוחים, להבחין בחי' הלבושים דמחודומ"ע.

ולפי פשוטו של הרבות דפי' המה היוצרים מלשון יוצר כלי חרש כמ"ש מרגלים חרש. י"ל ע"פ מ"ש במא"א אות פ' סעי' נ'. פכים קטנים שחזר עליהם יעקב, הם ניצוצים שנפלו בשבירת הכלים מעולם התהו, וידוע שע"י המצות מעלים הניצוצים הנ"ל שנפלו, לשרשן. וע"כ המה היוצרים כלים הנ"ל.

וגם, כמ"ש: אנחנו החומר ואתה יוצרנו. ועיין מזה ברבות כי תשא פמ"ו. ועיין ברבות בראשית פי"ד ע"פ ככלי יוצר.

וזהו המה היוצרים כו'. מיהו שם אמר: ככלי חרס אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר, א"כ א"א לומר כן פי' מרגלים חרש.

אך פי' חרש לשון מחשבה, כמו: אל תחרוש על רעך.

היינו, כי צריך להיות ממארי דחושבנא, ולחשוב מחשבות, להזהר בלבושי הנפש מחודומ"ע, שתהיינה בבחי' ריח ניחוח לה' כנ"ל.

ועמ"ש בד"ה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון כו'.

גם חרש ענין שתיקה. כדפרש"י ע"ד מ"ש ברבות פ' וישב פ"ד ע"פ מאלמים אלומים, משתוקיתא דאימא קמה. וכן ברבות באסתר ע"פ אין אסתר מגדת. ישפה יש פה ושותק כו'.

ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ספ"ק דאבות על המשנה ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה):