א ביאור ע"פ זאת חקת כו'.

הנה מבואר באדרא (קל"ח ע"ב) שבכל מקום שנמצא שם הוי' ב' פעמים בפסוק אחד, הפי' הוא דהשם הראשון הוא בז"א והב' הוא בעתיק. ואע"ג דהכל אחד אך הוא בחי' ממכ"ע וסוכ"ע.

(ועמש"ל פ' מקץ ע"פ: כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי, דג"כ הפי' ב' שמות הוי' כנ"ל. אך שם שני השמות הם סמוכים זה לזה ממש, אך כאן אע"פ שאינן סמוכין רק שהם בפסוק אחד מ"מ הפי' הוא חד לז"א וחד לע"ק. וכמ"ש בביאור האדרא מהאריז"ל שם. ובהגהות הרב ר' צמח שם כ' שאינו כלל גמור בכל הפסוקים, אלא כשיש בפסוק הבנה לסבול כלל זה כו').

וזהו: וידבר הוי' אל משה - דשם הוי' זה הוא בז"א. "זאת חקת התורה אשר צוה הוי'"' היינו שם הוי' דעתיק. לאמר הוא בחי' חכמה שנקרא אמירה. וכמ"ש בזהר פ' בראשית (דכ"ב ע"א) ע"פ: ויאמר אלקים. הוה אמר אבא באמירה כו'. והוא למעלה מבחי' הדבור שהוא מבחי' בינה.

וכמו שפי' המגיד נ"ע במ"ש גבי עשרת הדברות: וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר - דהיינו שהקב"ה חיבר וקשר את עשרת הדברות אל בחי' לאמרז, היינו עשרה מאמרות שנאמרו בשימ"ב. וכמ"ש בזהר ויקרא (די"א ע"ב) איך עשרת הדברות מכוונים נגד עשרה מאמרות.

אך ההפרש בין דבור לאמירה הוא כי אמירה הוא בלב ודבור הוא בפה שהוא בחי' ההתגלות לזולתו. כך עד"מ למעלה יש ב' בחי' עשרה מאמרות ועשרת הדברות. עשרה מאמרות הם בחכמה דאצי' וכנ"ל בשם הזהר בראשית (דכ"ב). ועשרת הדברות הוא בבינה שהוא בחי' התגלות.

[וכ"מ באדרא (דקל"ג ריש ע"א) עיין שם מענין אמירה ודיבור. וכ"כ במק"מ בויקרא שם בשם הרח"ו, וקרוב לזה מבואר בפרדס ש"ב פ"ה, ועיין עוד מענין אמירה ודבור בהרמ"ז ר"פ אמור ועמ"ש: ע"פ ובבואה לפני המלך אמר עם הספר כו'].

ולכן נאמר בעשרת הדברות: וידבר אלקים כו' לאמר - שחיבר את עשרת הדברות שמבחי' בינה לאמר לבחי' ע"מ דחכמה. [כי חו"ב הם תרין ריעין כו', ובזה מתורץ הלאמר דבעשרת הדברות שהוא מיותר לכאורה. כיון שכל ישראל שמעו מפי הקב"ה. עמש"ל מזה בשה"ש בד"ה ששים המה מלכות].

והנה צוה הוא לשון צוותא, שהוא ענין התקשרות והתחברות. וזהו הפי': אשר צוה הוי' לאמר להיות התקשרות והתחברות הוי' דעתיק לבחי' לאמר הוא החכמה, והיינו המשכת וגילוי סכ"ע בממכ"ע. והיינו ג"כ שיהיה המשכת התורה ממקורה ושרשה שלמעלה מהחכמה בחכמה, כי אורייתא מחכמה נפקת אבל שרשה גבוה למעלה מהחכמה וממשיכים ממקורה ושרשה בח"ע. ועמ"ש ע"פ ואהיה אצלו אמון בענין אני תורתך שעשעתי כו'. ועל המשכה זו נאמר אשר צוה הוי' לאמר וכנ"ל.

וביאור הענין הוא כי יש ד' בחי' טנת"א - טעמים בחכמה, ונקודות בבינה, ותגין בז"א, ואותיות במלכות. והנה הגם שחכמה הוא בחי' טעמים, אעפ"כ לגבי העולם שלמעלה ממנו היא בחי' מקבל מאותיות שבעולם העליון. כי בחי' אותיות שבעולם העליון נעשים מקור החכמה לעולם התחתון, כמו מלכות דאצי' שנעשית עתיק לבריאה כו'. וכמו עד"מ דבור הרב נעשה מקור לשכל התלמיד.

וזהו: אשר צוה הוי' - היינו בחי' דבור ואותיות שם הוי' שלמעלה מאצילות, מזה נעשה בחי' לאמר מקור לחכמה דאצילות.

(ועמ"ש בפ' שלח ע"פ ועתה יגדל כו' כאשר דברת לאמר, ובפרשה במדבר בד"ה וארשתיך לי בפי' את ה' האמרת היום. ועמ"ש בפי' ברוך שאמר והיה העולם):

ב והנה כ"ז היה נמשך ע"י מעשה פרה אדומה. דהנה כתיב: ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה כו' ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי.

ולהבין זה יש להקדים, כי הנה נודע שיש ד' בחי' מדבר חי צומח דומם [שהם ג"כ כנגד ד' בחי' טנת"א] והעליון מהם כולל את התחתון ג"כ. כמו הנה הדומם שהוא בחי' האחרונה ותחתונה מד' בחי' הנ"ל ע"כ אינו רק בבחינתו לבד שהוא דומם, אבל בחי' צומח חי כו' הוא בבחי' הסתלקות ממנו.

והצומח כמו האילנות והעשבים יש בהן חיות יותר מבדומם שהוא כח הצמיחה, ומ"מ הוא כולל ג"כ בחי' דומם, שהרי עצמיות העץ זולת כח הצמיחה שבו הוא כמו בחי' דומם אלא שנוסף ע"ז שיש בו ג"כ כח הצמיחה ועל שם שנוסף בו על הדומם בחי' זו שצומח נק': צומח.

[וכמ"ש בע"ח בסופו שהדומם אין בו רק נפש המרכבת, דהיינו כח ההרכבה המרכיב ומחבר בו הד' יסודות שהוא מורכב מהם, והנפש שבצומח יש בה ב' בחי' הא' החיצוני' שבו הוא הנפש המרכבת שבה כענין נפש הדומם ונוסף בה בחינה יותר פנימי' הנק' נפש הצומחת, אבל אין בו נפש החיונית].

והחי יש בו כ"ז ונוסף ע"ז נפש החיונית והרצונית, משא"כ בצומח ודומם. וע"ש זה נק' חי, אבל מכל מקום כלול בו ג"כ בחינת צומח ודומם, כי בכלל מאתים מנה. והיינו שיש חיות קטנים וגדולים והקטנים הולכים ומתגדלים וזהו בחי' צומח שיש בחי. וגם יש בו בחי' דומם ע"ד הנ"ל שבצומח יש בחי' דומם. ויותר נראה זה בעצמות שבגוף הבעל חי שהן בחי' דומם מצד עצמן רק שמ"מ הן בחי' צומח וחי ג"כ.

והמדבר שיש בו נפש השכלית המדברת מ"מ כולל הוא ג"כ בו בחי' דצ"ח שהרי הוא חי והקטן מתגדל כו'.

והנה כמו שהמדבר שהוא האדם כלול מד' בחי' דצח"מ גשמיים כמו כן בכחות הנפש המדברת יש ג"כ בחי' התכללות מדצ"ח. מחשבה ודיבור ומעשה כולם הם בחי' דומם [ע' בד"ה אם בחקותי] שהרי מאות ודבור אחד לא יתהווה אות ודבור אחר, וכשמדבר דבור אחר זהו המשכה אחרת מכח הדבור אבל מדבור זה שיצא ממנו לא שייך שום הגדלה, וכמו שהוא כך ישאר. וכן באותיות המחשבה ואין בהם גידול וצמיחה לכן נק' דומם.

והמדות הם בחי' צומח שיש בהם צמיחה מקטנות לגדלות. למשל אצל הקטן המדות שלו לדברים קטנים וכשמתגדל יהיו המדות יותר במעלה לפי ערכו, ואפילו בגדול בתחלה המדה וההתפעלות קטנה כמו נצוץ אש ואח"כ מתרחבת ומתגדלת.

והשכל הוא בחי' חי. כמ"ש: והחכמה תחיה.

(וראי' לדבר כשכותבין השכל ומדברים השכל - השכל יותר ניכר בדבור מבכתב. וכ"ז מחמת ששכל בחי' חי ודבור אינו כ"כ בחי' דומם כמעשה ע"כ ניכר השכל יותר בדבור. מ"כ).

וכתר שלמעלה מהשכל הוא בחי' מדבר. שהדבור עצמו הוא בחי' דומם כנ"ל, אמנם בחי' מדבר הוא בחי' כתר שבו יוכל לדבר. וראי' מהקטן שמבין כל דבר ואינו יכול לדבר עד שמתגדל מעט, והיינו מפני שהדבור הוא ממקום גבוה יותר מהשכל המובן ומושג. וכמבואר באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם.

וכמ"כ יובן למעלה שבחינת אותיות מחשבה ודבור שלמעלה הם בחי' דומם, ולכן נק' בס"י אבנים: שתי אבנים בונות שני בתים כו', והמדות עליונות הם בחי' צומח שכמו בצומח יש גידול וצמיחה כך בז"א שנק' צומח יש בו קטנות וגדלות שיש מוחין דקטנות ומוחין דיניקה ומוחין דגדלות ראשון וגדלות שני כו'.

וזהו ג"כ ענין עץ ארז ואזוב שהי' משליך לתוך שרפת הפרה שארז הוא היותר גדול שבצומח ואזוב הוא הנמוך שבמין הצומח כמ"ש מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר. (וכמ"ש בזהר פ' תזריע דמ"ח ע"א)

(ובזהר פ' מצורע (דנ"ג ע"ב) פי' דארז ואזוב הוא ת"ת ויסוד, כן פי' הפרדס והמק"מ, ואולם הרמ"ז פי' דעץ ארז הוא הדעת.

והנה בזהר שם כ' שהם ב' ווין. ובזהר פ' יתרו (דס"ח ע"א) כ' דב' ווין הנ"ל זהו בחי' משה ויוסף, ושם נת' דהוא יסוד אבא ויסוד ז"א. ואפשר לכוונו עם פי' הרמ"ז כי יסוד אבא הוא דעת דז"א)

והחכמה נקרא חי כמ"ש: והחכמה תחיה. וזהו ענין מים חיים הנובעים מתחת לארץ. כך הוא החכמה מאין תמצא מבחינת כתר שנק' מקור חיים.

והכתר נק' מדבר שהוא למעלה מבחי' חי. וכנ"ל שע"ז נאמר: כי עמך מקור חיים. וגם נקרא בשם מדבר ע"ש היותו מקור הדבור. אף שהדבור הוא בחינת דומם - אלא משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן דייקא, שהמל' שרשה מכתר, ולכן בע"ס דאו"ח המל' הוא כתר כמ"ש בע"ח. ולכך המלך לובש הכתר והעטרה. לכן שרש הדבור נמשך מבחינת כתר דוקא שנק' ע"ש זה מדבר. ולכן האותיות הם מקיפי' על השכל ומלבישים אותו כי שרשם מלמעלה מהחכמה. וע"כ אותיות התורה שרשם מבחי' ומדרגה גבוה יותר מהחכמה שבהן דאורייתא מחכמה נפקת והאותיות שרשם מבחינה שלמעלה מהחכמה כו'.

 

(ובזה א"ש הא דע"ה עולה לתורה ומברך אע"פ שאינו מבין פי' המלות' אלא משום דהקריאה באותיות תשב"כ נקרא קורא בתורה אף שאינו מבין כלל פי' המלובש בהן' וכמ"ש במ"א.

ועמש"ל בפ' בראשית בד"ה וייצר מענין שייכות בחי' דומם למדבר דוקא' שלכן גוף של אדה"ר היה תחלה בחי' דומם כו' ע"ש.

ואע"ג שנת' למעלה שהמדבר כולל כל הג' בחי' דצ"ח וכן החי כולל ג"כ צומח ודומם. וכן הצומח כולל בחי' דומם. עד"מ המדות שנק' צומח כוללים ג"כ בחי' דומם היינו בחי' אותיות, כי בהתפעלות המדה כלול בה בחי' אותיות בהעלם. והשכל שהוא בחי' חי כלול בו ג"כ בחי' צומח ודומם שהן המדות שבשכל והאותיות, וזהו ענין מלוי יו"ד שהוא ו' ד' הוא"ו הוא ששה מדות והד' הוא בחינת דבור שהיו כלולים תחלה בי' שהוא חכמה ואח"כ צמחו המדות ונולדו מהשכל כו' וכן עד"ז הכתר שהוא בחינת מדבר כולל כל הג' בחי' הנ"ל שהם חכמה ומדות ואותיות הנק' דצ"ח, וזהו ענין מו"ס שבכתר ומדות דא"א כו' ובודאי בחי' החי הכלול במדבר גבוה לאין קץ מבחי' החי עצמו. וכעד"ז בכל המדרגות מה שהעליון כולל הבחי' תחתונו' הם שם משובחים הרבה מבחי' התחתונות ממש. וא"כ כיון שגם החכמה שרשה מהכתר כמו שהאותיות שרשן מכתר איך יהיה באותיות בחי' גבוה יותר מהחכמה. ושלכך נקרא הכתר מדבר דוקא ע"ש הדבור הנמשך ממנו ולא ע"ש החכמה שנמשך ג"כ ממנו.

אמנם י"ל ששרש האותיות בכתר הוא מבחי' עליונה יותר משרש החכמה שם. כי אע"ג שלמטה החכמה גבוה יותר מהאותיות. אבל בשרשן הוא להפך. דשם האותיות גבוה יותר כו'. וכך נת' לקמן ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות כו' בענין דצ"ח כו'.

והענין א"ש עפמ"ש הרמ"ז ר"פ ויקרא דשרש האותיות נמשכים מבחי' אוירא שלמעלה ממו"ס. ועמ"ש מזה בדרוש דמזוזה מימין ונ"ח משמאל ובד"ה לריח שמניך טובים, והרי א"כ הוא למעלה משרש החכמה ששרשה ממו"ס דאריך שהוא חכמה שבכתר וג"ז ע"י מזלות ושערות והאותיות שרשן מבחינת אוירא שלמעלה ממו"ס. וכ"ה ג"כ בצומח וחי דאע"ג דלמטה החי גבוה יותר מהצומח וכן השכל שנק' חי הוא גבוה מהמדות שנק' צומח מ"מ בשרשן הז"א גבוה יותר מחו"ב כדאיתא באדר"ז דרצ"ב או"א אתכלילו במזלא וביה תליין וביה אחידן. ז"א בעתיקא אחיד ותליא ופי' שם האריז"ל שאו"א מושפעי' מהחכמה שבכתר ע"י מזלא כנ"ל, ואמנם הז"א מושפע יותר מלמעלה מן הכתר דא"א עצמו ומזה הצד לפעמים הז"א מעולה יותר מאו"א עכ"ל, ועמש"ל מזה בפ' יתרו בענין האבות הן הן המרכבה. נמצא בשרשם הצומח גבוה מהחי ועמ"ש גבי תנופת שתי הלחם ע"ג שני הכבשים. ואמנם הדומם שרשו גבוה גם מהצומח כי האותיות שרשם מאוירא כנ"ל אשר שם הוא גילוי בחי' רדל"א שלמעלה גם מהכתר דא"א. וכ"מ בע"ח שער א"א פ"ב דהמל' שרשה מרדל"א והמל' הוא בחי' דומם ודבור ועמ"ש במ"א ע"פ מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש בית כו'):

ג וזהו ענין מעשה פרה. כי האפר הוא העלאת מ"ן וכלול בזה המ"ן מכל ג' בחי' דצ"ח, שהפרה היא חי ונעשה אפר וגם עץ ארז ואזוב שהן בחי' צומח והצומח כולל בעצם ג"כ בחינת דומם ושני תולעת הוא בחי' דבור שכחו בפיו נמצא הוא שרשו נגד בחי' מדבר וגם האותיות הדבור עצמן הם בחי' דומם וכ"ז היינו מפני שמעשה פרה הוא כללות בחינת רצוא ושוב ולכן נקרא חקת התורה ע"כ נעשה האפר שהוא הרצוא מכללות הבחי' שבעולם דומם צומח חי כו' לכן עי"ז אח"כ בקידוש מי חטאת ונתן עליו מים חיים הוא המשכת מ"ד מבחי' והחכמה תחיה שהוא מבחי' מו"ס כו'.

ומכ"ז יובן ג"כ ענין אשר צוה הוי' לאמר שמבחינת אותיות דעתיק נמשך להיות מקור לחכמה הנקרא אמירה דהיינו שבחינת אותיות אלו הם למעלה מהחכמה דהיינו שרש האותיות כמו שהן בבחינת כתר שע"ש זה נקרא הכתר מדבר רק שבהשפלתן למטה בבחי' מלכות אז הם לבושים או בתים לבחי' חכמה אכן כמו שהן עדיין כלולים בשרשן הרי הם למעלה מבחינת החכמה כנ"ל לכן אמר אשר צוה הוי' לאמר שיהיה צוותא והמשכה מבחי' אותיות שם הוי' דעתיק אל בחינת החכמה וזהו לאמר*

(ואפשר לומר דפי': קידוש מי חטאת - היינו שעי"ז ההעלאת מ"ן דאפר הפרה עי"ז ממשיכים מבחי' קדש העליון, טלא דבדולחא בהמים חיים, היינו התלבשות גבורה דעתיק במו"ס. והיינו שממשיכים מבחי' מדבר מקור הדבור בחינת: כי עמך מקור חיים, משם ממשיכים בהמים חיים שהוא בחינת ח"ע, הנקרא חי: והחכמה תחי'. ואח"כ מזים מזה לדחות רוח הטומאה, ע"י המשכת כתר וח"ע כו').

להבין מעט מזעיר בענין הפרה. הנה נודע כי מקו השמאל הוא יניקת החיצונים, רישי' דעשו בעטפוי דיצחק. וזהו ענין סוספיתא דדהבא [פסולת הזהב]. והיינו לפי שבחינת ומדרגת הגבורות וקו השמאל הוא להיות בבחי' אור חוזר ורצוא והסתלקות ליכלל באור א"ס ב"ה והוא הפך בחינת ההמשכה והגילוי למטה. ומה שנמשך מהגבורות למטה הוא בצמצום מאד לכך ברבוי הצמצוצים נמשך מזה למטה גבורות קשות ויניקת החיצונים.

משא"כ מקו הימין שבחי' ומדרגת החסד וקו הימין הוא להיות המשכת וגילוי אור א"ס ב"ה למטה בחי' אור ישר, לכן אף כשנמשך בהשתלשלות למטה לא יוכל להיות מזה יניקת החיצונים כי נמשך הביטול למטה כו'.

(וע' בזהר פקודי (דף רכ"ד ע"ב) ובמ"ש הרמ"ז שם כי הימין כו' אבל השמאל כו'. ועמ"ש ע"פ מאמר הזהר פ' אחרי (דע"ט ב') הביאו עלי כפרה כו' דבגינהון אתער כו', דממש"ש יובן איך מקו השמאל יש מקום ליניקת החיצונים. והעיקר ביצירה ועשיה לפי ששם הגבורות הם יותר בהתחלקות מן החסדים משא"כ בבריאה וכ"ש באצילות ששם שמאלא אתכליל בימינא ממש).

וזהו ענין הפרה אדומה דקבילת משמאלא מבחי' פני שור מהשמאל כי הפרה הוא בחי' נוק' דנוגה (כמ"ש הרח"ו בטעמי מצות פ' חקת). והנה נודע שקליפת נוגה היא בחינה ממוצעת בין קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' הקדושה היינו כי קליפות הטמאות לגמרי הם שורש היצה"ר של הרע הגמור כמו רציחה וניאוף וגזל ולשון הרע ודומיהן וקליפת נוגה הוא שורש היצר הרע של תאוות היתר כשהן שלא לשם שמים כי אם להנאת גופו. כי היא כלולה מטו"ר שפנימיותה יורד ונמשך מבחינת טוב ומתלבש ברע וע"י הטוב שבה היא מקבלת החיות מבחי' הקדושה וזהו דקבילת מבחינת פני שור שבמרכבה. והיא משפעת לקליפות הטמאות וחיצונים ע"י הרע שבה, נמצא היא מחברת שיומשך יניקה מע"ס דקדושה לעשר כתרי מסאבותא שהן שורש הרע הגמור כנ"ל.

ולתקן זה באה מצות פרה אדומה. לכן נעשית מחוץ למחנה כי באצילות איהו וגרמוהי חד ושמאלא אתכליל בימינא ואין שם יניקה וגם חוץ מבריאה [שאפילו ק"נ דבריאה הוא רובו טוב עדיין רק ביצי' חציו טוב וחציו רע ובעשי' רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכו כו' כמ"ש במ"ח בסדר נזיקין]. וגם שנעשית חוץ לפרגוד ומסך המבדיל בין הקדושה לחול, לתקן ולהחזיר היניקה הנמשך ממנה משם לחיצונים.

והיינו בתחלה ההזאה להוציא הטוב והוא פנימי ק"נ להחזירו לשרשו להקדושה ולכן היה מזה כנגד בית קדש הקדשים כדאיתא בפ"ג דפרה מ"ט ובפ"ב דמדות (ועמש"ל פ' מסעי בענין וירד הגבול הירדנה. ענין ירדן שנוטל מזה ונותן לזה) ואח"כ ושרף את הפרה לתקן חיצונית ק"נ.

והנה גוף הבעל חי ג"כ כלול מד' יסודות ארמ"ע. אך רוב בנין הגוף הוא מן העפר ולכן נאמר לאדם ואל עפר תשוב. ונמצא עצמיות גוף הפרה הוא היסוד העפר רק שהורכב ג"כ עוד מג' יסודות אש רוח מים. וכששרפו הפרה נשאר האפר שהוא העצמיות שלה יסוד העפר שבה ושאר הג' יסודות אר"מ שהורכבה מהן מתפרדים ממנו ע"י השריפה,

וכן בנמשל האפר הוא העצמיות של הפרה כי שרש התהוות ק"נ הוא מעולם התהו מחמת שבירת הכלים שנפלו רפ"ח ניצוצין בק"נ. וזהו העצמיות שלה עד"מ דהיינו שזהו העיקר רק שע"י השבירה נמשך שנתערבו ברע וזהו עד"מ בחי' הרכבה, ושרפת הפרה הוא שעי"ז יופרד הרע שנתערב בהניצוצים דתהו ויסתלק מהטוב ע"ד ובערת הרע מקרבך ואז ישאר האפר שהוא העצמיות דהיינו הניצוצים דתהו כמו שהן בלתי תערובות הרע. וזהו פי' אפר הפרה שמבחי' פר ה' נעשה פר א' כו'.

[וגם שמתעלה ב"ן לשרשו בס"ג ושם ב"ן הוא מילוי ההי"ן וס"ג הוא מילוי יודי"ן אך הוא"ו הוא מילוי אל"ף כו'].

ובעבודת ה', היינו כי המדות דנה"ב הן ג"כ מק"נ, ושרש שרשן מעולם התהו כנ"ל, וצריך לשרוף ולכלות הרע שנתערב בהן, דהיינו מה שהמשיך והטה מדותיו לתאוות עוה"ז, ונעשה המדה מעורבת ברע הרבה רובה ככולה רע כו'.

והיינו בהפריד הלבושים צואים שהן התאוות שהטה לבו עליהן, בל יזכרו בל יפקדו ולא יעלו על לב: והרשעה כולה בעשן תכלה, ויופרדו ממדותיו, שלא ימשיך עוד מדותיו אליהן ולהסיח דעתו מהן לגמרי. ואז אח"כ עצם המדות דנה"ב יהופכו לקדושה ממש, להיות מזה אהבה רבה אליו ית' ע"ד יתרון האור מהחשך: וצעק לבו אל ה' בחילא יתיר.

וז"ש בזהר בפי': בכל לבבך בשני יצריך - ודא הוא רזא. וצ"ל מהו הרזא, דלכאורה פשוט הוא מאד שתהיה האהבה להקב"ה בשני יצריך כמ"ש בגמ'?

אלא שהוא לפי שאינו מובן איך היצה"ר והתאוה שהי' לו בעוה"ז תוכל אהבה זו ממש להתהפך וליכלל בקדושה להיות אהבה רבה לה', ולא עוד אלא שאז הוא נעלה אפילו מהיצ"ט כי עולה בשרשו בס"ג שלמעלה משם מ"ה.

אך מ"מ באמת כך הוא. דכאשר הכלים של הרצון דנה"ב יכלו וישרפו, דהיינו להיות עוצם עיניו מראות ברע, ומחשבתו מלהרהר, ונשאר רק האפר הוא הרצון עצמו - אז יוכל להתהפך להיות רצון זה עצמו לה' ית'. וזהו בחי' ומדרגת תשובה מאהבה כו'.

וזהו ענין: אפר במקום הנחת תפילין כמ"ש: לתת להם פאר תחת אפר - אל"ף הוא המתקה דה"ג מנצפ"ך בגימ' פר. ופי' וענין המיתוק, היינו לאהפכא מרירו למיתקו. (ופי' זה מבואר בפ' מקץ בד"ה נר חנוכה כו' מזוזה מימין כו') ומחשוכא לנהורא כו'.

וז"ל הרח"ו בשער תיקון עונות ספ"ב: ואחר שנשרפו הדינין ונעשו אפר - מתמתקים, ולכן היו שורפים הפרה אדומה. ונותנים אפר במצח, כי שמה התחלת היסוד לעורר הזיווג, כי הגבורות הם מ"ן עכ"ל.

ובזה יובן ענין נתינת האפר ע"ג מים חיים. כי הנה האפר הוא בירור המדות דנה"ב, להיות בשני יצריך, והוא בחי' רצוא. ואח"כ צ"ל בחי' שוב. וזהו ענין: ונתן עליו מים חיים אל כלי מים הוא בחי' חכמה.

אך מים חיים שהם הנובעי' מתחת לארץ, היינו המשכת ונביעת החכמה, שנמשך ונובע מבחי' הכתר שנק': מקור מים חיים, והוא סתימא דכל סתימין. והוא בחי' החכמה שבתורה. ומים חיים אלו צ"ל אל כלי דוקא, היינו אותיות התורה: מס' ברכות, מס' שבת - שהם כלים לאור א"ס ב"ה המלובש שם. ועסק התורה זהו בחי' שוב, להיות המשכת אור א"ס ב"ה למטה.

ומ"מ צ"ל האפר ע"ג מים חיים שגם אחר בחי' השוב לא יתכבה הרצוא, ויהי' רשומו ניכר. (ועמש"ל פ' יתרו בד"ה וכל העם רואים את הקולות כו' מענין זה, איך שאין המים מכבין האש כו'*):

ד ועתה יש להבין ביאור ענין תולעת שני. והענין עפמ"ש בפע"ח שער ה' פ"ג בפרשת עולת התמיד ובמ"ח: שם עולת שהם אותיות תולע ומספרו אבגית"ץ שהוא חסד שבגבורות, סוד תולעת יעקב כו', להקריב אותיות להרקיב כו' ע"ש במ"ח.

והרמ"ז בפ' צו (בדף כ"ז) כ' שלהיותו שם גבורה סגולתו להפריד הקדושה מן הטומאה ולהעלות ממטה למעלה כו' ע"ש. וכמ"ש ג"כ בפ' מסעי בענין מ"ב מסעות שהיו ג"כ להכניע הקליפות ולהעלות הקדושה. וכמ"ש: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך כו', ולכך הי' ג"כ מ"ב מסעות, שהוא בחי' שם מ"ב דאנא בכח גדולת ית"ץ כו'.

והנה ענין בחי' זו בעבודת ה' הוא, כמארז"ל: מה תולעת זו אינה מכה ארזים אלא בפה כך ישראל אין להם אלא תפלה כו'. וכמ"ש ג"כ בפ' אלה מסעי הנ"ל, איך בק"ש ותפלה שייך בחי' ההעלאה דמ"ב מסעות הנ"ל ע"ש באריכות.

אמנם באמת כמו כן קאי בחי': תולעת יעקב על עסק התורה בדיבור פה. וכמארז"ל (מ"ק י"ו ב'): גבי דוד כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת.

והענין שהתורה נק' עוז ותושיה, דהיינו שהדבור בתורה נותן עוז וכח לנפש האלקית שתוכל לעלות ולהתכלל בא"ס ב"ה, ומחלשת כח הנפש הבהמית המונעת העלאה ודביקות זו כו'.

וזהו שבחי' עולת תמיד - עולת אותיות תולע - היא העשויה בהר סיני כו', בקבלת התורה. שכח זה להיות הלכה היוצאה מפיהם דבר ה' ממש - זהו ניתן להם בזמן קבלת התורה.

וזהו ענין לאמר דוידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. וכמ"ש במ"א בפ' יתרו בד"ה בחדש השלישי כו'.

וזהו הפי' של אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה. דהנה כתיב: ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. שע"י שהימין נאדר בכח שהוא התורה, כמ"ש: קול ה' בכח - כי אורייתא מחכמה נפקת והימין שהוא החסד מקבל מהחכמה. [וגם יש בחי' ורב חסד שמתלבש בחכמה כו'] עי"ז דוקא תרעץ אויב הוא היצר הרע. כי מצד עצמות אור א"ס הרי: גם שממית בידים תתפש כו'. ולכן אמר אויב ארדוף אשיג כו'. אלא ע"י התורה שהיא החכמה נעשה ההבדלה. וכדכתיב: משם אורידך נאם הוי' - נאם הוא בחי' דבור של התורה כו'. ולכן נק' החכמה דין. כמ"ש האריז"ל שבחי' גבורה דעתיק מלובש במו"ס.

וזהו: אנא בכח גדולת ימינך תתיר כו' - ר"ל ע"י שהימין נאדר בכח, גדולת שהיא התורה, והיינו ע"י הקל קול יעקב, עי"ז תתיר צרורה ותרעץ אויב. וזהו בחי' תולעת יעקב שמכה ומרקיב הארז, כמו שכתוב אח"כ קרע שטן, וכמ"ש: יכלו שוטני נפשי.

והנה ענין אין כחו אלא בפיו, שהוא הדבור דוקא, באותיות התורה והתפלה - הוא כמבואר לעיל שהדבור נמשך מבחינת כתר, שהוא בחי' מדבר כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא.

(וזהו שהמל' הנקרא תולעת יעקב, וגם הת"ת נקרא תולע כמ"ש בפרדס בערך תולעת, והם דבורי התפלה והתורה שרשן מהכתר הנקרא מדבר).

והוא ע"ד מ"ש במיכה: (סי' ה') תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו - שמבחי' תרום ידך, היינו יד הרמה שהוא בחי' כתר, נמשך להיות: וכל אויביך יכרתו. וכמ"ש ג"כ ביצ"מ: ובנ"י יוצאים ביד רמה.

וזהו ג"כ מ"ש: והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כו'. וכמ"ש: רמה ידך בל יחזיון. וכתיב הסוררים אל ירומו כו'.

והענין ע"פ המבואר במ"א ע"פ: ויקח המן את הלבוש ואת הסוס - איך שע"י שהאדם מעורר בנפשו בחינת גאות דקדושה, שלא ירצה להשפיל א"ע בתאוות עוה"ז, עי"ז מעורר למעלה גם כן בחינת: כי גאה גאה - ותרגומו איתגאי על גיוותניא - כלומר שמתגאה ומסלק השפעתו מן הגאים, דהיינו הרשעים האומרים: ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת בפ' האזינו (ל"ב כ"ז). וכן: לי יאורי ואני עשיתני (ביחזקאל כ"ט, ג'). ולכן נאמר: "כי גאה גאה" גבי נס דקי"ס, שהשפיל הגאים והטביע המצרים בים והגביה שפלים, והיינו ע"י בחי' גאה גאה.

והא דלפעמים מצינו בהפך דאדרבה מחמת הגדולה יוכל להיות נמשך חיות גם לקליפות לפי שמצד הגדולה הוא כלא חשיב ואין תופס מקום לדקדק, וכמ"ש: שממית בידים תתפש כו'* - זהו דוקא כביכול כשאינו מתגאה ומתרומם אז הוא בלי דקדוק, וכיון דכולא קמיה כלא לכן יכולים הכל לקבל. אבל ע"י בחי': גאה גאה, אז יקפיד שלא יקבלו הגאים הרשעים. וזהו: ה' רמה ידך בל יחזיון - פי' דוקא כאשר רמה ידך עי"ז: בל יחזיון כו'.

ונראה לבאר זה עפמ"ש האריז"ל בפי': עבדים היינו לפרעה, היונק מעורף דא"א - דדוקא מבחינת עורף ואחוריים דכתר משם יוכל גם פרעה שאמר: לי יאורי כו', גם כן לקבל חיות ויניקה. משא"כ כשנמשך השפע מבחינת פנים, כתיב: יאר ה' פניו אליך דוקא. וזהו רמה ידך - שנמשך מבחינת פנים אזי בל יחזיון.

וגם י"ל כי הנה פי': גאה גאה הוא ע"ד אדון הנפלאות - דהיינו שאפי' בחי' פלא נחשב אצלו ית' כעשיה גשמיות. כמ"ש: עושה פלא. וכמש"ל בפ' בשלח בד"ה אשירה כו'. ובחי' ומדרגה זו הוא הנקרא עתיק יומין, המתנשא מימות עולם, שהוא בחי' העליונה שבכתר, סתימא דכל סתימין. וכמ"ש ג"כ בזוהר (בשלח דף נ"ב) גבי קי"ס בעתיקא תליא מילתא.

והענין כי בחי' עתיק היינו פנימית הכתר, דהיינו שכולו פנים ואין בו בחי' אחוריים כלל. כמ"ש בע"ח שער עתיק פ"ב. ולכן נאמר ע"ז גאה גאה גיאה על גיוותניא - שמבחינה זו אין שום יניקה לקליפות ורשעים שיניקתם מצד גדולתו ית', מ"מ הוא רק מבחינת אחוריים, וכיון שבבחי' זו אין שייך שום אחוריים כלל ממילא א"א להיות להם יניקה.

ויניקת פרעה הוא רק מעורף דא"א - כי בא"א שייך פנים ואחוריים אזי מבחי' העורף יוכל פרעה לינק, דהיינו שמעוצם הגדולה דכולא קמיה כלא חשיב יוכל גם פרעה לקבל. והיינו דוקא כשנמשך השפע דרך אחוריים, דהיינו כמאן דשדי בתר כתפין. משא"כ כשנמשך מבחי' פנים דא"א ברצון וחשק וחפץ ע"ז נאמר: ויוציאנו ה' אלקינו כו'. (וכמ"ש באריכות במ"א ע"פ מאמר עבדים היינו הנ"ל).

וזהו: וברוב גאונך תהרוס קמיך - ברוב גאונך דייקא, שהוא בחי' גאה גאה, שמבחי' זו ודאי תהרוס קמיך, דמשם א"א להם לינק מטעם הנ"ל. (ועיין בזהר פ' בשלח דף נ"ח ע"ב ודו"ק)

וזהו ג"כ מ"ש במ"א בפי': ישא ה' פניו אליך, כלומר שישא ויגביה פניו לבחי' שאין שם בחי' אחוריים כלל, ועי"ז יומשך ההשפעה אליך דייקא.

וזהו: רם ונשא כו' משפיל גאים כו'. כה אמר רם ונשא כו' ואת דכא ושפל רוח כו'. כי רמה ידך דייקא אז בל יחזיון. וכמ"ש ג"כ במ"א בפי': כי יד על כס יה - שהוא בחי' יד רמה דייקא כו', ע"ש באריכות בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא.

גם י"ל כי: יד רמה היינו ת"ת שבכתר כו' - שהת"ת עולה עד כו'.

ומכ"ז יובן ענין: תולעת יעקב שהוא בחי' דבור התורה והתפלה, ששרשו מבחינ' הנ"ל, שממשיך מבחי' פנימית הכתר. וכמ"ש לקמן בפי' חקת התורה. וכמ"ש באגה"ק סד"ה דוד זמירות קרית להו, בענין הלוחות שהיו נקראים משני עבריהם, דהיינו לומר ששרשן מבחי' ע"י, שכולו בחי' פנים ואין בו בחי' אחוריים כלל כנ"ל. ולכן זהו בחינת עולת תמיד כו' להקריב. אותיות תולע כו' להרקיב שלא יומשך השפע לקליפות, שרש היצר הרע המגביהים א"ע כנשר לינק מבחי' עורף כו'. ועל זה נאמר: משם אורידך נאם ה' - נאם הוא הדבור כנ"ל. (ועמש"ל פרשה וישלח על פ' ויאבק כו').

גם יובן זה על דרך מה שכתוב במ"א, שהתורה נקרא משל הקדמוני, שלהיות נמשך גילוי אור מבחי' קדמונו של עולם, שלמעלה מבחינת סוכ"ע וממכ"ע הוא דוקא ע"י התורה, שהיא בחי' משל ולבוש לבחי' זו כו'.

והנה ר"ת אנא בכח כו' [א,ב,ג,י,ת,צ= 506] הוא גימטריא תולע [506=] ור"ת שועתנו קבל ושמע צי"ת [ש,ק,ו,צ,י,ת=906] הוא גימטריא תולעת [=906]. ענין ב' בחי' תולע ותולעת יש לומר: שהן ב' בחי', דהיינו אותיות התורה ואותיות התפלה, כי בכח גדולת ימינך כו' קאי על אותיות ודבור בתורה כנ"ל, ושועתנו קבל כו' זהו ענין התפלה. ועיין בלק"ת מהאריז"ל פ' תרומה ד"ה ותולעת שני.

עוי"ל בפי' אין כחו אלא בפיו כי גם למעלה איתא דעת גניז בפומא. וז"ש: מפיו דעת כו' (עיין נדה דף ע').

וזהו ענין השלכת שני תולעת לתוך שרפת הפרה. כי שרפת הפרה היינו להחזיר היניקה של החיצונים דהיינו בירור ותיקון ק"נ. (שעי"ז ג"כ לא יוכלו הקליפות שלמטה מק"נ לינק מהקדושה שיניקתם הוא ע"י אמצעות בחי' ק"נ כנ"ל) אכן כדי שלא יקבלו עוד יניקה - לזה היה השני תולעת שמרקיב ומכלה יניקתם.

(וע' בזהר פ' ויחי (דרל"ח ע"ב) ע"פ כי כל ביתה לבוש שנים. וגם י"ל שזהו ג"כ שלא יגביהו א"ע כנשר לקבל יניקה מלמעלה כו'. וכמ"ש במ"א ע"פ: ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת כו'. ועמ"ש סד"ה נאוו לחייך בתורים מענין כחוט השני שפתותיך כו'):

ה וזהו ענין: חקת התורה, לשון חקיקה. והענין הוא, שהחקיקה הוא גבוה יותר מאותיות הכתב, ולכן בלוחות כתיב: חרות על הלוחות - שנמשכו משרש התורה כמו שהיא בבחי' אותיות החקיקה. ותורה שבכתב היינו אחר התלבשותה בבחינת אותיות הכתב. ובפרה אדומה נאמר: זאת חקת התורה - שבה ועל ידה ממשיכים מבחינת חקת התורה להיות נמשך ומתגלה למטה.

וזהו: אשר צוה הוי' - שיהיה בחי' צוותא וחיבור משם הוי' דעתיק, אשר הוא בחינת ומדרגת אותיות החקיקה: לאמר - בבחי' חכמה שזהו בחי' תשב"כ. ובאמת בחי' ומדרגה הנקרא למעלה חקת התורה דהיינו ענין אותיות החקיקה שלמעלה, הוא גבוה יותר ממדרגת החקיקה שנתגלה בהלוחות. דאע"פ שהאותיות היו חקוקים מיניה וביה - מ"מ עכ"פ נחסר מהאבן במקום האות. משא"כ בחי' חקת התורה כמו שהיא למעלה במקורה ושרשה בא"ס ב"ה אורייתא וקב"ה כולא חד.

והענין הוא עפמ"ש בזהר (ר"פ בראשית דט"ו): בריש הורמנתא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה. וגליף הוא חקיקה כי תרגום: ופתחת עליו פתוחי - ותגלוף כו'.

(ופי': בריש הורמנתא דמלכא - פי' באשל אברהם שזהו בחינת מלך מה"מ, דהיינו בחי' מל' דא"ס. דהיינו מה שעלה ברצונו הפשוט שיהיה מלך שמו נקרא. ועמ"ש מזה בד"ה: כי כארץ תוציא צמחה גבי ענין פי' המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת).

והענין הוא, כמו עד"מ הרושם וחוקק באבן טוב המאיר ומבהיק מאד איזה אותיות או רישומים אזי במקום החקיקה והרשימה אין מבהיק ומאיר כ"כ כמו שמבהיק ומאיר האבן טוב במקום שלא נעשה בו חקיקות ורישומים, ששם הוא בהיר ביותר. משא"כ במקום שנעשו בו חקיקות נחשך אורו מעט. אבל מ"מ חקיקה זו היא באבן טוב עצמו ואין כאן עוד שום דבר בלעדו זולתי הוא לבד, רק שנחשך בהירתו מעט.

וכך עד"מ כשנאצל מהאור א"ס (פי' אור א"ס היינו עד"מ אור וזיו הנמשך ממנו ית' כמ"ש במ"א) בחי' כתר שהוא בחי' פרצופי עתיק ואריך נק': גליף גליפו - שהחקיקה היא מיניה וביה, והיינו הך ממש, כי הם נקרא ג"כ א"ס והם למעלה מעלה מבחי' עולם האצילות.

(וע' בהרמ"ז פ' שלח בדף קנ"ט בפי' תלת עלמין אית ליה לקב"ה).

אך מ"מ לגבי אור א"ס נקרא הכתר ג"כ בשם חשך. וכמ"ש בת"ז: כתרא עילאה אע"ג דאיהו אור צח אוכם - אוכם [אולי מלת אוכם יתירה] קדם עילת העילות. וזהו כמשל שבמקום החקיקה נחשך בהירות האבן טוב ואינו כמו בהירות האבן טוב שלא במקום החקיקה שהוא האור א"ס שלמעלה מבחי' אצילות הכתר דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ובמקום החקיקה שהוא אצילות עתיק ואריך נקרא אוכם - אוכם לגבי האור עצמו, ועי"ז יוכל להיות מקור ושרש להתהוות ע"ס דאצי'.

אבל מ"מ הרי חקיקה וגליפו זו היא למעלה מעלה מבחי' אותיות הכתב. על דרך משל שבחקיקת האותיות עם היות שעי"ז נתגלה ונתהוה בחי' אותיות שזהו עד"מ אצילות עתיק ואריך - מ"מ האותיות הן מיניה וביה שלא נוסף עליו דבר ולא חסר דבר כלל זולת האבן טוב לבדו רק שנחשך בהירתו קצת.

כך עד"מ בחי' הכתר הוא בחי' א"ס ממש רק שלגבי אמתת האור א"ס נקרא חשך כו'. מה שאין כן אותיות הכתב שכותב ע"ג הספר בדיו, הרי הדיו הוא דבר זר ממש בעצם מהקלף. וגם שהדיו שחור מסתיר לגמרי על לבנונית הקלף שתחת הדיו עד שאינו נראה כלל לובן הקלף שתחת האות.

וזהו בחינת חו"ב דאצילות. שבהתלבשות התורה בחו"ב, כמאמר: אורייתא מחכמה נפקת - נק' תושב"כ, כמשל אותיות הכתב הנ"ל. כי החכ' היא כעשי' גופני' לגבי אוא"ס ב"ה שהוא מרומם למעלה מעלה ממהות וגדר בחי' חכמה. ומה שאעפ"כ נמשך ומתלבש אור א"ס בחו"ב ה"ז כמשל שמתלבש הקלף באותיות שעושים עליו מדיו, שהדיו אינו מערך ומהות הקלף הלבן כלל. ולא כמו בחקיקה שהאותיות הם דבר א' ממש עם האבן טוב וגם אין האות מסתיר כלל.

וקצת יוכלו למצוא משל ע"ז, כמו גילוי השכל לגבי מהות הנפש, שהיא באמת למעלה מהשכל, הרי הוא כמו מהות בפ"ע רק שהנפש פועלת על ידו, משא"כ בחי' כח השכל שבנפש זהו התפשטות אור הנפש עצמו כו'.

ולכן הכתר שנק' רצה"ע נמשל לאותיות החקיקה, וחו"ב נקרא אותיות הכתב כו'. והגם שבאצילות איהו וגרמוהי חד - זהו לגבי בריאה יצירה עשיה, שהן בחינת נברא ויש, לכן לגבי בי"ע נקרא אצילות איהו וגרמוהי חד. אבל לגבי עתיק וא"א נק' אפילו החכמה שהיא ראשית האצילות בשם בריאה יש מאין, כמ"ש: והחכמה מאין תמצא יש מאין. והיינו בחינת כלים דע"ס דאצילות שנק' כלים שא"ס ב"ה פועל על ידן.

ולכן התורה שהיא נמשכה מחכמה דאצילו' המתלבשת בבינה, שחו"ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ועיקר בחינת התהוות אותיות הוא בבינה שנקרא ספר (כמ"ש במ"א ע"פ: אמר עם הספר. ועיין בזח"ב ויקהל ד"ר ע"א מענין תשב"כ) נק' תשב"כ באש שחורה ע"ג אש לבנה. דכמו שאותיות שמהדיו מסתירים לובן הקלף שתחתיו כך מה שנמשך אור א"ס ב"ה אש לבנה להיות מושג בחו"ב דאצילות זהו הסתר והעלם ממש, כי אור א"ס ב"ה אין שייך לומר בו השגה והבנה כלל אלא רק ע"י צמצום האור כו'.

ועמ"ש בד"ה שחורה אני ונאוה בפי' וענין מארז"ל בשה"ש רבה ס"פ ראשו כתם פז: אמר רשב"ל תורה שנתן הקב"ה היתה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה כו' הה"ד מימינו אש דת. ונתבאר שם עד"מ אותיות המחשבה המלבישים את השכל כו' וזהו ענין תשב"כ.

וענין המשל לאותיות החקיקה זהו מש"ש: וצמצום הזה הוא כמו במשל בחי' אותיות שבנפש כדי להיות גילוי אותיות ממש במחשבה ודבור, שבחינת צמצום והתהוות אותיות שבנפש זהו משל לבחינת אותיות החקיקה שלמעלה, שהם מקור ושרש להיות אחר כך ניתנה התשב"כ באש שחורה ע"ג אש לבנה. (ועיין מזה ג"כ בזח"ג נשא קל"ב א'. נשא קל"ב א'. שופטים ער"ה א'):

והנה בפרה אדומה נאמר: זאת חקת התורה - שע"י רצוא ושוב דאפר הפרה ומים חיים כנ"ל, עי"ז נמשך מבחי' אותיות החקיקה דעתיק ואריך דאצילות. ולזה אמר עליה שלמה המלך ע"ה: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (בקהלת סי' ז' כ"ג) - שהיא למעלה רחוק מן החכמה דאצילות אלא שעי"ז נמשך המשכת אור עתיק וא"א בחו"ב.

וזהו ג"כ פי': חקת התורה - שיהי' נמשך התורה משרשה ומקורה שבבחי' גליף גליפו בטהירו עילאה להתלבש ולהתגלות בתשב"כ שהן חו"ב דאצילות. וזהו אשר צוה הוי' לאמר כנ"ל.

(ועיין מענין אחכמה והיא רחוקה ממני בזח"ג פינחס דרכ"ג סע"א, ח"א ר"פ תולדות קל"ה א', ויחי דרכ"ה סע"ב. רבות פ' חקת, ובקהלת רבה על פסוק זה ד' ק"ד א' ב', פ"ק דיומא י"ד א', פ"ק דנדה ט' א'):

ו והנה ברבות ר"פ חקת. זאת חקת ז"ש: מי הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (באיוב י"ד ד') כגון אברהם מתרח. חזקיה מאחז כו' העוה"ב מהעוה"ז כו' מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם.

הנה ענין מי יתן טהור מטמא אפ"ל על מה שנתברר מג"ק שלמטה מנוגה. וכמו אברהם מתרח שתרח היה עובד עבודת כוכבים כו'. אך קשה דג"ק אין להם בירור עתה עד לע"ל. וע' מענין מי יתן טהור מטמא בזח"ב (פקודי דרל"ז סע"א. ובת"ז תקון כ' דמ"ב ע"א)

ועיין בבה"ז ר"פ חקת בענין מים חיים - "היינו בחי' והחכמה מאין תמצא. ופי' שלכך צריכים כפרה להמשיך מבחי' אין שהוא הכתר מפני שיש הפרש בין זו שמטהרים הטמא מת לשאר הבירורים שמבררים טוב מן רע ואוכל מהפסולת ששם הוא בחי' בירור לבד. אבל לא שנהפך הפסולת לאוכל והרע לטוב. וזהו יוכל להיות ע"י החכמה לבד כי בחכמה אתברירו. אבל כאן לטהר טמא מת, וטומאת מת נמשך משבה"כ, שנא' בהם: וימלוך וימת כו', שנפלו למטה מטה מק"נ. וכן מעה"ד טו"ר כו'. ולטהר בחי' טומאה זו הרי הטמא נהפך לטהור. ואין זה כמו בירור הנ"ל, ע"כ זה א"א להמשיך מהחכמה כ"א מבחי' שלמעלה מהשבירה והתיקון בחינת כתר, שע"ז נאמר: ולקח מעץ החיים וחי לעולם כו' - ומשם נמשך להעביר רוח הטומאה". עכ"ד.

ועפ"ז י"ל שזהו ענין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות - כי הקרבנות זהו ענין בירור ק"נ ובחכמה אתברירו. וזהו: חכמת זה סדר קדשים. ומ"מ בירור זה דקדשים הוא ע"י החכמה, משא"כ בירור דחולין שנעשו עטה"ק הוא ע"י הבינה כו'.

אך ודעת זה סדר טהרות - כי להיות הטמא נעשה טהור זהו ע"י הדעת שהוא ממשיך מהכתר. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ אני ה' אלקיכם דפ' ציצית.

וזהו: מי יתן טהור מטמא לא אחד - יחידו של עולם שהוא כתר הנק' יחיד, משם דוקא נמשך בחי' זו. משא"כ מהחכמה הוא רק בחכמה אתברירו כו'.

גם י"ל: מי יתן - היינו בחי' מ"י. וכמ"ש בביאור בשעה שהקדימו ישראל נעשה בענין מ"ש מי יתן והיה לבבם כו' ע"ש.

וזהו מאמר המדרש רבה כאן: (פ' חקת דרע"ג סע"ד) אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותו שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה כו'. דמזה שנתכרכמו פניו מוכח שמשה רבע"ה היה קסבר שאין לו טהרה. וקשה מהיכי תיתי כן.

ולפי הנ"ל א"ש, כי התורה נמשכה מחכמה עילאה, ובחכמה אתברירו להבדיל בין הטהור לטמא כו'. אבל זה שיהי' טהור מטמא זה א"א להיות ע"י החכמה ע"כ נתכרכמו פניו עד שהגיע לפ' פרה, שהיא המשכת מים חיים מבחינת עץ החיים מהכתר שמשם נמשך להיות מי יתן טהור מטמא כו'.

ויש להעיר מענין שלש הפוכות: ויהפוך כו' את הקללה לברכה כו'. עמ"ש מזה סד"ה ולא אבה בפ' תצא. ועמ"ש עוד בענין מי יתן טהור מטמא בת"א פ' וישלח סד"ה ויקח מן הבא בידו מנחה. ובד"ה וישלח יעקב, ועיין במא"א אות ח' סעיף ו'.

(וע' עוד מענין מי יתן טהור בזח"א וירא ק"ב ב'. ח"ב יתרו ס"ט ב', ח"ג תזריע מ"ח ב')

ומענין זאת חקת התורה ויקחו אליך פרה - ברבות (ס"פ בא פי"ט קל"ה ד')

ויובן ע"פ מ"ש בזח"ג פנחס (דף רמ"ד ע"ב). רבות תצוה ר"פ ל"ח, פ' אמור ספ"ל (דר"א א'). נשא פי"ג (דרנ"ג ד') ע"פ ביום השני הקריב נתנאל: