קדש ישראל לה' ראשית תְּבוּאָתֹה. כל אוכליו יאשמו. [ירמיה ב, ג. מהפטרת פ' פנחס או מטות]

ראשית תבואתה בה"א כתיב, [ולא ראשית "תבואות"] משמע דישראל הם ראשית תבואת ה'. וצריך להבין, מה זה התבואה הנצמח אשר ישראל מכונים בשם ראשית לה?

וזהו שכתוב: "בורא קדושים, יוצר משרתים, ואשר משרתיו". פי': "ואשר משרתיו" משמע, מאז מעולם הם משרתים אותו. "ויוצר משרתים" הם המלאכי' שמתהווים בכל יום לומר שירה לפניו. כמ"ש במדרש איכה ע"פ: חדשים לבקרים. ובאמירתם מתבטלים לגמרי, דהיינו שחוזר כח גילוי התהוותן למקורו להיות בכח ולא בפועל.

וזהו שאמר הכתוב: "תדשא הארץ דשא". פי': "הארץ" בה', היא הארץ העליונה.

(עמ"ש ע"פ לא תהיה משכלה ועקרה בארצך)

כמו שהארץ הגשמיות מגלה כח הצומח אשר בקרבה בכל יום להוציא מיני צמחים, כן הארץ העליונה מגלה כח ההתהוות אשר בה, לבריאה ולהתהוות יש מאין. ובזה נתהוה מלאכים בכל יום שיאמרו שירה ויתבטלו למקורם, והם הנקראים דשא.

(וכמ"ש בזהר בפ' בראשית ד' י"ט ע"א, ובמק"מ שם. ובפ' תרומה דקע"א ע"א. ועיין פ' פינחס דרי"ז ע"א ע"פ מצמיח חציר כו'. ועמ"ש במ"א ע"פ כשעירים עלי דשא).

לכן אנו אומרים בכל ערב שבת: "הבו לה' בני אלים". "בני אלהים", המה המלאכים שנבראו מששת ימי בראשית. אבל "בני אלים" הם המלאכים שנתהוו בכל יום מבחי' ה' אחרונה, חכמה תתאה, מלכות דאצילות.

ופי': "אלים" לשון כח. כמו: "ואת אילי הארץ". כי בני אלים הם מלאכים דעשייה כמ"ש בפע"ח. וע"י המלאכים דעשיה נמשך כל השפעות לעוה"ז הגשמי: "אין לך עשב שאין לו מזל כו'". נמצא הם הכח וחיות העוה"ז.

וכשהמאכל מתעלה, ע"י שהאדם אוכלו בטהרה ומתפלל בכח ההוא בנקודת לבבו - עי"ז מתעלה גם המלאך השופע הכח והחיות להמאכל ההוא, להיות מתעלה ונכלל במקור חוצבו.

וגם הטעם שנק' בני אלים חסר ה'. שהוא ע"ד מארז"ל בגיטין (דנ"ו ב') ע"פ: מי כמוך באלים - מי כמוך באלמים. 

ופי' אלמים, היינו כמ"ש: כרחל לפני גוזזיה נאלמה. שאין דבר ה' מאיר בבחי' גילוי בבי"ע, לפי שאין ערוך עשיה לגבי אצילות. וזהו בחי' אלם משם אלקים, שאין הדבור בגילוי רק בחי' הבל בלבד. שבההבל אין התלבשות החכמה בגילוי כלל. משא"כ בדבור שבו נמשך ומלובש החכמה והשכל.

וזהו ההפרש בין המלאכים הנק' בני אלהים, שהם נמשכים מדבורו של הקב"ה, שהדיבור מלובש בו גילוי החו"ב. וזהו בחי' י"ה דאלקים. משא"כ בחי' אלם דאלקים, היינו שאין בחי' י"ה נמשך ומתלבש בההבל. וזהו נאלמתי דומיה - דום י"ה כו'.

(ועמ"ש בד"ה ולא יקרא עוד שמך אברם גבי מילה, שהוא בחי' מ"ל י"ה מ"ל לשון גילוי כו'. והיינו ע"י הדבור: לרוח ממללא, שעי"ז נמשך חו"ב בבחי' גילוי, כי פי ה' דבר. וההפך מזה הוא כשכנס"י היא בחי': נאלמתי דומיה החשיתי - חש דחשמל, והיינו מחמת הסתר דק"נ דעשייה. ועמ"ש בד"ה והיה אור הלבנה כו'. ועמ"ש בד"ה בחדש השלישי לצאת בנ"י בענין פי' מעשה ידיך כו' כח המעשה שהוא כח החיצוני כו' ע"ש. והיינו ענין בחי' ההבל שלמטה מבחי' הדבור. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ וספרתם לכם)

והנה לכן א"א להמלאכים הנ"ל לעלות ולהתכלל בחכמה עילאה כ"א ע"י ישראל שהם נמשכים מפנימית חכמה עילאה. וכמ"ש בפ' משפטים (דקכ"א). ועמ"ש בביאור ע"פ יונתי בענין קומי לך רעיתי.

לכן אנו מבקשים: הבו לה' בני אלים. פי' הבו - לשון הזמנה, הזמינו עצמיכם לעלות וליכלל במקור שם הוי' ב"ה.

וז"ש: ששת ימים תעבוד - בחי' עבודה הוא ההתהוות יש מאין: וביום השביעי תשבות - זהו חזרת העולמות למקורם בתוספת אור עליהם, ונכללים הכל בעצמות שם הוי' ב"ה.

וכמ"ש: ויכל אלקים ביום השביעי. ומבואר הפי' במ"א בד"ה באתי לגני, דהיינו שכלתה בחינת ומדרגת אלקים, שנעשה קץ ותכלית למדרגה זו ונמשך גילוי שם הוי'.

ולכן אנו אומרים להמלאכים שנמשכים משם אלקים: הבו להוי' בני אלים - שיזמינו עצמם לעלות וליכלל בשם הוי' ב"ה המתגלה בשבת.

וזהו: השתחוו לה' בהדרת קודש, והוא בחי' אצילות בכלל שבי"ע מתעלים באצי'. וזהו ג"כ ענין ז' קולות שנזכרו במזמור זה: קול ה' על המים כו' - הכל המשכת והתגלות שם הוי'. ועמ"ש סד"ה זאת חנכת המזבח.

והנה עד"ז הוא כל ענין: לכו נרננה להוי' כו' שירו להוי' כו' שאומרים בקבלת שבת. וזהו כי גדול הוי' כו' נורא הוא על כל אלהים - דהיינו על כל ק"ך צירופי אלקים כמ"ש במ"א.

והנה עלייה זו הוא ע"י ישראל שהם פנימית העולמות. פי' כי כל הנבראים לא נתהוו כ"א דרך מעבר' בכדי שיתהווה ויתגלה בחי' ישראל בזה העולם הגשמי.

וזהו ג"כ בכל יום תכלית העבודה זו תפלה כדי להבטל וליכלל עצמו וכל העולמות בשם הוי' ב"ה המהווה אותם מאין ליש ולימשך אותו ג"כ בזה העולם הגשמי ע"י תורה ומצות, יחודא עילאה יחודא תתאה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית הוא רק כח שם ה' ב"ה.

(ועמ"ש בד"ה באתי לגני הנ"ל. וזהו יונתי בחגוי הסלע כו' השמיעני את קולך - כי כשהיא בחגוי הסלע בסתר המדרגה' היא בחי': נאלמתי דומיה ונק' יונת אלם. אכן ע"י עסק התורה והמצות השמיעני את קולך כו' ממשיכים בחי' י"ה דהוי' ודאלקים שלא להיות בחי' אלם כ"כ בספר ע"ה [=עמק המלך?] (דק"ג א') וע"ז נאמר קול דודי דופק. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' וארא (דכ"ו א') גבי נאלמתי דומיה כו' ואי אתער כו' ובפע"ח שער הקדישים פ"ב ורפ"ג):

ב ולבאר היטיב ענין עלייה זו וגילוי זה ע"י תורה ותפלה, צריך לבאר מאמר רז"ל: תלמוד תורה כנגד כולם, אפילו כנגד עיון תפלה. ומ"מ קודם התפלה אסור לאכול וקודם הלימוד מותר לאכול.

וזהו מחמת כי האדם הוא עולם קטן. וכמו שיש בעולם יום ולילה, ביום מאיר האור ובהעדר האור הוא בחי' לילה בגשמיות, כן הוא באדם ג"כ ברוחניות. כמ"ש: גם כי אשב בחושך ה' אור לי - אפילו בעוה"ז הגשמי ה' מאיר בישראל. וכאשר מתפשט ומאיר בו כח נשמתו - אזי נק' יום, ובהסתלקות אור נשמתו מכונה בשם לילה.

(ועמ"ש מענין זה בד"ה ותוסף אסתר, וע"פ וידעת היום והשבות כו', ובד"ה תחת אשר לא עבדת)

לכן בלילה הוא בבחינת שינה לגמרי, מחמת הסתלקות אור נפשו. ובבקר בעמדו משינתו אזי כח נשמתו היא רק באפיו, כי אין לה גילוי, מחמת חומר ישות הגוף, להאיר ולהתפשט בקרבו.

ובכדי שלא יחזור להיות אין ואפס - השי"ת מהוה ומחזיר לו נשמתו בכל בקר. כמ"ש: חדשים לבקרים רבה אמונתך.

ועיין פ' ויקהל (דרי"ג סע"ב) פי', כמ"ש: המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית - כי מלת בראשית הוא ברא"ת י"ש. ר"ל מזה שמחדש בכל יום הוא המהווה יש מאין. אך מחמת שנתגשם חיות הגוף מאד מאד אינו יכול לקבל הארת נשמתו בקרבו כ"א מעט מזעיר בבחי' אפיו. דהיינו שהנשמה האלקית אין לה גילוי בלבו וגופו מחמת חומר ישות הגוף, כיון שעדיין לא התפלל. שע"י התפלה שמבטל רצונו לרצון העליון ב"ה.

- והנה הרצון הוא מקור כל המדות, והוא חיותן וקיומן. וזהו ענין מסירת נפש, שמוסר רצונו כו' והדם הוא הנפש שהוא הרצון -

לכן עי"ז נמשכת הנשמה, שהיא מבחינת שם הוי' ומתפשטת בכל הגוף. משא"כ קודם התפלה, היא עדיין רק באפיו, דהיינו שרק במוחו ושכלו מודה לה', אבל לא נתפשטה עדיין בלב כו'.

וכן פי' הרמ"ז פ' תצוה (ד' קפ"ב) ע"פ כהאריז"ל ענין: אשר נשמה באפו. ועיין בזהר שם על פסוק זה בענין אחר. ועמ"ש ע"פ: ונקדשתי בתוך בנ"י - בתוך היינו שיותפס ענין קדושתו ית' בלב האדם דייקא. ועמ"ש סד"ה להבין ענין משארז"ל יפה שעה א' בתשובה כו', בענין הכורע צריך שיראה איסר כנגד לבו.

וז"ש: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, א"ת במה אלא במה - פי' חדלו לכם לשון הבדלו עצמיכם מן בחי' אדם כזה שנשמתו רק באפיו שלא יכלה להתפשט בכללות גופו, כי במה נחשב. כמו הבמה נראה ונגלה הישות שלו ליש ודבר בפ"ע, כן בו ג"כ גברה חומר הישות שלו עד שאינו מתבטל כלל מפני אור ה' הוא אור נשמתו אשר באפיו.

(ועיין מ"ש ע"פ בעלי במות ארנון).

לכן אסור לאכול קודם התפלה. כמאמר רז"ל: לא תאכלו על הדם - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, בכדי שלא ליתן סטרא דדמא בישא לשלוט בו ושוב לא יכול להאיר בו כח נשמתו לגמרי.

לכן תקנו לנו ברכת השחר, כמו מלביש ערומים, מתיר אסורים, המכין מצעדי גבר, מחמת שאצל אדם בחינת אדמה לעליון, כל כחותיו, אפילו להלביש בגד ומנעל, הכל הוא כח שם הוי' ב"ה ואין דבר חוץ ממנו.

(וע' לעיל ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים).

הגם כי הברכות הם מדרבנן - מ"מ הם קודם, מחמת שהם הכנה לק"ש דאורייתא, שהוא גילוי אמיתית שם ה' אשר הוא באמת אין עוד זולתו, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

וע"י התבוננות מקודם בברכות יכול לבוא לזה בק"ש, באמרו בתחלה ברוך אתה ה' אלהינו. ברוך הוא - כמו בריכת המים, לשון המשכה, שאנו ממשיכים אור א"ס ב"ה אשר הוא בהעלם והסתר, להיות בבחי' גילוי בישראל ובמקור כנס"י.

לכן אנו מבקשים: ברוך אתה - שיהיה הוי' ב"ה נמשך בבחי' אתה שהוא נוכח, פי' בגילוי, כמו שבאמת הכל בטל לפניו לגמרי. כמ"ש: אני ה' לא שניתי, רק אצלינו נדמה לנו הגשמיות ליש. אבל אצלו ית' כל הגשמיות אפס ותהו נחשבו לו.

פי' ה' הוא אלהינו, כמו: אילי הארץ - פי' הוא כחנו ממש, כי גם כל כחות הגוף הנדמה לנו שהם טבעיים, אבל אצל ישראל הם הכל כח הוי' ב"ה*.

כי הנה פרעה אמר: לא ידעתי את הוי' - שלא ידע רק שם אלקים, ואמר: עזב ה' את הארץ - כי הכל יודעים ומודים שיש אלהים, אלא שמחשיבים כח עצמותם וכל חיות העולם ליש ודבר נפרד בפ"ע כמו שהם חוץ לאלהות, דקרו ליה: אלהא דאלהיא, כאשר באמת כל השפעותם הוא רק על ידי ע' שרים.

הגם דכתיב: מי לא ייראך כו'* ובכל מלכותם מאין כמוך - משמע שגם עובדי כוכבים אומרים שאין כמוך - מ"מ כתיב: רם על כל כו' - פי', שהוא מרומם מעכו"ם, ואינו משפיע להם כ"א ע"י ע' שרים המקבלים יניקה וחיות מבני אלים, שהם המלאכים דעשיה, שמהם נמשך כח וחיות השפעת עוה"ז כנ"ל. לכן אין להם כח וחיות כ"א להיות יש ודבר נפרד בפ"ע.

אבל לא כן עם בנ"י: כי חלק הוי' עמו - נשמות ישראל מעצמות הוי' ב"ה, לכן אצלנו הוא הוי' אלהינו, פי' הוא כחנו וחיינו בלי שום אמצעי כלל.

(ועיין מזה בפי' הרמ"ז ר"פ האזינו בענין כי חלק הוי' עמו) וע' בפ' משפטים (צ"ו א').

לכן בודאי מהראוי לבטל רצוננו לגמרי מפני רצונו ית', כמארז"ל: בטל רצונך כו'. כמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ - פי' כשאני עמך, שה' הוא אלהינו, אזי לא חפצתי בארץ - בארציות, כי אין בה לא חפץ ולא רצון ותשוקה כלל.

וזהו פי': שמע ישראל - שמע הוא לשון הבנה: ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל, כאשר הוא מבין באמת שהוי' הוא אלהינו - כל חיות וכחות שלנו הם כח הוי' ב"ה אז: הוא אחד. פי' אין עוד מלבדו, כי כל הכחות בטלים למקור לגמרי.

(ועמ"ש ע"פ: ולא אבה הוי' אלקיך - שבכל נפש יש בחי' והארה משם הוי' ממש. ובסש"ב באגרת התשובה פרק ד'. וזהו הפי' דשם הוי' הוא כחנו וחיינו כו'. משא"כ העולמות ואפילו המלאכים חיותן הוא משם אלהים, ולכן נקראים בני אלהים או בני אלים. ע"ש באגרת התשובה שם. ועמ"ש בד"ה מה טובו ובד"ה בפ' נסכים.

וזהו: אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי'* פ' אמור (דף צ"ד סע"א) פי': מי כמוך באלים הוי' דהיינו מה ששם הויה הוא למעלה משאר השמות אל ואלקים כו', שהם בחי' חיצוניות לגבי שם הוי'. ועמ"ש מענין זה בד"ה אם בהרת קדמה כו')

וזהו שארז"ל: כל המאריך באחד - פי' שמאריך ומתבונן איך הוי' הוא אלהינו בכדי שיראה שהוא אחד אמיתי, אז מאריכין לו כו'.

וזהו פי': קרוב ה' לכל קוראיו - שאנו קוראים אותו ית', שלא יהיה בבחי' רם ח"ו, אלא שיתגלה ויהיה בבחי' אלהינו, כמו שבאמת הוא כן - אז הוא קרוב מאד, ויכול לבוא לואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - מאחר שכבר נתבטלו כל רצונותיו ולא נשאר כ"א רצון השם, ואז יוכל להתפלל. כמ"ש: רצון יראיו יעשה אז ואת שועתם ישמע ויושיעם:

ג אבל כתיב: לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה. כי באמת הוא: הודו על ארץ ושמים, שמים וארץ הם רק בחי' הוד וזיו. אבל הנשמות הם פנימית העולמות, פנימית חכמה.

והנה: מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה - פי', כי מלכות לית לה מגרמה כלום. כי היא רק גילוי פנימית רצונו - תורה ומצות הם פנימית רצונו. לכן אחר שביטל כל רצונות המגושמים, עוד זאת היא תכלית הבריאה ליכלל בפנימית רצונו ית', בכדי לעשות לו דירה בתחתונים, דהיינו בעשיה הגשמיות יתגלה פנימית רצונו, מקור החיים של כל העולמות.

וז"ש: ראה חיים עם אשה אשר אהבת (בקהלת סי' ט') - פי' שכבר אהבת.

(דהיינו כמ"ש במ"א ע"פ: הגידה לי שאהבה נפשי - מכבר היינו, כשהיתה הנשמה בבחי' עיבור למעלה. ואשה פי' אש ה' וכמ"ש במ"א. ועיין ברבות בשה"ש ס"פ שימני כחותם. ולכן גם כשנמשך מבחי' אהבה עליונה זו ג"כ בנשמה כשמלובשת בגוף, שזהו פי': הגידה - לשון המשכה, שנמשך מבחי' אהבה עליונה כו'. ועמ"ש בד"ה וידבר אלקים כו' וארא אל אברהם כו')

מ"מ אחר כל האהבות ראה חיים עמה. ועיין מזה בפ' מקץ (דף קצ"ו ע"ב) ובפ' קרח (קע"ז ע"ב) ובר"ח שער האהבה ספ"ט. ואין חיים אלא תורה, כמ"ש: כי הוא חלקך בחיים. וכתיב: כי הוא חייך ואורך ימיך - דקאי על התורה. וזהו שכתוב: כי הוא חלקך בחיים - כתיב הוא והמשמעות היא. והיינו כמ"ש: עץ חיים היא, כדאיתא בזהר (ז"ג בראשית דל"ט ע"ב) ופי': היא המה ששה סדרי משנה וברייתא.

הגם שכל עניני התורה והמצות מדברים בדברים גשמיים - מ"מ הן המה פנימית רצונו ית'. כמ"ש: ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (בהושע סי' י"א) - פי' תרגלתי, מלשון רגלים. (וכן איתא ברבות באיכה ע"פ איכה יעיב, והובא בילקוט בהושע שם ארכבותיו כו')

כי נשתלשל פנימית רצונו עד בחי' רגלים, במדרגה תחתונה מאד בעשי' גשמיות, בבחי': קחם על זרועותיו. פי' להגביהם על זרועות למעלה ראש.

כמו למשל אדם גדול שמרכין עצמו אצל תינוק קטן בכדי ליקח אותו על זרועותיו ולהגביה למעלה ראש מחמת גודל רצונו ותשוקתו בו. כן השתלשל הש"י פנימית רצונו בדברים גשמיים, בכדי שיוכלו ישראל ליכלל בפנימית רצונו, שהוא למעלה מעלה אפי' מבחי' חכמה עילאה.

(וע' בביאור ע"פ לכן אמור לבנ"י בפי' אשר נשאתי את ידי כו').

לכן ג"כ לא יכול להתחיל בתפלה כ"א בעשיית מצות בתחלה, דהיינו להתעטף בטלית ותפילין, שהם קישורא ופריסא דמלכא, כמ"ש: עוטה אור כשלמה.

וביאור הענין. היינו כי תשבע"פ שהיא בחי' מל' נק' ג"כ רגלי. וכמ"ש: והארץ הדום רגלי כו', וארץ היינו תשבע"פ, וכמ"ש במ"א. והנה עיקר התגלות הרצון העליון לידע ההלכה והמצוה על בוריה היא בתשבע"פ משא"כ בתשב"כ אין בה גילוי הרצון.

ועמ"ש בזה בד"ה לכן אמור לבנ"י הנ"ל בענין והבאתי אתכם אל הארץ כו'. ובפ' פנחס בד"ה צו את בנ"י בענין תשמרו.

וזהו: ואנכי תרגלתי - אנכי מי שאנכי, הוא בחינת פנימית רצון העליון. וכביכול: ואנכי תרגלתי - השפלתי את בחי' אנכי לבחי' רגלי הוא תשבע"פ, כי נעוץ תחלתן בסופן. 

וכ"ז: לאפרים - דהיינו שכ"ז הירידה וההשפלה הוא בשביל הנשמות, שיהיה בנשמתם גילוי בחי' אנכי. שלכך נמשך וירד רצון העליון ונתלבש בפשטי ההלכה המדברים בעניני עולם העשיה: המחליף פרה בחמור כו' - שע"י התקשרות השכל של נש"י בחכמה ושכל זה דתשבע"פ, הם מתקשרים ממש במוח האב, היינו בחכמתו ורצונו ית' שנשפלו ממש בהלכה זו.

וזהו ענין המשל שהאב מרכין ראשו אצל רגליו כדי להגביה בנו הקטן כו'. כך על דרך זה: ואנכי תרגלתי לאפרים.

ועיין מ"ש ע"פ קול דודי מדלג כו' מקפץ כו', דשם נתבאר ג"כ, שהתגלות והמשכות אור א"ס הנמשך ע"י התורה, הוא עד"מ כמו המדלג ברגליו כו' ע"ש.

והנה בחי' זו, היא עליה גדולה יותר משרש הנשמה מצד עצמה, עם היות כי חלק הוי' עמו וכנ"ל. וכנודע דבחי' אנכי מי שאנכי הוא למעלה מעלה משם הוי', כי הוא בחי' דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'.

אמנם אף על גב דואנכי תרגלתי בעסק התשבע"פ, עוד זאת צ"ל ג"כ: קחם על זרועותיו. כי הנה עד"מ, אע"ג שהאב כופף ראשו וקומתו אצל הילד, עכ"ז לא סגי בהכי להגביה ולנשאות את הילד מעל הארץ למעלה ראש אצל ראשו של אביו, כמו שהיא כשמגביה קומתו.

אלא לזה צריך עוד שישפיל האב זרועותיו עד תחתית רגליו ממש ויקחם על זרועותיו ועי"ז יגביהנו וינשאנו למעלה אצלו ממש. וכך אע"ג דבתשבע"פ נמשך ומתלבש ממש רצון העליון שלמעלה מהחכמה. אך אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וגם כי תשבע"פ מדבר הכל בענינים גשמיים, והוא לברר בירורים דק"נ ע"י כשר ופסול כו'.

וכדי להיות העלאת הבירורים הוא דייקא ע"י התפלה בדחילו ורחימו. ועמ"ש בפ' בהר ע"פ כי תבואו אל הארץ בפי' בא לכאן ותלמודו בידו, ובפ' בחקותי ע"פ ואפו עשר נשים כו'. ולכן אהוי"ר נקרא גדפין.

אך יש ב' בחינת באהוי"ר, היינו אהוי"ר שהאדם מעורר בנפשו, והם רק הכנה לאהוי"ר הנמשכים מלמעלה. ועל זה נאמר: קחם על זרועותיו.

אך הנה ידוע שימין ושמאל של הקב"ה הם הפכיים משל האדם. כי מדות האהוי"ר של האדם הן בבחי' העלאה מלמטה למעלה. אבל מדותיו של הקב"ה הן המשכה וגילוי מלמעלה למטה, שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה. ועמ"ש מזה ע"פ בהעלותך את הנרות בענין שיורד ע"פ מדותיו כו'.

ולכן כדי שיומשכו ימינו ושמאלו של הקב"ה, להיות גילוי מדותיו בנפש האדם, הוא דייקא ג"כ ע"י השפלת מדותיו של הקב"ה במצות מעשיות, שתוכל הנשמה להתקשר במדותיו ממש ע"י קיום המצות שהן מדותיו של הקב"ה.

וכמארז"ל: הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. ועי"ז יוכלו המדות עליונות להתגלות בנשמה. וזהו ענין מעשה הצדקה שהיא בחי' מדותיו של הקב"ה. ולכן נאמר צדקה תרומם גוי, שעי"ז הוא בחי' קחם על זרועותיו כו'.

ועמ"ש בד"ה מי כה' אלקינו המגביהי לשבת כו', ע"ש מענין זה.

ודרך פרט ימינו ושמאלו של הקב"ה, הם תורה וצדקה. כי התורה היא מימין, כמ"ש: מימינו אש דת למו. ושלחן, שהוא השפעת המזון שהקב"ה משפיע לעולם, הוא בצפון. וכן גשמים שהם פרנסה יורדים בגבורה - כי כדי שיומשך השפעה בפנימית הוא ע"י בחי' גבורות. (וכמ"ש בביאור ע"פ קול דודי בפי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ע"ש).

ואע"ג דלעיל נת' דתשבע"פ נק' רגלי, וכאן אנו אומרים דהיא בחי' יד ימין - י"ל דהיינו תשב"כ. וזהו: השמים כסאי - דקאי על תשב"כ, שהידים הם על הכסא. משא"כ תשבע"פ היא בחי': והארץ הדום רגלי - שנשתלשלו למטה מבחי' כסא אלא דנעוץ סופן כו' כנ"ל. וגם שמים היינו אש ומים וזהו בחי' ימינא ושמאלא כו':

ד ונחזור לעניננו, דלכך כתיב: לכל אשר יקראוהו באמת - ואין אמת אלא תורה. לכן ארז"ל: תלמוד תורה כנגד כולם. גם מי שהוא בעל עסק - מ"מ צריך לקבוע עתים לתורה. וגם יעסוק במשא ומתן באמונה בלי חמימות הלב אלא בבחינת אחוריים. וכמ"ש במ"א ע"פ: ידך בעורף אויביך - אז יכול ג"כ ליכלל מחודו"מ שלו בפנימית רצונו ית'.

ומי שאינו יכול ללמוד, אזי בנתינת צדקה עולה ונכלל כל עשייתו. כמ"ש: צדקה תרומם גוי. וכמ"ש סד"ה וארשתיך לי. וזהו: בכל נפשך - בכל רצונך, בתורה ובצדקה.

וזהו ימינא ושמאלא ובינייהו כלה. פי' על ידי תורה וצדקה עולה ונכלל ג"כ מקור כנס"י בפנימיות רצונו ית'. וע' בזהר תרומה (דקס"ו ע"ב).

וזהו פי': קדש כו' לה' - מי שהוא בחי' ישראל על שם: כי שרית עם אלקים - שמנצח המלחמה עם נפש הבהמית, שנמשכה ע"פ השתלשלות מק"ך צירופי אלקים - הוא: קדש לה' - שהוא עולה ונכלל בפנימי' רצון א"ס ב"ה.

(ועיין מענין קדש כו' בפ"ב דקדושין דנ"ג סע"א, דפי' ראשית תבואתה הוא ענין תרומה. וכן תרגם יונתן שם. וכ"ה ברבות בא פט"ו, קרוב לר"פ משפטים פל"א, ויקהל פמ"ט. ועיין עוד ברבות וישלח ר"פ פ"א. בשלח ס"פ כ"ד. בחקותי פל"ו. במדבר פ' ב', ר"פ ד',. פ"י. ובשה"ש רבה בפ' אל גנת אגוז. ועיין בספר הגלגולים פט"ו בענין מארז"ל שאדה"ר היה חלתו ותרומתו של עולם, כמ"ש ברבות בראשית ר"פ י"ד, משפטים פ"ל. והוא בסגנון אחד עם מה שפירשו ברבות ר"פ במדבר ענין: וירם קרן לעמו - שהוא מ"ש שאו כו' לגולגלתם. ועמ"ש בד"ה כי אתה נרי בענין פי' ארוממך, ומ"ש במ"א בענין: סלסלה ותרוממך, ובענין וצדקה תרומם גוי. ומ"ש ע"פ ואתה הרם את מטך כו')

(ועיין עוד מענין הפסוק: קדש ישראל בפ' אמור צ"א א', צ"ד א', ק' סע"ב, משפטים קכ"ב א', ק"א ב', ק"ח ב', ק"כ ב', קכ"א. בא מ"ב א', שמיני מ"ב א', בשלח נ"ט א', גבי נאדר בקדש)

ראשית תבואת ה' - הוא ההתחדשות. כי ע"י חכמה תתאה: מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית - מהוה ומחיה מאין ליש מתחלת בריאה עד סוף עשייה, אזי להתחדשות זאת - ישראל המה בבחי': ראשית לו - כי כאשר יש להם עליה על ידי התחדשות מוחין בפנימית רצונו ית', אזי גם מקור כנסת ישראל וכל המלאכים עולים ונכללים בפנימית רצון א"ס ב"ה.

(ועיין מענין תבואת ה' בפ' ויחי (דרכ"ו ב'), פ' האזינו (דף רצ"ז ע"א). וכד נהיר דא חכמה עילאה חכמה דשלמה נהיר כו'. ועיין מה שכתוב במ"א ע"פ המאמר פרשה קרח (דף קע"ו ב') ה"נ קדש תתאה כו'. ועיין פרשה פקודי (דף רכ"ה ב') מה ההוא קדש כו'. ובפירוש הרמ"ז שם).

ויובן כ"ז על דרך משנ"ת בפ' ויחי בד"ה אסרי לגפן בפי' מה שאנו אומרים בשבת: וינוחו בו ישראל מקדשי שמך - דהיינו שממשיכים מבחי' אתה קדוש לבחי' שמך קדוש כו' ע"ש. ועמ"ש מזה הענין דישראל מקדשי שמך בביאור ע"פ צאינה וראינה. וזהו המכוון גם כאן בפי' ראשית תבואתה.

ועמ"ש עוד מענין זה, דהנשמות שרשן מבחי' קדש, וענין הירידה בגוף שהיא צורך עלייה בביאור ע"פ כי כארץ תוציא צמחה, וע"פ בשלח פרעה, דלשם נת' מענין הזריעה והצמיחה מבחי' ראשית תבואתה יעו"ש.

אבל להפך ח"ו: כל אוכליו יאשמו - פי' שאוכל בחי' ישראל שלו, דהיינו כח הארת נשמתו המחודש בו בכל יום, הוא דוחה אותה ח"ו, עד שאינה יכולה להאיר בקרבו.

דהיינו מחמת כעס. כמאמר רז"ל: כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו. (וע' בפ' תצוה (דף קפ"ב א') שזהו ענין טורף נפשו באפו, ובפ' משפטים (קכ"א ב') גבי ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו) או מחמת תאוות, כמ"ש: לא יגורך רע. או מחמת גסות. בהכל יכול לאכול בחינת ישראל שלו. כמ"ש: נבלע ישראל [הושע ח, ח] פי' שנבלע בחי' ישראל שלו בשבע מדות רעות שהם מכחות* מצרים וכנען.

לזאת כתיב: כל אוכליו יאשמו - יביא אשם. כמועל בקדשים שהיה מביא איל ומקריב השמנונית, הוא החלב, וגם הדם, הוא החמימות ע"ג המזבח - אזי גם הוא מחוייב לעשות כן.

ולא סיגופים בלבד אלא מרירות, להתמרמר לבו בקרבו, כדי שיהיה: לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

כמ"ש: שמנת עבית כשית - פי' בשמנונית ובגשמיות שלך כסית אור נשמתך עד שאינה יכולה להאיר ולשלוט בך.

אך מלת כשית כתיב בשי"ן - ג' קוין. שיש עוד זכות ג' אבות*. וע' ברבות בחקתי ס"פ ל"ו א"ר אחא. ועמ"ש ע"פ שניך כעדר הרחלים.

ועפ"ז י"ל עוד בענין יאשמו, כי הנה במועל בקדשים כתיב: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו. והחומש הוא אחד מארבעה מן הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה כמ"ש בגמ' בב"מ פרק הזהב ובהרמב"ם הלכות מעילה.

והענין כמבואר במ"א ע"פ: ומספר את רובע ישראל, שבבחינת ישראל יש ד' בחי', היינו כמ"ש: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן ג' בחי' מחשבה דבור ומעשה, ואף דעשיתיו מרבה בחי' רביעית. והוא בחי' רצון עליון, שלמעלה מעלה מבחי' מחודומ"ע. והוא הנמשך ומתגלה בנפש ע"י מעשה המצות.

וד' בחי' אלו הם ממש בחי' ד' אותיות שם הוי'. וזהו: קדש ישראל להוי'. וכשמעל בקדשים ואכל בחי' ישראל שלו - צ"ל תשובה, תשוב ה'. והוא בחי' עומקא דליבא: ממעמקים קראתיך, שהיא בחי' חמישית שלמעלה מד' מדרגות הנ"ל, שהן בחי' מעלת ומדרגת הצדיקים.

והיינו כמ"ש במ"א, שהרצון עליון יש לו ב' בחינות: הא', המלובש בחכמה, שבחי' רצון זה נמשך ע"י תורה ומצות, שהן הן רצה"ע ב"ה המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת. וזהו ענין היו"ד דשם הוי', שהוא בחי' חכמה שבו מלובש הרצון עליון, שהוא קוצו של יו"ד.

אך הבחי' הב', הוא בחי' רצון העליון שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, ואינו מלובש כלל בבחי' חכמה. ונק' רעוא דכל רעוין, והוא המתגלה בבעלי תשובה, ע"י עומקא דליבא למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת כו'.

וע"ז נאמר: לפני הוי' תטהרו. והוא ענין יוהכ"פ שנאמר בו: וכפר על הקדש. והיינו ע"י שנכנס הכה"ג לפני ולפנים, לבית קדש הקדשים, שהוא מה שלמעלה מבחי' קדש - שמשם נמשך להיות: וכפר על הקדש כו' וכמ"ש במ"א. ולכן יוהכ"פ הוא יום שנתחייב בה' תפלות.

(וע' בע"ח של"א פ"ז ע"פ וארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה, ועמ"ש מזה בביאור ע"פ צאינה וראינה בסופו. וע' זח"א ויגש דר"י ע"א ע"פ והקול נשמע בית פרעה):