ביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות

הנה להבין ענין: אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית כו'.

הנה: בעשרה מאמרות נברא העולם. והנה העשרה מאמרות הם מע"ס דתיקון: יהי אור, חכמה.

[ועיין בפרדס ש"ב פ"ה. ובזהר פ' ויקרא די"א סע"ב. ובמק"מ שם. ובפ' בראשית די"ו ע"ב, ודף כ"ב א' ב']

והנה ע"ס דאצילות הם אלקות. ואיך נעשה מהם בי"ע שהם בעלי גבול ויש ודבר נפרד מאלקות?

[ר"ל, איך הם מתלבשי' להיות רוח ונפש לבי"ע. ועמ"ש ע"פ ששים המה מלכות בענין: מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי כו' [סנהדרין לט, א]].

אך הוא ע"י שהיה שבירת הכלים דתהו, שכשנשברו ונסתלקו מהם האורות ונפלו השברי כלים למטה בנוגה - נעשו בחינת יש.

כי הנה פי' שבירת הכלים, היינו שבירת האותיות. שהאותיות הם כלים. ועד"מ למטה, כשהאותיות הן מצורפים, שהם ב' או ג' אותיות יחד, אז הם תיבה אחת שהיא כלי ובית קיבול לאיזו השכלה. אבל כשמתפרדים האותיות זה מזה, אזי בכל אות ואות בפ"ע אין נמצא מלובש שום שכל משכל ההוא שהיה מלובש בתיבה ההיא. וזהו ענין שנסתלק האור מהכלי עד"מ.

רק מ"מ, איזו רשימו וניצוץ מן האור נשאר בכל אות, מאחר שהיו מחוברים ומיוחדים תחלה יחד בצירוף אחד. אבל מ"מ הוא רק ניצוץ ורשימו בעלמא, אבל עצם האור נסתלק מהכלי.

והנה עד"מ בכלים גשמיים, שהכלי הוא בטל וטפל לגבי היין שבתוכו. ולכן איתא במשנה פרק המצניע: המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי , שהכלי טפילה לו. משא"כ כשנשבר הכלי נעשה חרס בפני עצמו.

וכך עד"מ למעלה, כשהאור מלובש בתוך הכלי אז הכלי היא בבחי' ביטול ממש לגבי האור. וזהו ענין ע"ס דתיקון: דאיהו וגרמוהי חד - שגם הכלים הם אלקות ממש, כי הם בבחי' ביטול לגמרי ממש לגבי האור א"ס המלובש בהן.

משא"כ בתהו שנשברו הכלים ונסתלקו מהן האורות, הוא כמו עד"מ למטה הכלי כשנשבר נעשה חרס בפ"ע ואינו בטל עוד להיין. כך ע"י שבירת הכלים, שהם האותיות שנתפרדו, נעשו בבחי' יש עד שמהן נמשך התהוות היש ודבר נפרד דבי"ע.

משא"כ מבחי' הכלים דע"ס דתיקון שהם מיוחדים עם האורות - לא היה יכול להיות השתלשלות והתהוות היש ודבר נפרד, כי הכלים דתיקון הם בטלים להאור כנ"ל.

והגם שנתבאר שהעשרה מאמרות הם מע"ס דתיקון. אך הם מתלבשים בע"ס דב"ן, כי הרי המאמרות הם בבחי' מלכות דאצילות עולם הדבור.

[וע' בפרדס בעה"כ ערך אדריכל. ועמ"ש בפ' בראשית סד"ה צאינה וראינה בשם המדרש משל למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל כו']

ומל' דאצי', הוא שם ב"ן שנפל בו משם ס"ג כו'. וע"י האותיות דשם ב"ן שהם שרש האותיות שמשבירת הכלים, עי"ז נתהוה בחי' היש ודבר נפרד.

ולכן באמת יש בבי"ע ג"כ מב' הבחי' דמ"ה וב"ן. והוא בחי' פנימית וחיצונית. בין בכל נברא בפרט בקדושה דבי"ע, שהפנימית והנשמה שלו הוא בבחי' ביטול. כמ"ש: וצבא השמים לך משתחוים - ונמשך משם מ"ה. והחיצונית, דהיינו הכלי והגוף שלו - נמשך משם ב"ן.

[ואפשר שעד"ז הוא מ"ש הרמ"ז בפ' אמור (בדף ק"ד ע"א) גבי כל הנקרא בשמי. שכתב בשם ספר הלקוטים* שלכל אדם יש לו שני שמות כו' ע"ש. והיינו כדלקמן שהאדם כלול מב' הבחינות דתהו ותיקון].

ובין דרך כלל - הפנימיות דבי"ע הן הנשמות והמלאכים שיש בהן בחי' הביטול, לפי שנתהוו מבחי' התיקון, שכבר נתקן שם ב"ן ע"י מ"ה. והחיצוניות הם היכלות דנוגה, שהם בחי' יש כו', שנמשך מרפ"ח ניצוצים ושבה"כ שעדיין לא נתקנו כו'.

ועמ"ש מענין אותיות דמ"ה וב"ן ע"פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו'. ובביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב:

ב והנה האדם כלול מב' הבחי' דתהו ותיקון. שנפשו האלקית נמשכה מבחי' שם מ"ה דתיקון ולכן היא בעצם בבחינות ביטול. והנה"ב והגוף נמשכו משבה"כ דתהו.

ואדרבה הגוף ונה"ב הם בבחי' א' למטה יותר מדצ"ח. כי הנה יש כמה מדרגות בענין הביטול והפירוד, שצבא השמים לך משתחוים, שיש בהם בחי' הביטול. וכן הבהמות והחיות אינם בחי' נפרד לגמרי, שהרי אין בהם עוברי עבירה.

מה שאין כן האדם מצד גופו ונפשו הבהמית הוא בחינת נפרד יותר, שהרי יכול לעבור עבירה.

וזהו: אחור למעשה בראשית - שהוא סוף כל המדרגות להיות יש ודבר בפני עצמו. וכמ"ש בסש"ב פכ"ד: שהעובר אפילו על עבירה קלה הוא בתכלית הפירוד מאחדותו ית' יותר מסט"א וכל הקליפות כו'. ע"ש באריכות. ומצד נפשו האלהית הוא בטל בתכלית והוא בחי' קדם למע"ב. (ועמ"ש עוד מענין גוף האדם ונשמתו בפ' בראשית ע"פ וייצר כו').

אך דרך פרט גם על נפש האלקית עצמה שמבחינת עולם התיקון נאמר: אחור וקדם צרתני. כי הנה התיקון הוא אחר עולם התהו, שקדם לו גם במעלה ומדרגה, אלא שנפל בשבה"כ. כי ס"ג הוא למעלה ממ"ה אלא שנפל בשם ב"ן בבחי' יש.

והתיקון הוא חיבור מ"ה וב"ן, דהיינו שגם ב"ן שהוא בבחי' יש יהיה בבחי' מ"ה על ידי התהפכות חשוכא לנהורא כו'. והוא בחי' המברר בירורים בבי"ע בכל ששת ימי המעשה.

(עמ"ש סד"ה והנה אנחנו מאלמים אלומים. ובמ"א ע"פ שמע ישראל שם ע'. ובביאור ע"פ אז ישיר ישראל כו' עלי באר)

ונמצא התיקון הוא ג"כ מעולם התהו ורפ"ח ניצוצין. כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת - מת רפ"ח. והוא בחי' מת ושבירה, ומזה נעשה התיקון בבי"ע. כמ"ש אח"כ: ויאמר אלקים יהי אור, חכמה. וכמ"ש בע"ח: דעתיק דתקון דאצי' לקח ה' ראשונות דכתר דב"ן כו'. ולכן גם נפש האלקית מצד התקון נק' בחי' אחור לגבי עולם התהו שמרפ"ח ניצוצים ששרשן מס"ג שלמעלה ממ"ה כנ"ל.

וגם על נפש השכלית הבהמית שבאדם שייך לומר: אחור וקדם צרתני לגבי דצ"ח.

כי הנה בסדר המאמרות קדמו דצ"ח למדבר כו'. והיינו כי התיקון הוא ממטה למעלה דצח"מ, והאדם שהוא המדבר - העליון מכולם. משא"כ בתהו דומם הוא למעלה מהצומח, והצומח מהחי, כו'.

ולכן כתיב בקרבנות: ברית מלח עולם כו' אע"פ שהמלח הוא דומם. וע' מזה בלקוטי תורה מהאריז"ל פ' ויקרא. אך בשרשו גבוה מאד. ומלח הוא גבורות דאבא כו'. (וע' בזהר ויחי דרמ"א ע"ב מענין מלח. ועמ"ש בד"ה ולא תשבית מלח).

ולכן גם הנפש השכלית עם היותה גבוה במעלה מדצ"ח, ושרשה מבחי' פני אדם, כמ"ש: ודמות פניהם פני אדם, ונקרא: קדם - היינו מצד יציאתן והתהוותן ע"י העשרה מאמרות שנמשכו מע"ס דתיקון, אבל בשרשם בתהו - הדצ"ח גבוהים יותר. ולכן נקרא אחור למע"ב:

ג ועפ"ז יובן ענין: לכו לחמו בלחמי. פי' לחמי היינו מ"ש: כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם - האדם בה' הידיעה, היינו אדם דלעילא, מלכות דאצילות, שנקרא ג"כ אדם. כמ"ש בזהר: עד דלא אתברי פרצופא כו'. וכמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ אלה מסעי המתחיל לבאר ענין המסעות. והיינו בחי' ממכ"ע, המשכת החיות בהתחלקות. כמ"ש: עיני ה', וכתיב: תהיינה אזנך קשובות כו'.

והנה: מוצא פי הוי' יש בו ב' פירושים. הא', הוא כפשוטו - דמוצא פי, ר"ל מה שכבר יצא מפי ה', התפשטות החיות מרוח פיו בעשרה מאמרות שנברא העולם. והיינו מבחי' ע"ס שבמל' דאצילות שם ב"ן.

והב', דמוצא לשון מקור, כמו: מוצא מים. היינו שהמקור של ע"ס דב"ן, הוא בחי' שם ס"ג, שהוא שרש עולם התהו, עולם הנקודים, ששרשו מבחי' פה דא"ק. והעינים דא"ק, בהסתכלותן עשו כלים לאורות הפה דא"ק, והוא ענין עולם הנקודים כו'. ולכן: יחיה האדם דלעילא עי"ז.

כי הנה א"ק - נקרא אדם דבריאה, ועולם התהו - הוא בחי' יצירה - שיצירה הוא בחי' גילוי ההעלם. והיינו האורות הנמשכים מא"ק ע"י ההבלים דאח"פ [=דאוזן חוטם פה]. ואצי', שהוא עולם התיקון - נקרא אדם דעשייה - לפי שהוא בחי' אורות בכלים. ושרשו הוא רק הארה דרך מצחא דא"ק. וע"כ: יחיה האדם דתיקון ע"י בירורים שממוצא פי ה', שהם מבחי' יצירה שלמעלה מעשייה.

וזהו ענין התורה ומצות שנקראו לחמי. והיינו, לפי שכל המצות מעשיות הם בירור בחי' נוגה, ששרשו מעולם התהו. וממשיך עי"ז רצון העליון שהוא בחי' כתר עליון, אשר כלול* ג"כ מכתר דתהו כמבואר לעיל. והמשכה זו הוא בבחי' מל' דאצילות.

[וכמ"ש במ"א ע"פ ומספר את רובע ישראל ע"ש. וזהו: שוקיו עמודי שש, ופי' במדרש רבה (פרשת קדושים פרשת כ"ה). זה העולם שנברא בששת ימי בראשית. והיינו כי שוקיו קאי על עוסקי במצות שנקראו תמכין, ומעשה המצות הם בדברים שנבראו בששת ימ"ב. ור"ל, שהם קודמים לבריאת האדם, שהוא אחרון למעשה בראשית כנ"ל. ועיין מענין שוקיו כו' בפ' מצורע (דנ"ג ע"ב) ובפרשה נשא (דקמ"ג א') ובפ' פנחס דרל"ו א']

וזהו שע"ז יחיה האדם דלעילא, מל' דאצילות כנ"ל.

וזהו ענין להוסיף אורות באצילות. כי באצילות האור מוגבל בכלים, וכדי להוסיף, צ"ל מלמעלה יותר. ומזה נמשך ג"כ תוספת אורות בגן עדן. שזהו ענין: שכר מצוה מצוה - שהשכר מצוה נמשך מהמצוה עצמה. שהשכר היא בגן עדן העליון בבריאה: נהנין מזיו כו', ואין הנאה והשגה אלא באור הבוקע חוץ להכלים. משא"כ כשהכלי מכסהו כו'.

פי', שבאצילות האור מלובש בכלי, שהכלי מסתרת על האור, וא"כ מה שנמשך דרך הכלים בג"ע, היא רק הארה מצומצמת. אכן, ע"י שמוסיפים אורות בכלים דאצילות, שהם אורות דתהו - עי"ז בוקעים האורות את הכלים ונמשך תוספת אור בג"ע כו'.

(ועמ"ש מזה בפ' שלח ע"פ טובה הארץ בענין פי' ארץ זבת חלב ודבש)

וזהו: אשר קדשנו במצותיו וצונו. ונמשך מזה ג"כ למטה באדם רצון העליון: בכל מאדך. כי: בכל נפשך - הוא בחי' ממכ"ע. ובכל מאדך - בחי' סובב, שאינו מוגבל תוך הכלי, אלא: כלה שארי ולבבי - לצאת מן הכלים.

והיינו ע"י שממשיך רצון העליון שלמעלה מהאצילות, ע"י תורה ומצות. לכן נמשך בחי' רצון זה גם כן בנפש. וזהו: לכו לחמו בלחמי.

והמשכת רצון העליון זה בנפש זהו ענין: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל.

כי הנה מטות הם השבטים, ד' דגלים. יהודה פני אריה אל הימין כו'. והם מבחי' התיקון: ובשם אלקינו נדגול. והם בחי' המדות הנמשכים מהבינה ודעת: י"ב גבולי אלכסון כו'. וראשי המטות היינו הרצון שלמעלה מהבינה ודעת.

(ונק' ראש, כענין גלגלתא דחפיא על מוחא כו' וכמ"ש במ"א)

והוא הנמשך מבחי' משה, דעת עליון שהוא יסוד אבא, והוא הממשיך בחינת רעותא דליבא. כי אבא יונק ממזל השמיני, ונוצר אותיות רצון. והוא רצון העליון שלפני האצילות - כי בחכמה יבנה בית, שהוא שרש האצילות כו'.

(ועמ"ש מענין נוצר חסד, אותיות צנור ואותיות רצון, שהוא בחי' משה - בפ' יתרו בד"ה מראיהם ומעשיהם. ועמ"ש ע"פ בשלח פרעה גבי ענין לעושי רצונו עאכ"ו. ועיין בזהר פ' יתרו (דפ"ח סע"ב ודפ"ט ריש ע"א) ובמק"מ שם בשם האריז"ל. ועמ"ש בביאור ע"פ ועשית ציץ כו')

עוי"ל בענין: וידבר משה אל ראשי המטות. דהנה איתא ברבות: (ס"פ לך לך פמ"ז) גבי כל אלה שבטי ישראל כו' אבל אלו מטות (כלומר חזקים כמטה הזה) כד"א: שבועות מטות אומר סלה (בחבקוק סי' ג', ט) ובשה"ש רבה בפסוק: הנה מטתו שלשלמה, מטותיו ושבטיו, כמד"א: שבועות מטות.

וענין החיזוק, היינו כמ"ש במ"א בד"ה ראה אנכי נותן בענין: משכיל לאיתן - איתן מלשון חיזוק, כמו: איתן מושבך כו' ע"ש. וגם כמ"ש בד"ה צו כו' את קרבני לחמי, בענין עצמות גידין, שעצמות הוא בבחי' דעת התקועה בחוזק.

וזהו ענין שבועות מטות. וכדפי' ברבות במדבר ס"פ י"ג: שכשם שנשבע הקב"ה לאבות כך נשבע לשבטים.

והנה פי' וענין: אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מבואר במ"א בד"ה ביום השמיני עצרת, שהוא המשכה מבחי' ימי קדם שלמעלה מהחכמה כו' ע"ש. והמשכה זו היא ג"כ להשבטים. וכמ"ש בפ' נשא (קל"ד ב') דמכאן אשתלשלו י"ב תחומין כו' לי"ב שבטי אבהתא. הה"ד: אשר נשבעת לאבותינו.

(וע' בפ' וישלח דקע"ו סע"א. ובמק"מ שם. ועמ"ש ע"פ וירד הגבול כו'.)

והמשכה זו, זהו ענין: וידבר משה אל ראשי המטות שהוא הממשיך בחינת: שבועות מטות, בחינת: אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

(ועמ"ש סד"ה וישכם לבן בענין וינשק לבניו כו' ע"ש)

ומזה נמשך שיהיו חזקים כמטה הזה כו', בחי' איתן כו'. וזהו: אמר סלה - דכ"מ שנאמר: נצח סלה ועד אין לו הפסק. ועיין מענין סלה בפ' ויקרא (ד"כ סע"א).

גם מטות י"ל המשכה מבחי' עץ החיים. ועיין מ"ש במ"א ע"פ ואתה הרם את מטך כו'. ועיין ברבות וישב פרשה פ"ה גבי ומטך כו'. ועמ"ש בפי' שבטים שבטי י"ה עדות לישראל סעיף ה' בד"ה אלה פקודי המשכן. וע' בזח"א (ויצא קס"ב א') ע"פ ויקח לו יעקב מקל לבנה. וברבות וישלח פע"ו ע"פ כי במקלי עברתי את הירדן. ועמש"ל בביאור ע"פ במחוקק במשענותם ובד"ה בשברי לכם בפי' מטה לחם.

גם מטה לשון ממשלה ושררה. כמו: מטה עוזך כו'. וזהו בחי': כי שרית עם אלקים.

ומזה יש להבין ענין: וידבר משה אל ראשי המטות שמשה הוא הממשיך בהם בחי' זו. ו

עי"ז נמשך: לאמר זה הדבר. פי', ע"ד מ"ש: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום ודברת בם, דהיינו במה שדבר משה בעצמו זה ג' אלפים שנה - תדבר. וזהו: ודברת בם, בם דייקא.

וכ"ז ע"י רעותא דלבא, שהוא למעלה ממקום וזמן: ודברי ממש אשר שמתי בפיך. משא"כ כל הנביאים נתנבאו בכה בחי' כדמותנו כו':

ד איש כי ידור נדר, שידור בדבר הנדור. שדבר הנדור, כמו קרבן, הוא ע"י שמקדישו בפה ואח"כ הקרבן מעלה אותו. כמ"ש: תמים יהיה לרצון. וכתיב: עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי.

והטעם שצריך להקדישו בפה תחלה דייקא הוא, כי עם היות שהקרבן שרשו גבוה יותר, דהיינו ששרשו מבחי' מוצא ומקור פי ה', מעולם התהו. אך לפי שנפל למטה בשבה"כ לכן א"א לו להתעלות לשרשו אלא ע"י שהאדם שיש בו נפש אלהית שהוא משם מ"ה המברר מקדישו תחלה. ועי"ז נותן בו אור מקיף ע"י הפה. שמדבור האדם נעשה אור מקיף.

(וכמ"ש במ"א בענין: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. וכמ"ש בסש"ב ח"א ספ"ה. ועמ"ש בפ' שמות ע"פ מי שם פה לאדם: והאור מקיף מגביה ומעלה. וכמ"ש בד"ה המגביהי לשבת בפ' מקץ. ולכן עי"ז נותן כח להיות מתעלה הבהמה מנוגה וליכלל בשרשה שמעולם התהו ממוצא הפה כו').

וענין זה, שמדבור האדם נמשך בחי' מקיפים. הוא ע"ד מ"ש בע"ח: שמהקו וחוט שנמשך אחר הצמצום, ממנו נמשכים ומתעגלים העגולים ומקיפים, ועגולים ומקיפים אלו הם מקיפים ג"כ על סיום הקו בתחתית היושר.

ועד"ז יש כח באדם שמבחי' היושר, להמשיך העגולים ומקיפים שנמשכו מהקו, שהוא [הקו] שרש בחי' יושר כו'.

וזהו ענין שע"י שמקדיש הקרבן בפה ממשיך בו בחי' המקיף. ומ"מ אין נותן בו אלא אור מקיף, אבל בפנימיותו אינו יכול להגיע, מפני שפנימיותו של הקרבן וחיותו הוא גבוה ממנו.

(וענין זה הוא ע"ד שנתבאר בפע"ח שער ספירת העומר פ"ג, שע"י ספירת העומר והברכה אנו ממשיכים אור מקיף, אמנם אור פנימי אין אנו יכולים להמשיך עתה, כי זה לא היה נמשך רק בזמן שבהמ"ק היה קיים ע"י מנחת שעורים שהי' קרב כו' ע"ש. ושעורה היא מאכל בהמה כמ"ש במ"א)

אלא שהפנימי' מתגלה ונמשך ע"י הקרבן כו' וכדלקמן.

ועד"ז הוא ענין הנדר: שנדרים סייג לפרישות. שמחמת שמשער בנפשו שלא יוכל להעלות המאכל לשרשו ממוצא פי כו' ע"י אכילתו מפני שמקושר בגשמיות. (ועמ"ש בד"ה כה תברכו בפ' נשא) לכן פורש ממנו. ומגביה המאכל על ידי שנודר ממנו ומתפיסו בדבר הנדור באמרו הרי עלי כקרבן שעי"ז ממשיך בו אור מקיף משרשו הנעלה ממוצא הפה.

וזהו שארז"ל: כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך. היינו שכל המקיפים נמשכים מבינה ובינה הוא חיי המלך. [וע' ברע"מ ס"פ יתרו דצ"א ע"ב].

וזהו ענין: פרישות מביאה לידי קדושה.

וזהו שארז"ל: עד שידור בדבר הנדור דווקא. שכמו שהדבר הנדור כמו הקרבן הוא מתעלה ע"י קדושת הפה, שהאדם מקדישו, שעי"ז ממשיך עליו אור מקיף, וזהו לשון מקדיש. כמו הקדושין שהוא המשכת או"מ ועי"ז אח"כ דייקא יחוד, וביאה שהוא בחי' א"פ כו'. [ועמ"ש מזה בד"ה וידבר דעשרת הדברות]. כמ"כ המקדיש הקרבן ע"י הפה ממשיך עליו אור מקיף, ואח"כ כשמקריבים אותו ונעשה קרבן לה', נמשך בו א"פ ואז הוא מעלה את האדם כנ"ל.

וכך בענין הנדר שע"י הדבור שמתפיסו בדבר הנדור דייקא עי"ז ממשיך בו אור מקיף ומתעלה עי"ז כו'. זהו ענין הנודרים לשם שמים, שע"ז אמרו: נדרים סייג לפרישות.

ומ"מ עכשיו צריך לומר בלי נדר: