עיני כל אליך ישברו וגו'.

הנה על מ"ש: נודע בשערים בעלה - פי' בזהר פ' וירא: (דק"ג ע"ב) לפום מה דמשער בלביה. עוד פי' שם מאן שערים כד"א: שאו שערים ראשיכם. וביארו בזה בפ' פינחס: (דרנ"ג ע"ב) אלין אינון תרעין עילאין כו' ואינון חמשין תרעין והם חמשים שערי בינה. ולהבין זה איך על שערי בינה אמרו דמשער בלביה?

אך כי הנה אמרו: הלב יודע הלב מבין. (כמ"ש ברע"מ ס"פ כי תצא (דר"פ ע"ב). וברבות בקהלת ע"פ: דברתי אני עם לבי - הלב רואה שנאמר: ולבי ראה הרבה חכמה. הלב שומע שנאמר: ונתת לעבדך לב שומע כו'. הלב מחשב כו' ועיין בפ"ב דאבות משנה ט'). וכן אמרו: בינה ליבא ובה הלב מבין.

ביאור הענין. הוא ההתבוננות באור א"ס ב"ה איך שהוא סוכ"ע וממכ"ע וכו' כשהוא עדיין במוח תבונתו ולא נמשך מזה הארה והמשכה בלב להיות הלב נרגש מזה נק': מוח בינה ולא שערי בינה. אכן כשנפתח ממנה אור להאיר גם בלב, נקרא: שערי בינה. עד"מ כמו השער הנפתח לצאת בו לחוץ. כך יוצא אור ההשגה מן מוח תבונתו ונתפסת בלב שהלב משער ומשיג גם היא אותה השגה והתבוננות.

(ועיין בילקוט ריש משלי: היכן היא החכמה מצויה כו', ע"ש. וע' בזהר פ' שלח (דקס"א ע"ב). ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ: והיה לכם לציצית בד"ה: להבין ענין הלב)

וע"ז נאמ': שמע ישראל שמיעה בלב להבין כו'. וזהו כוונת המאמר וירא ק"ג ע"פ: נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלביה - היינו כפי מה דמשער ומשיג בלבו את ההתבוננות שבמוחו מסוכ"ע וכו'. ולכן נק' ג"כ: נ' שערי בינה - שיוצא האור מן מוחו לחוץ לתבונת לבו, כמו ד"מ שער נפתח.

(ובמ"א ע"פ: וספרתם לכם - נת' דנש"ב הם ז' מדות עליונות וכל א' כלול מז' הרי מ"ט. והיינו כי משכן המדות הוא בלב, וע"י שנמשך מהמוח לתבונת לבו להיות הלב מבין כו' הרי נמשך המשכת הבינה במדות שבלב, לכן הם מ"ט שערים נגד ז' מדות כנ"ל. ועמ"ש בד"ה צו כו' את קרבני לחמי בענין עצמות גידין ובשר, וע' בפרדס שער י"ג שער השערים פרק ה' ופ"ז. ועמ"ש במ"א ע"פ: ושעריך לאבני אקדח)

וזהו: כל - בגימט' נ', שהם נש"ב. והיינו פי': עיני כל וכו' - כנס"י נק' כל, נגד נש"ב כל חד לפום שעו"ד - אליך ישברו כו'.

(ופי': עיני כל, היינו כנ"ל בענין הלב רואה. כי גם דהשערים הם ממוח בינה, וראיה הוא מבחי' חכמה - אך כי השער החמשים הוא המחבר חו"ב וממשיך התפשטות החכמה עילאה בכל המ"ט שערים. ועמ"ש סד"ה וספרתם לכם הנ"ל. ועיין בהרמ"ז פ' אמור (דצ"ג ב') בענין לב.

ובשם המגיד נ"ע איתא ע"פ: חזה התנופה - דלכך נק': חזה משום שהחכמה שהיא בחי' ראיה נמשך עד החזה ומשם ולמטה הוא בחי' ירכין. וכנודע מענין: חצר הכבד שהיא פרסא המפסיק בין אברי הנשימה כו'. רק לפי שהחזה הוא דבר חיצוני לכך נק' חזה שהוא תרגום של ראיה. ועמ"ש במ"א ע"פ ומבשרי אחזה אלוה בד"ה וידעת היום: דאחזה שהוא לשון תרגום הוא אחוריים דבחי' ראיה ממש).

אך לפעמים נק' כנס"י: כלה - בה"א נוספת - הטעם לזה כי יש ארוסה ונשואה. קודם שנכנסה לחופה שאינה ראויה ליחוד וזיווג עדיין נק': ארוסה, והנשואה הוא אחר שנכנסה לחופה וראויה לזיווג אז היא נשואה. ונק' כלה בה"א. ועמ"ש בד"ה יחיינו מיומים.

וביאור ענין זה בעבודה שבלב זו תפלה ע"פ המבואר: כי כשנמשכה ההתבוננות בלב נק': שער דמשער בלביה. אמנם יוכל להיות שגם אם משער בלביה אבל לא נקלט האור בתוך תוך עומק לבבו כמ"ש: בכל לבי דרשתיך - פי' כשנקלט כו' אז נק' בכל לבי, היינו שנכנס כל נש"ב בתוך נקודת לבבו.

אבל אם לא נקלט רק הוא בחיצוניות הלב נק': כל - בלא ה', אבל כשנקלט כנ"ל נק': כלה - בה"א כי הה"א מורה על פנימית הלב המקבל נש"ב בתוכה, כפי דמיון קליטת הנוק' טיפת דכר. לכן נק' נשואה אחרי שנקלט אור א"ס ב"ה שבהשגת מוחו בתוך נקודת לבבו ביחוד וזיווג. ועמ"ש בד"ה ענין ראש השנה בפ' תבא. משא"כ בחי' ארוסה היינו כשלא נקלט כנ"ל אזי נקרא ארוסה ונק' כל כנ"ל.

וזהו: נודע בשערים בעלה - פי': נודע - לשון יחוד וזיווג כמו והאדם ידע כו'. וז"ש: וידעת היום והשבות אל לבבך כו'.

(ועמ"ש בד"ה: לריח שמניך - בענין וכד קבילת דכר אקרי נערה בה"א, כי הה"א מורה על שקיבלה ההשפעה מעלמא דדכורא. לכן ע"פ לה"ק ג"כ תוספת הה"א מורה על ל' זכר כמו: ואת - לשון נקבה: ואתה - לשון זכר, כדפרש"י פ' ואתחנן ע"פ ואת תדבר. וכ"ה במשנה פ"ד דנזיר ובגמרא ריש קדושין גבי שלש ושלשה. וע' בפרדס שער השערים ספ"ו ובעה"כ ערך כל. ועמ"ש עוד מענין: כי כל בשמים ובארץ בשה"ש בד"ה לסוסתי ברכבי פרעה):

ב אמנם אין בחינת הקליטה נעשה עד לאחר החופה. לפי שבחי' החופה הוא אור מקיף מלמעלה שמאיר על חתן וכלה שיוכלו להתייחד. והיינו הארת רצון העליון השורה בבחינת מקיף על הלב שיוכל לקלוט האור בתוכו. ולמעלה בכנס"י הוא ג"כ בחי' מקיף עליון הנק': חופה, כמ"ש: כי על כל כבוד חופה - בכדי שיהיה יחוד וזיווג, ואז נק' כנס"י: כלה עם ה'.

(וענין בחינת חופה זו בעבודה י"ל עפמ"ש במ"א ע"פ: טוב לחסות - שיש כמה מיני התבוננות: יש שתכנס בקרב איש ולב עמוק כו', שהלב הוא כלי קיבול לאהבה זו. ויש התבוננות שהיא למעלה בהשגת מוחו ותבונתו והלב קטן מהכיל התבוננות זו, שאלו היה מגיע עד הלב היה כלה שארו ולבבו בכלות הנפש כו'. ויש אשר גם מוחו לא סביל כו' - והוא ענין תפלה בלחש ובחשאי כו', שהוא ביטול השגת הנפש מכאשר תוכל שאת כו'. ובחי' התבוננות זו שהיא בחינת מקיף נק': חופה. ועמ"ש מענין בחינת מקיף זה בביאור ע"פ וספרתם לכם בפרשת אמור. ועמ"ש מענין חופה בד"ה לסוסתי הנ"ל. ובד"ה תורה צוה*).

וזהו: עיני כל - פי' קודם שנקראת כלה, היינו קודם הקליטה ואז נקרא: עיני כל אליך ישברו - בבחי' תשוקה מרחוק כמו ארוסה לארוס. אבל לאחר החופה אז זמן יחוד וזיווג לקבל ולקלוט האור בבחינת כלה, ואז נק' נשואה. וע"ז נאמר ואתה נותן להם את אכלם היינו לשון זיווג כמו באתי לגני אחותי כלה אכלתי כו'. (וע' בזהר פ' פינחס דרכ"ו ע"א, ודר"מ ריש ע"ב, ובמק"מ שם, ושם בשם הרח"ו) היינו השפעת אור עליון להתקבל ולקלוט בבחי' מל', שנקרא: לב. ואז נק': כלה לבבתני אחותי כלה. ונקרא המשכת מ"ד בשם: אכלם - כמו: כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וכמו: אכלה ומחתה פיה.

ומה שלא אמר: בעתם כמו: אכלם, רק בעתו בוי"ו - קאי על עת רצון העליון של עצמות המאציל. לפי שהמשכת מ"ד הנ"ל תלוי באתעדל"ע בלתי אתעדל"ת כלל, לכן נאמר: בעתו - רצונו רצון עליון לבד, כמו בשבתות ויו"ט.

(וע' בסמוך* דרצון העליון הוא בחי' החופה. ולכן א"ש דהתגלות זו הוא בשבתות ויו"ט, שאז הוא התגלות רצה"ע. כמ"ש בד"ה תורה צוה הנ"ל בענין: והשיאנו כו' כאשר רצית ואמרת כו'. ע"ש ובד"ה ויקהל משה גבי: וביום השבת יפתח. וע' בזהר פ' בראשית דף ח' ע"א).

ולזה רמזו בקידוש לבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם (וע' בזהר פ' אחרי דנ"ח סע"א. ולהבין לפ"ז לשון וזמן נתן להם יובן עפמ"ש הרמ"ז בפ' תשא (דקפ"ח ע"ב) בפי' זמין קוב"ה למעבד לישראל כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י בפי' פקדת הארץ כו').

וזהו פי': ואתה היינו המשכה מבחי' חכמה, התחלת המשכת מ"ד. ועיין בזהר פ' בלק (דקצ"ג ע"ב) ע"פ: ה' אלקי אתה ארוממך כו'.

ופי': ואתה - את, היינו המשכת כ"ב אותיות לה' תתאה שהיא בחי' מל'. והוי"ו דואתה מורה על המשכה זו, כי תמונת ו' הוא שבראשו כמו יו"ד ונמשך משם קו דק. ועיין בפ' תצוה (דקע"ט ע"ב) ועמ"ש סד"ה והי' הוי' לי גבי וישם אותה מצבה כו' ע"ש.

וזהו: ואתה נותן כו' בעתו דוקא - היינו בעת רצון העליון שהוא בחי' החופה שלפני היחוד. (ועמ"ש עוד מענין עיני כל בד"ה כי ההרים ימושו).

וענין: פותח את ידיך - היינו ע"ד מ"ש מקדש אד' כוננו ידיך - כי צריך לעשות בית קיבול בחינת כלי במל' שתקבל המשכת מ"ד הנקרא אכלם כו'. כי קודם היחוד נקרא בתולה לשון אוטם. שלבו אטום כבתולה. וע"ז נאמר: באר חפרוה שרים כו' (וכמ"ש בע"ח של"א פ"ז, ושער הירח פ"גף ובפע"ח שער ק"ש שעל המטה פי"א ופרק ו'),

וזהו: פותח את ידיך - שפותח ידים העליונים לחפור בהם לעשות למטה כלי ובאר לקבל אכלם הנ"ל. וזהו: מקדש אד' כוננו ידיך.

דהנה כתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וארז"ל: בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. וגם ארז"ל: משחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה - שהוא התגלות רצונו וחכמתו ית' ונק' המשכת מ"ד טפת ח"ע.  אך צ"ל כלי קיבול לזה להיות: בכל לבי דרשתיך כו' - שאז נקרא כלה כנ"ל. ועשיית כלי זה הוא כוננו ידיך. ועמ"ש בביאור ע"פ באר חפרוה שרים כו' ובביאור ע"פ נשא את ראש בני גרשון.

גם: ידיך הוא לשון יודין - כי פתיחו דיודין הוא שנמשך מן יו"ד שבראשו ונעשה וי"ו, וזהו המשכת רצון עליון כדי לבנות לה כלי בית קיבול. כמארז"ל: אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וכמ"ש: כי בועליך עושיך כו'.

ואח"כ: משביע לכל חי רצון - כל חי היינו בחינת יסוד דנוק' שמקבלת מיסוד דדכורא, לכך נקראת: כל חי - שמקבלת מח"י עלמין ואחר הקליטה אז משביע בבחינת שביעה היפך התשוקה. כי התשוקה היא מרחוק כאשר לא השיג התאוה ואל אישך תשוקתך, ואחר היחוד כשנקלט שפע האור בתוכה, ועביד נייחא לה כמ"ש ר"פ נח (דנ"ט ע"ב) אז משביע לכל חי רצון עליון שנמשך בעתו כנ"ל בבחי' שביעה כנ"ל.

ועמ"ש בביאור ע"פ כה תברכו כו'. ומכ"ז מובן ענין המבואר ע"פ ואשה כי תדור כו' בבית אביה בנעוריה. וענין ארוסה ונשואה*: