Video part 1 Video part 2 Video part 3
ביאור
ענין החלצו מאתכם[1] - יחלצו מיבעי ליה? דהא: מאתכם משמע ולא כולכם, והחלצו משמע כולכם,. דהא כתיב: וידבר משה אל העם לאמר החלצו?
אך הענין, כי הנה להבין ענין מדין יש להקדים ענין שבעה עממין: הכנעני והחתי כו' שנאמר בהם: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו'.[2] שהם שיורי הזמ"ל[3] דתהו. דהיינו הסיגים והפסולת שנשארו אחר הבירור. כמו: אברהם שיצא ממנו כו' - שכבר יצא להתברר ונפרד מאברהם ונעשה סיגים וקליפה. דהיינו למטה נעשה סיגים אבל לא למעלה.*
(ר"ל, כשנתלבשה נשמת אברהם שמחסד עליון למטה ממנו בגוף, אזי יצא ממנו כו' - לפי שהגוף נלקח מק"נ ששם נשאר ממה שנפל בשבה"כ. משא"כ מצד נשמת אברהם כמו שהיא למעלה באצילות. ועמ"ש בביאור ע"פ: שחורה אני ונאוה כאהלי קדר כו').
והנה מתחלה הוברר אצילות, דהיינו שהמובחר מהניצוצי' וכלים דתהו נכלל בקדושת האצילות, ומה שלא היה יכול להיות נכלל באצילות נעשה בריאה. והכל בסטרא דקדושה בחי' ביטול. רק באצילות הוא ביטול גמור ובבריאה הוא יש שבטל.
וכמו: וצבא השמים לך משתחוים,. וכתיב: שמים לא זכו בעיניו. וכתיב: ובמלאכיו ישים תהלה, (באיוב סי' ד') וכמו דאפקוהו למט"ט ומחיוהו ס' פולסין דנורא.[4]
(והיינו לפי שאין הביטול כדבעי, כמ"ש במ"א. ועמ"ש בד"ה צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי בענין שירה של המלאכים).
ומזה יובן איך שבריבוי השתלשלות יוכל להיות נעשה סיגים ממש. וזהו שאמרו: נתן עיניו במקדש ראשון[5], והרי פעם אמרו שטן ופנינה לש"ש נתכוונו?
אך שניהם אמת, כי שרש התחלת הסיגים והקליפות אינו* רע גמור, ושם הוא ענין לשם שמים נתכוונו. אמנם מה שמשתלשל למטה מטה נעשה סיגים קשים יותר ומקטריגים ממש. ואמר החנם ירא איוב כו'[6]. ועמ"ש בד"ה ויעש משה נחש נחשת. ועד"ז הוא ענין התהוות ז' עממין: הכנעני והחתי כו' מז' מדות דתהו.
אך ענין מדין הוא מ"ש בספרא דצניעותא (בזהר פ' תרומה קע"ו ב') עד לא הוו מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין, שהיו בחי' אב"א[7] וזהו בחי' תהו: זה תחת זה, רה"ר.
(וז"ל הפי' מתלמיד האריז"ל שם: ר"ל שבעולם התהו היו השש קצוות משתלשלות זו ע"ג זו, וא"כ לא היו משגיחין הכתר פב"פ[8] עם הת"ת, כי חסד וגבורה היו מפסיקין ביניהם. גם חסד וגבורה בעצמם לא היו פב"פ כו'. משא"כ בעולם התיקון עכ"ל.
ור"ל: אבל בעולם התיקון חסד וגבורה הם בבחי' פב"פ וגם כתר עם הת"ת דהיינו עתיקא עם ז"א הם בבחי' פב"פ וכמש"ש בפי' האריז"ל. וע' בזהר הרקיע פ' בראשית דף ב' ע"ב גבי עאלת אות צ' כו' אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כו', ע"ש)
והפי' הוא, שלא היה שייכות לחסד עם גבורה. שהחסד היה חסד שבחסד והגבורה היה גבורה שבגבורה. וכיון שזה חסד פשוט וזה גבורה פשוטה - הרי הם ב' הפכיים כמים ואש שלא יוכל להתחבר ולהזדווג יחד. וזהו: דלא הוו משגיחין אפין באפין.
והתיקון הוא להיות בהתכללות, והיינו ע"י מ"ה. כי השבירה הוא בבחי' ב"ן עולם הנקודים, וההתכללות הוא ע"י המשכת המוחין במדות והיינו מבחי' חכמה כח מה.
כי הנה עד"מ: מבשרי אחזה[9] - שהמדות באדם כשהם בלתי הנהגת השכל אזי כל מדה אין לה קישור וחיבור כלל עם זולתה. כמו כאשר יכעוס ויקצוף אין לו רחמים וחסד בשעה זו כלל על מי שכועס עליו. וכן בהפך. ונמצא מדות חו"ג מפורדין המה זה מזה, וע"כ יוכל להסתעף ממותרי הדין דין קשה ביותר.
אבל ע"י התלבשות החכמה במדות יתנהגו המדות ע"פ חיוב החכמה, ויכבוש כעסו להיות בו ג"כ תערובות חסד ורחמים כו'. וע"ז ארז"ל: לעולם יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז[10] והיינו ע"י שיהיה מוח שליט על הלב.
והנה ענין התיקון הם ב' ענינים: הא', להיות* התכללות חסד מגבורה וגבורה מחסד, ר"ל שלא יהי' החסד רק בחי' אחד, היינו חסד פשוט הנקרא חסד שבחסד. וכן הגבורה לא יהיה רק בחינה א', היינו גבורה שבגבורה. וזהו פי': עולם הנקודים - שכל ספירה היה רק בחי' נקודה א' לבד שהוא מהות א' לבד חסד וכן גבורה, אלא שהחסד עצמו יהיה ג"כ כלול מששה מדות חג"ת נה"י וכן הגבורה תהיה כלולה מכל הו"ק או כל אחד יהיה כלול משבע מדות.
(עמ"ש לקמן בביאור ע"פ אלה מסעי: שלפעמים ההתכללות מששה ופעמים משבעה ופעמים כ"א כלול מע"ס)
ולכן עי"ז יוכלו להיות: משגיחין אפין באפין. כי החסד שבגבורה וגבורה שבחסד קרובים להיות שוים, ועי"ז יוכלו להתחבר ולהזדווג יחד החסד עם הגבורה. (וכמ"ש בד"ה: ואשה כי תזריע כו') וזהו ענין התיקון שבבחי' הכלים והוא ע"י המשכת המוחין כנ"ל במשל שע"י גילוי והמשכת החכמה בהמדות נעשה התכללות המדות שהם הכלים.
והב', הוא באורות שע"י ריבוי הכלים מחזיק האור יותר. שהשבירה היתה מפני מיעוט הכלים שלא היו יכולים לסבול האור. משא"כ ע"י ריבוי הכלים כנ"ל, ע"י ההתכללות, שמתחלה היה הכלי רק בבחי' נקודה לבד ובתיקון נתגדלה ונתרבה להיות כלולה מעשר בחי', לכן עי"ז מחזיקים האור יותר. (ועמש"ל בביאור על פסוק וקבל היהודים כו' בפי' שהקדימו נעשה לנשמע)
ועיקר התיקון הוא ע"י האורות שהאורות הם המחברים וכוללים ע"י ריבוי הארתם, ולא עוד אלא דאחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבורה כו'.
(דהיינו שזה גופא שיהיו הכלים בהתכללות אמיתית, הוא ע"י שנמשך בהם אור הביטול מבחי' שם מ"ה. ע"ד: עושה שלום במרומיו כו'. וכמ"ש בפ' יתרו בד"ה: להבין ענין האבות הן הן המרכבה. שלהיות התכללות הג' קוין והתחברותן כו' צ"ל הארה והמשכה מבחינה עליונה ששם בטלים אלו השני הפכיים כו'. וזהו בחי' שם מ"ה, ע"ש.
והיינו כמ"ש בפ' אמור ביאור דפסוק: והניף הכהן אותם: שיש ב' בחי' התכללות, הא', מצד המשכת המוחין במדות. והב', ע"י גלוי האור אח"כ מבחינת שלימותא דכולא כו'. וזהו ענין שעיקר התיקון הוא ע"י האורות כו', שר"ל שעי"ז נעשה התיקון וההתכללות ביתר שאת, כמש"ש.
גם אפשר לומר כי ב' בחי' אלו, זהו עצמו פי': משגיחין אפין באפין - דכולל ג"כ ב' ענינים. הא', שהמדות עצמן נעשו פב"פ חסד עם גבורה, וזהו ענין התיקון שבבחי' הכלים, שהחסד נעשה כלול מגבורה וגבורה מחסד, ועי"ז מתחברים החו"ג יחד פב"פ.
והפי' הב', במשגיחין אפין באפין - איתא בביאור האריז"ל שם וז"ל: ומ"מ עיקר השגחת אפין באפין היינו עתיקא בז"א, כדבעינן למימר לקמן בעז"ה עכ"ל. וזהו ענין התיקון באורות, שהשגחת עתיקא בז"א היינו המשכת אורות עליונים. כי הכתר הוא הממוצע המחבר וממשיך הארת המאציל א"ס ב"ה בנאצלים כו'.
והנה כמ"כ בנפש יש ב' בחי' אלו: תיקון והתכללות הכלים, ואחר כך על ידי זה ריבוי האור. והוא כמ"ש בד"ה: אם לא תדעי לך היפה כו' - ביאור ענין: ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ורחל היא כנס"י.
וענין: יפ"ת - היינו עד"מ תיקון ציור אברי הנפש, כמ"ש: נעשה אדם בצלמנו - שיתארו בהן כל המדות בשלימותן וביופיין כמו שהם למעלה בעולם התיקון, דהיינו התכללות המדות אהוי"ר ומודומ"ע. וכמ"ש לקמן ע"פ: אלה מסעי מענין התכללות המדות בעבודת ה'. וכ"ז הוא תיקון הכלים, ונק' יפ"ת. ועי"ז יבא אח"כ לבחי': יפת מראה - שהוא בחי' רעותא דליבא, שהוא בחי' הארה מפנימית אור א"ס ב"ה, והוא בחי' אור השורה בכלים הנ"ל.
וכ"ז הוא ע"י הדעת. וכמשי"ת לקמן בענין: יעשה שלום לי כו'. וכן בנפש שכדי להיות המשכת רעו"ד, הוא ע"י דעת עליון. כמש"ל ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות כו'. (ועמ"ש ע"פ ויקהל משה).
וגם כי דעת הוא המשכת הפנימית שהוא בחי' האור. ולכן איתא משה משה לא פסיק טעמי', שבחינת האור הוא אלקות גם בבי"ע כמו באצילות, כמ"ש במ"א בביאור דואלה המשפטים. וכן איתא בפע"ח שער הלולב פ"ג שהדעת אינו אלא בית קיבול לאלו האורות כו').
וזהו ענין: ימינך ה' נאדרי בכח - שמאלא אתכליל בימינא. ימינך ה' תרעץ אויב הוא להיפך. (ועי' בפי' הרמ"ז על הזהר בשלח דנ"ב ע"ב).
והנה מדין הוא משרש התהו קודם התיקון דלא הוו משגיחין אפין באפין, לכן בא יתרו כהן מדין קודם מ"ת, וכמ"ש בזהר ר"פ יתרו: (דס"ז ע"ב) דלא אתיהבת אורייתא עד לבתר דאתי יתרו ואודי. והיינו משום כי התורה היא התיקון, וכמ"ש: ה' יברך את עמו בשלום - וצריך להיות ביטול בחי' מדין*:
ב והנה שרש התיקון הוא להיות גילוי שם הוי'. יו"ד הוא חכמה בחי' ברק, כי: ישת חשך סתרו - הוא כתר. וזהו ענין: אילתא דדלגא לטורי חשוכא, עיין בזהר פ' פנחס (דרמ"ט) שהוא בחי' מל' שנכלל בכתר. כי: מגלה עמוקות מני חושך - שע"ס שהם בגילוי הם למעלה בהעלם ג"כ. וגם כל ההתכללות חסד שבחסד כו' הכל היה בהעלם תחלה ושם נק' טורי חשוכא. ובנקודים הוא הגילוי והיינו שהגילוי הוא רק בחי' נקודה והשאר הוא בהעלם, ומבחינת החשך של הכתר הוא גילוי החכמה כברק.
(ולכן נקודות הוא בחכמה. כמ"ש בפרדס שער הנקודות: כי גילוי החכמה מההעלם של הכתר הוא כמשל גילוי הנקודה אחת, וכמשל הברק המבריק מתוך החושך. ועמ"ש מענין זה בביאור ע"פ: וידבר אלקים את כל הדברים האלה כו', ע"ש)
ונק' בזהר: נקודה בהיכלא. היכלא הוא בחינת בינה, דאימא מקננא בכורסייא, ונק': אלקים חיים ומלך עולם, ויש לה התפשטות אורך ורוחב.
אך החכמה הוא בחי' נקודה בלבד.דהיינו כמו למשל בשעה שהאדם מתבונן בלמודו נופל לו שכל חדש, שהשכל ההוא אינו אלא נקודה. והוא ברק המבריק בתוך רוח בינתו המתפשט באורך ורוחב בהיכלא.
והמחבר להיות נקודה בהיכלא הוא הדעת. כי הדעת הוא עולה עד קרומא דאוירא, ואוירא שלפני הקרומא דחפיא על מו"ס כו', שהוא מעצמות אור א"ס, כמו במשל להיות נובע השכל מלמעלה מהשכל, ועי"ז חבור חו"ב תרין ריעין כו'.
(פי', כי הנה עד"מ, כשאדם משכיל ומחדש איזו השכלה חדשה, זהו המשכה שנמשך ממקור השכל הנקרא משכיל, ולפעמים אין נופל לו שכל מלמעלה מהשכל. א"כ בהכרח לומר שיש דבר שלמעלה מבחי' המקור השכל המשכיל שהוא המקשרו ומחברו לבא לידי גילוי בשכל לפעמים כך ולפעמים כך.
והנה מקור השכל הנק': משכיל - זהו הנק' ח"ס. והבחי' שלמעלה מזה - זהו בחי' אוירא שעל קרומא דחפיא על מו"ס, שהוא המקשר ומחבר ח"ס לבא לידי גילוי כו'.
ומה שנק': אוירא - י"ל שיובן עם מ"ש בפ' מקץ בד"ה נר חנוכה כו' מזוזה מימין כו', ע"ש בענין אור ואויר.
והנה באוירא הוא הארת בחי' דעת דע"י. וז"ש: ששם שרש הדעת, ולכן יש ג"כ ביכולתו של הדעת דאצילות לחבר חו"ב שהוא בחי' נקודה בהיכלא, כי שרשו גבוה מאד כנ"ל.
ועיין עוד מענין הדעת בזהר הרקיע (ס"פ תרומה בדף קס"ו) ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ: אני ה' אלקיכם - דפ' ציצית וע"פ לבבתני אחותי כלה)
והוא ענין עסק התורה לשמה לשם התורה להיות התורה בבחי' חכמה: והוי' בחכמה כו.' וכמ"ש בזהר: דוד קשיר אורייתא דלעילא עם קוב"ה - אורייתא דלעילא חכמה עילאה, וקשיר בקוב"ה להיות בו השראת אור א"ס. שזהו ענין: מגלה עמוקות מני חשך כנ"ל.
וזהו: או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי[11] - פי': יעשה שלום לי - הוא שלום בפמשמ"ע[12] - היינו חיבור חו"ב שהם י"ה, ע"י התורה שהוא בחי' דעת עליון העושה שלום העליון הנ"ל. והוא ע"י המשכת אור א"ס מלמעלה מעלה מהחכמה שיהיה נמשך בחו"ב. ועמ"ש במ"א בענין: כיריעות שלמה.
והנה מבחי' שלום העליון נעשה ג"כ שלום התחתון, כדכתיב: כי אל דעות הוי'[13] - ב' דעות: דעת עליון המחבר חו"ב, ודעת תחתון המחבר המדות להיות התכללות המדות, חסד שבגבורה וגבורה שבחסד.
וזהו ענין ההתכללות המבואר למעלה שלא יהיו המדות בבחי' ענפין מתפרדין, אלא בבחי' התכללות לאכללא שמאלא בימינא. והיינו ע"י המשכת המוחין בהם.
וביאור זה למעלה. היינו, כי יש גבורה בלא חסד כמו דור המבול, שנענשו בשביל חטאם ולא בשביל תיקונם - שהרי אין להם חלק לעוה"ב. וכן אנשי סדום - מבול של אש, ואין להם חלק לעוה"ב. (והיינו כמ"ש במ"א שהמבול היה שרשו מעולם התהו ע"ש. ובתהו לא היו התכללות המדות, ע"כ היה הגבורה כמו שהיא כו') וכן מצרים.
ומ"מ נאמר: באבוד רשעים רנה[14] - שנצמח מזה תיקון לעולם שהעולם נהנה כו', אבל לגבי הן עצמן נק' גבורה בלי חסד.
אבל: כי אשר יאהב ה' יוכיח[15] - יסורים של אהבה הם, כמו שמרחיצין את הקטן לטובתו ולא בשביל החטא, כי החטא נמחל בלא"ה רק שצריך לתקן כו'. ותיקון זה הוא מבחי' התכללות הגבורה בחסד.
והוא ע"י מוחין. כי נה"י דאימא הן מוחין לז"א, וע"י התורה מביא תוספת מוחין. היינו ע"י שמתחלה: יעשה שלום לי - חיבור או"א, ואח"כ: שלום יעשה לי - שמאו"א נעשו מוחין לז"א, להיות התכללות הו"ק. שהמשכה זו הוא ג"כ ע"י התורה, שבה ועל ידה ממשיכים ממוחין דאו"א בז"א, כמ"ש בד"ה: השמים כסאי, ובד"ה: באתי לגני.
וזהו שאמר רשב"י: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, כדאיתא (פ"ד דסוכה דמ"ה ע"ב, וכזה איתא ברבות נח פל"ה). והיינו מפני רבוי מוחין דגדלות שהמשיך ושהיה תורתו אומנתו. ומצד שרש מעלת נשמתו שהיה מעלה מ"ן בבחי' גבוה מאד. ובהמשכת מוחין דגדלות מעצמות חכמה עילאה שלמעלה מהחכמה כפי שמתלבשת במדות - מתבטלים כל הדינים כו'. זהו: יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ועתה יגדל נא כח אד', וכמ"ש במ"א.
ועיין מענין: יעשה שלום לי כו' - בפ' במדבר קי"ח א', ובפי' הרמ"ז שם, ובפ' ויקרא די"ד ע"ב. ועמ"ש בביאור ע"פ: כה תברכו את בנ"י גבי ענין: וישם לך שלום, וע"פ ביום השמיני עצרת.
ולכאורה היה אפשר לומר: שב' בחי' שלום אלו זהו ענין ב' בחי' שבתיקון הנזכר למעלה. דהיינו התכללות הכלים, ומה שעי"ז מחזיק רבוי אור. ולכן זהו ע"י בחי' דעת עליון ודעת תחתון.
וא"ש לפמ"ש במ"א בביאור ע"פ: מים רבים - שדעת תחתון הוא דעת המתפשט לתוך המדות להמשיך בהם הארת חו"ב. ומבואר לעיל: שע"י שהמדות מתנהגים ע"י המוחין חו"ב עי"ז נעשה התכללות המדות, והוא תיקון והתכללות הכלים וזהו ענין: שלום בפמשמ"ט.
ודעת עליון - הוא הנמשך מבחי' כתר וממשיך מבחי' כתר בחו"ב וחו"ג כו' ע"ש. וזהו ענין המשכת תוספת אורות חדשים, וזהו ענין: שלום בפמליא של מעלה.
ועוד דמבואר בע"ח שמ"א פ"ז: דחכמה נק': חיוהי, והמדות וגם בינה נק': גרמוהי. וחיוהי - היינו אור, וגרמוהי - היינו כלים כו'. וכמ"ש במ"א, דהיינו לפי שבחכמה גם הכלי הוא בבחי' בטול לגמרי כח מ"ה כו', כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה.
מיהו אינו מיושב לפי ל' הפסוק, דמשמע שמתחלה נעשה שלום העליון ואח"כ שלום התחתון.
אלא העיקר כמש"ל: שהוא ענין המשכת האור תחלה בבחינת י"ה, ואח"כ נמשך ג"כ בבחי' המדות ו"ה. ועמ"ש בביאור ע"פ: ונקדשתי בתוך בנ"י.
ועוי"ל, דע"י המצות נעשה תיקון הכלים, וע"י התורה ממשיכים האור. וכמ"ש: כי נר מצוה ותורה אור. ועמ"ש בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב כולה כו':
ג והנה כמו שהוא ענין התיקון למעלה להיות ההתכללות. כך הוא ג"כ בנפש, דענין התכללות חו"ב הוא בחי' מוחא וליבא, שהם בעצם שני הפכים, כמו שאנו רואים שברשפי אש הלב מתמעט המוח, ר"ל ההשגה ועומק ההתבוננות, ובמוח מתמעט אש הלב. וצ"ל התכללות להיות: מוח שליט על הלב - דהיינו שיהא הלב נכנע למוח, ומתנהג ע"פ הנהגת המוח כו' - להיות ובכל נפשך: אליך ה' נפשי אשא.
והיינו ע"י עסק התורה: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, ועי"ז ממשיכים מן המוח אל הלב ע"י עסק התורה לשמה, גילוי אור א"ס בחכמה. וזהו ענין השלום וחיבור חו"ב.
וענין ההתכללות במדות, כי המדות הן מעה"ד טו"ר - כי בחזה דז"א מסתיים יסוד אימא שם מתחיל בחי' עה"ד טו"ר. והתכללות המדות להיות כלולים בטוב הוא ע"י התורה שהיא להבדיל בין הטמא וכו', והיא המברר כו'. ובירור המדות הוא ע"י המוחין, כי ע"י תוספת מוחין נעשה התכללות, ומוחין נמשכו מבחי' אבא.
ולכן כתיב: נקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף - שלא היה יכול להיות מלחמה זו רק בימי משה, ולכן אף שנקנסה עליו: עלה אל הר העברים כו' - מ"מ המתינו לו עד שינקום. והיינו כי משה הוא יסוד אבא, ולכן נקרא: מחוקק, ותרגומו: ספרא רבא: וירא ראשית לו. אלא שזכה לבינה, והוצרך להיות התיקון על ידו דוקא.
[וזהו פי': מחוקק - שהוא חקיקת ותיקון הכלים להיות ריבוי הכלים, ועי"ז יהי' ריבוי האור וכו'. ועמ"ש ע"פ: במחוקק במשענותם. וע"פ: אם בחקתי בד"ה מבואר בע"ח].
כי הנה המדינים הם מבחי' הפירוד שקודם התיקון עד דלא הוו משגיחין אפין באפין, שלכן אריכות זמן חורבן בהמ"ק שמפני שנאת חנם. כי בחורבן בית ראשון ע"י שהיה מז' עממין שהם סיגים דשבעה כלים דתהו, שנשארו בבחי' סיגים לאחר התיקון והבירור כל מה שהוברר ונכלל בעולמות דקדושה, והם נשארו בבחי' סיגים - לכך לפי הכלי כך היה הגבול ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
(ר"ל, דכמו שיש קצבה ודי לבירור נה"ב שבאדם, על ידי ע' שנה שבהן יוכל האדם לברר הניצוצים שבנה"ב, שנלקחה משמרים דז' מדות דתהו. וזהו: ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכמ"ש בפ': אם בחוקתי בד"ה מבואר בע"ח הנזכר לעיל - כך עד"ז היה די לתיקון העוונות שמחמתן נחרב הבית ראשון- ג"כ במספר ע' שנה מטעם הנ"ל, שלבירור הסיגים שנשתיירו מהכלים לאחר התיקון יש גבול ע' שנה, לז' מדות כו')
משא"כ שרש התיקון, שיהיה מעולם התהו לעולם התיקון - זה צריך זמן ארוך כו'. וצ"ל בחי' משה יסוד אבא מקור התורה שכל התורה היא תורת משה וקודם מתן תורה בא יתרו להכניע א"ע כי ה' יברך את עמו בשלום אתעדל"ע שלפני את עדל"ת כו' (ועיין מענין יתרו כהן מדין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ יתרו דס"ח א' ד"ה חמוי דיוסף כו' ע"ש בשם הלק"ת) וזהו נקמת הוי' כי קודם התיקון בעולם התהו לא היה שמות אלו אהיה והוי' אלא קראן בשמות נוכראין כו' כמ"ש בזהר. וענין לכל מטות ישראל והחלצו כולכם שכולם היו צריכים למלחמה זו להיות בבחי' התכללות שלכן היו בימי משה שבימי משה ובימי יהושע היו המלחמות בכללות ישראל ביחד משא"כ אח"כ יהודה יעלה כו' שלא היו ביחד כי להיות התכללות כללות ישראל שהם ו"ק דז"א מחנה יהודה מזרחה כו' וראובן תימנה כו' ובשם אלקינו נדגול הוא ע"י מוחין דאבא שמשם היא ההתכללות יעשה שלום לי שלום יעשה לי*: