Video part 1 Video part 2 Video part 3
אלה מסעי בנ"י כו'[1] ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם כו' ואלה מסעיהם למוצאיהם[2].
וצ"ל למה גבי ויכתוב משה הקדים: מוצאיהם למסעיהם, ואח"כ הפך ואומר: ואלה מסעיהם למוצאיהם?
גם מהו: ויכתוב משה כו' - דמסתמא משה כתבו ככל התורה אשר הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב?
אך הענין, כי הנה ענין המסעות שנסעו וחנו במדבר מ"ב פעמים עם הארון: ויהי בנסוע כו'[3] ובנוחה כו'.[4] - רק שהארון נעשה אח"כ ומסעות הראשונות עד מדבר סיני נסעו בלא הארון[5] - שהם כנגד שם מ"ב, אנא בכח גדולת ית"ץ כו'.
אף שהיה זה בסיבה מחמת חטא המרגלים, שנגזרה גזירה להתעכב מ' שנה במדבר - עכ"ז הרי הוא ית' הוא סיבת הסיבות. והנה גם ע"פ הנגלה יש טעם לזה - כדי שימצאו האוצרות לקיים מ"ש: ובתים מלאים כל טוב כו'[6] - כמ"ש רז"ל. וע"פ הנסתר נזכר בספרים שהוא כדי להכניע את המדבר הגדול והנורא ע"י מ"ב מסעות שנסעו וחנו כנס"י עם הארון שהם כנגד שם מ"ב כו'. ולהבין מהו ענין הכנעה זאת להמדבר הלא הוא שממה ואין דר בו?
אך הענין הוא כי המדבר נק': מדבר העמים - שהוא מקור יניקת כל הקליפות, והוא לעומת בחינת ירושלים שהוא המקור לכל העולם כולו בקדושה, כי: זה שער השמים - שנמשך שם ההשפעה מלמעלה: כי שם צוה ה' את הברכה[7] ומשם היו מקבלים כל הארצות. (וכמ"ש בזהר פ' תרומה דקנ"ז ע"א. ועיין עוד בזהר פ' יתרו דע"ט א') ולכן ירושלים הוא באמצע הישוב.
ואת זה לעומת זה עשה האלקים - בחי' מדבר הוא מקור כל הקליפות. ולכן הוא: ארץ מלחה[8] אשר לא יעשה פרי כו'. כי בקדושה מיהב יהבי משקל לא שקלי.[9] וכמ"ש: ואתה מחיה את כולם - שתמיד נמשכים השפעות החיות. ולהיפך בקליפה כתיב: הב הב[10] שמבקשים הכל בשביל עצמם לגרמיה, ואינן משפיעים לזולתם. (ועיין מענין: הב הב - בזהר פ' קדושים ד"פ ע"ב, ובפי' הרמ"ז שם, ובאדרא דנשא קל"ה סע"א, ובפ' וירא דק"י ע"ב, ובפ' בשלח דנ"ו ע"א) ולכן עפר מדבר פסול לכיסוי הדם, לפי שאינו מגדל צמחים כו' כמ"ש בגמרא. וע"י שנסעו בו בנ"י הכניעו אותם.
ומעשה אבות הוא פעולה לבנים עד סוף כל הדורות, שמחמת זה יש ביכולת האדם להכניע הגוף שלו, שהוא משכא דחויא מבחי' הקליפות: הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי[11] שתחלת הווייתו הוא מן תאוה כו', וכמ"ש ברבות תזריע פי"ד כלום נתכוין כו'.[12] וכדי שיסכים גם הגוף לרצון הנפש אלקית בבחי': ואהבת כו' - זהו ע"י שכבר נכנע המקור שלהם. אבל לולי זה לא היה יכולת בשום אופן לאדם להתגבר על גופו ונפשו הבהמית, כ"א לפי שכבר נכנע המקור שלהם לכן גם הענפים יהיו נכנעים ע"י האדם כו', והיינו ע"ד כלל ופרט כו':
ב אך עדיין צ"ל, למה היתה זאת מאת ה', לברוא הקליפות ושאח"כ יצטרכו להכניעם, לא יהיה לא הא ולא הא?
הנה כתיב: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו'. וארז"ל: אל תקרי מה אלא מאה ברכות שחייב אדם לברך כו'.
דהנה הברכה יש בה נוכח ונסתר. (ועיין מזה בפע"ח שער הברכות פרק שני) בא"י - היינו נוכח, כי: ואתה מחיה את כולם - ע"י אותיות שמא' ועד תי"ו. ובמחשבה א' ברא את כל העולם שבו רבוא רבבות ברואים לאין קץ ותכלית, גבוה מעל גבוה. כמ"ש: וקדושים בכל יום יהללוך סלה - שאחר שאומרים סדר קדושה של המלאכים, שאומרים: קדוש וברוך כו' אח"כ אומרים: וקדושים - הם הנשמות, יהללוך סלה לאין קץ כו'.
הגם שבספרים לא נזכר אלא ב' בחי': ג"ע התחתון ועליון, ואף גם על ג"ע תחתון אמרו באחר: מוטב דלידייניה כו', וק"ו על ג"ע העליון. ובאמת יש עוד רבבות מדרגות בעילוי אחר עילוי לאין קץ. ות"ח אין להם מנוחה כו'. וגם במלאכים: אלף אלפין גדוד א' והגדודים אין להם מספר. והכל נמשך ממחשבה אחת, ולכן הכל כלא חשיב קמיה ית'.
כמו עד"מ באדם, מחשבה א' הוא כלא חשיב אפילו רק נגד כח המחשבה שהן כ"ב אותיות שבנפש המדברת, שיוכל לחשוב בהן מחשבות לאין קץ ותכלית. ואצ"ל לגבי עצמות הנפש שגם כללות כח המחשבה הוא רק לבוש לבד כו'.
וזהו ענין הבקשה: ברוך אתה - ברכה הוא המשכה וגילוי, בחינות אותיות המחשבה היינו הכ"ב אותיות עצמן כח המחשבה כו'. ונק': אתה - לשון נוכח כי זהו המשכת בחי' ממכ"ע.
ואח"כ: אשר קדשנו - בלשון נסתר, הוא בחי' סוכ"ע. שהמחשבה היא בטלה לגבי עצמיות אור א"ס ב"ה. וכמו בנפש ביטול מחשבה לגבי השכל. שגם כח המחשבה הוא רק בחי' לבוש הנפש משא"כ השכל הוא מבחי' עצמיות הנפש. ואצ"ל לגבי למעלה מהשכל, וק"ו לגבי עצמיות הנפש.
וכך הוא ביטול המחשבה לגבי הרצון עליון שלמעלה מהמחשבה, ויש גם למעלה מהרצון כו'. וע"י המצות שהם רצון עליון ממשיכים גילוי א"ס ב"ה, דהיינו המשכת בעל הרצון בעל המחשבה.
(והנה במ"א נתבאר, שזהו ענין שבחרו רז"ל לקרוא את הבורא ית' בשם: הקב"ה - יותר מבשאר שמות. והיינו לפי שקדוש וברוך זהו ענין ב' בחי' אלו דסוכ"ע וממכ"ע. כמ"ש מזה בד"ה: קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת כו' עד הקב"ה אומר טהור כו' ע"ש. ולכן נגד ב' בחי' הללו בא בהברכה: לשון נכח בברוך אתה, ולשון נסתר באשר קדשנו כו'. והיינו פי' הקדוש ברוך הוא)
והכח הזה במצות הוא, לפי שנשפלו במעשה, וסוף מעשה במחשבה תחלה. וכמ"ש: צחוק עשה לי אלהים - שם אלהים דייקא הגורם להיות בחי' יש, הוא העושה צחוק ותענוג למעלה ע"י הביטול, שהיש בטל אח"כ.
וזהו: לויתן זה יצרת כו' - פי': לויתן - לשון התחברות, שהוא התחברות יש לאין, שהגשמיות בטל לרוחניות: יצרת לשחק בו - שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה. (ועמ"ש פ' פנחס בד"ה צו את בנ"י כו').
וזהו: אל תהי ברכת הדיוט קלה כו' - פי', שהוא ההעלאות מענינים גשמיים שבעוה"ז, שהן נק': מילין דהדיוטא. ואל תהי קלה - כי ע"י ביטול היש עי"ז דוקא נעשה הברכה וההמשכה מלמעלה. ולכן נק' ברכת הדיוט כו'.
[ועיין מענין ברכת הדיוט ברע"מ נשא (קכ"א ב') ור"פ תצא ובפי' הרמ"ז שם ושם. ועמ"ש בד"ה ושאבתם מים בענין אע"פ שהאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט].
וזהו יסוד כל המצות. כמו צדקה שנותן ממונו שייגע עליו בכל רמ"ח אברים ונותנו לעני, ועושה מיש לאין. ולכן ארז"ל: בכל מאדך - בכל ממונך. ובאמת פי': מאדך - הוא האהבה בלי גבול?
אך הענין ששניהם אמת. כי הנה ארז"ל: טוב - זה יצ"ט. מאד - זה יצה"ר. והטעם כי הנפש עם היות שהיא חלק אלוה ממעל - מ"מ היא מוגבלת. והאהבה שלה היא בבחי' גבול ומדה, וא"א לה להגיע לבחי' מאד, שהוא בלי גבול ולהתכלל בא"ס ב"ה שאין לו תחלה ותכלה אלא ע"י נפש הבהמית דוקא. כאשר גם היא נהפכת ממרירו למיתקא, וחפיצה וחשקה לדבקה בו ית' שאהבה זו היא בלי גבול.
וכמשל מרוצת המים, כשבוקעים ההסתר שהיה מסתיר ומעכב ומונע את מרוצתם, שאז הוא בתגבורת עצומה כו'. והיינו ג"כ ענין א' עם משנ"ת לעיל, שע"י ביטול היש דוקא הוא שנתעורר למעלה בחי' א"ס. וזהו ענין הממון בבחי': בכל מאדך. וכמ"ש: צדקה תרומם גוי - שעי"ז תבוא נה"ב לבחי' בכל מאדך כו'.
ועד"ז הוא כל מעשה המצות מיש לאין. והם היפוך מבחי' מדבר שהוא הב הב ולא להשפיע כו'. וזהו: מה ה' אלקיך שואל מעמך - פי': מה - היינו בחי' ביטול, לעשות מיש אין. דהיינו שלא יהיה נחשב יש ודבר בפ"ע, לומר: כך אני רוצה וזה איני רוצה כו', כ"א להיות משים עצמו כשיריים, שלא יתפוס מקום כלל כאלו הוא אין ואפס ממש. וזהו בחי' מ"ה. ועמ"ש סד"ה מה טובו.
וכדי לבוא לבחי' מה וביטול - תיקנו מאה ברכות. שהם המשכות מלמעלה בנפש, בחי' אתעדל"ע הנותן כח להיות אתעדל"ת וביטול היש. עמ"ש בד"ה ואתחנן מענין ברכת המצות.
וגם שע"י מאה ברכות נמשך אח"כ להיות מבחי' מ"ה בחי' מאה בתוספת אות א', שמקור המשכה זו הוא מבחי' שהוא סתימו דכל סתימין. וכמ"ש בזהר פ' חיי שרה (דקכ"ג ע"א) בענין מאה ברכאן מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו'. ועמ"ש מזה בפ' תולדות בביאור ע"פ מים רבים בסופו. וזהו ענין אל"ף אותיות פלא, ועיין בפע"ח שער הברכות פ"א.
ולהיות המשכה זו הוא ע"י בחי' ביטול היש, שנמשך מבחי' מ"ה. ולכן ארז"ל: איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו כו', וכמ"ש במ"א. ולכן כל גיאה שהוא היפך מבחי' מ"ה נקרא שוטה כו'.
והנה מבואר לעיל, שכל מעשה המצות הוא בחי' ביטול היש ועי"ז נמשך בהם ג"כ גילוי א"ס ב"ה מלמעלה למטה. ולכן נק': רמ"ח אברים. כמשל האבר שהוא כלי לחיות הנפש. ות"ת כנגד כולם - כי: ותורתך בתוך מעי -כתיב שהיא בחי' מזון לנפש.
ולכן ארז"ל: ויתר הקב"ה על עבודת כוכבים וג"ע וש"ד ולא ויתר על ביטול תורה - לפי שהמצות מעשיות הם בחי' המשכה באברים החיצונים, ולכן ויתר עליהם. עד"מ בגשמיות כי גם כשהוא מחוסר אבר חיצוני יכול הוא לחיות רק שיהיה בעל מום כו'. ולא ויתר על ביטול תורה, שהוא בחי' אברים הפנימים, ונקיבתם במשהו כו'.
ואמנם עסק התורה צ"ל ג"כ בבחי' ביטול הנ"ל. וכמ"ש במ"א שלכך נאמר: ודברת בם סמוך לובכל נפשך ובכל מאודך כו'. ועי"ז ממשיך גילוי אור א"ס ב"ה בהתורה. ונק': עוסק בתורה לשמה - ר"ל לשם התורה עצמה, להמשיך בה גילוי אור א"ס שלמעלה מהחכמה.
וזהו שארז"ל: על שלא ברכו בתורה תחלה, ולא אמרו: על התורה. כי פי': ברכו בתורה - היינו המשכת אור א"ס בתוך התורה כו':
ג וכן הוא ענין הברכה שלפני המצות: בא"י אלקינו מלך העולם. שמתחלה הוא המשכת א"ס ב"ה בנפש האדם. וזהו: הוי' אלקינו - שלנו משמע. והיינו ע"י: בכל לבבך - שיהיה גילוי אלקות בב' חללי הלב.
דהיינו, חלל השמאלי - מלא דם בחי' גבורות ומרירות, מימי שנותינו בהם שבעים שנה, וכל מגמתנו וחפצנו בעניני גשמיים בפרנסה ולעזוב לבניו אחריו. וכי בשביל זה ירדה נשמתו בעוה"ז כו'!? אשר בהתבונן בזה יתמרמר לבו מאד. אך זהו בחלל אחד הוא השמאלי.
וחלל הימני - מלא רוח חיים, הוא בחינת שמחת הנפש, ע"י מצות ה' שהם רצונו ית' שנתלבש בעשייה. וע"ז נאמר: ישמח ישראל בעושיו כו'. וזהו בבינונים. והם הגורמים להיות כמ"כ גם בצדיקים. אלא שהוא באופן אחר. כי הצדיקים אין בהם רע כלל להיות מזה מרירות גשמיים, רק שהוא בחי' פחד ויראה מה' ומהדר גאונו, ואח"כ השמחה היא בחי': אהבה בתענוגים כו'. וזהו: הוי"ה אלקינו. ואח"כ: מלך העולם - הוא ההמשכה בחיצוניות העולמות, אשר: מלך שמו נק' עליהם.
ומעתה מובן ענין ירידות הנשמות בגוף שהוא צורך עלייה. (כי הנשמות עם היות שעלו במחשבה - הרי נמשכים מבחי' אותיות המחשבה, וע"י ירידתן בגוף וביטול היש לאין, ע"י ברכת הדיוט כו', ממשיכים בחי' גילוי ממכ"ע וסוכ"ע בעל המחשבה כו' כנ"ל. ועיין בפ' וישב בד"ה כה אמר כו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו') והיינו ע"י אתכפיא ואתהפכא. והוא הטעם אשר ברא ה' את הקליפות בכדי לעשות ולתקן, שעי"ז יהיה העלייה הגדולה כו'.
וזהו: אלה מסעי בנ"י. פי' עליותם ממטה למעלה. ואמר: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. וענין: ויכתוב - היינו כמארז"ל: חותמו של הקב"ה אמת. פי', כי החכמה נקראת אמת, כי כשמשיג איזה דבר בהשכלתו אזי יודע שכן הדבר והוא האמת כו'. ועמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה.
ונקראת: חותם - עד"מ החותם שהוא שם האדם הנכתב בדיו גשמי ע"ג הנייר. והנה השם בעצם אינו ערוך לגבי עצמיות בעל השם, וכ"ש וק"ו כשנכתב בדיו שהיא רק בחי' עשייה גשמיות. וכך בחי' חכמה הוא בחי' עשייה גשמיית לגבי א"ס ב"ה. וכמ"ש: כולם בחכמה עשית. והרצון היא הנקרא: שם - "שמו" גימטריא רצון. וחכמה היא החותם שהוא בחי' עשייה של השם.
אך מ"מ, כמו בגשמיות החותם הוא קיום על כל דבר שיחייב עצמו, שכאשר יחתום שוב אין לשנות. וכמו בנעילת יוכ"פ: וחתמנו בספר חיים בספר פרנסה - ושוב לא ישונה. כן בחי' א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהחכמה שורה ומתלבש בחכמה.
וזהו: ויכתוב משה - כי משה הוא שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרוניתא, המעלה אותה אל החתן. כי אהרן היה מניף הלוים, וכן כללות נש"י: בהעלותך את הנרות - נשמת אדם קרויה: נר ה'. והיכן עליותם - עד: אל מול פני המנורה.
ומשה הוא שושבינא דמלכא - המשיך א"ס ב"ה מלמעלה למטה. משל למלך שבעצמו אין דרכו לילך. כך משה הוא המנהיג המשכת והתגלות אלקות תוך העולמות. ולכן: ויכתוב משה - לפי שהוא מבחי' חכמה: וירא ראשית לו - כתב חותמו של הקב"ה אמת, שהוא גילוי אור א"ס שבחכמה.
והמשיך זה למטה להיות בהם כח לעלות אל ה' ממטה למעלה, כי א"א היה להם להתעלות תחלה בעצמן: כי אלמלא עוזרו כו'. - וזהו כענין ברכת המצות, שהוא המשכת אתעדל"ע שיוכל להעלות הדבר גשמי שבו נעשה המצוה כו'. וכנזכר לעיל בפי': א"ת מ"ה אלא מאה - שע"י המאה ברכות נמשך כח להיות בחי' מ"ה וביטול. ועיין בפע"ח שער הברכות שם: דגבי העלאה שע"י ברכת המצות הוא ג"כ ע"י שם מ"ב. וכך עד"ז ענין: ויכתוב משה כו' דגבי מ"ב מסעות, הוא המשכת אתעדל"ע שעי"ז יהיה ההעלאה.
וכן עכשיו המשכה זו הוא על ידי עסק התורה. וכמ"ש: ותורה אור - שהיא המאירה נפש האדם בחינת אתעדל"ע שיהיה בה כח לעלות באתעדל"ת. (וכמ"ש ע"פ: ואתחנן כו'. ועיין בפ' תצוה בד"ה: ועשית ציץ כו' פתוחי חותם כו').
ולכן ארז"ל (בפתיחתא דמדרש איכה) ע"פ: ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו - הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו כו', המאור שבה היה מחזירן למוטב.
והנה תחלה אמר: ויכתוב מוצאיהם למסעיהם - מוצאיהם היינו מקור נשמות ישראל, כענין שנאמר: וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והוא למעלה מבחי' מחשבה. כי אע"פ שאמרו: דישראל עלו במחשבה - היינו ששם עלו עצמיות נשמות ישראל. אבל מקורן ושרשן הוא למעלה יותר, בבחי': בעל המחשבה, בעל הרצון. ומשם המשיך הארה כדי להיות להם כח לעלות ממטה למעלה.
וזהו: למסעיהם - ר"ל הנסיעה וההעלאה שממטה.
ע"פ ה' - פי' שהעליה הוא למעלה מבחי' פי ה' שהוא ממכ"ע: ברוח פיו כל צבאם.
ואח"כ: ואלה מסעיהם למוצאיהם - ר"ל זוהי העליה עד מוצאיהם ממטה למעלה: