ביאור הדברים ע"פ וידעת היום כו' ולעיל מיניה כתיב: אתה הראת לדעת וא"כ מהו עוד וידעת כו'?

הנה ע"ס דקדושה, וכנגד זה עשר כתרי מסאבותא, והם זה לעומת זה. אברהם חסד דקדושה וישמעאל חסד דלעומת זה.

ופי': אברהם שיצא ממנו ישמעאל - שיצא ונפרד ממנו, כפירוד הסיגים מן הכסף כו'.

יצחק גבורה דקדושה, וכנגדו גבורה דקליפה. אבל אין ישמעאל כנגד יצחק. כי אין ביכולת כל מדה שבלעומת זה להיות מנגד רק למדה שכנגדו בקדושה. והאהבה זרה היא מנגד לאהבה דקדושה.

וזהו: זה לעומת זה. כי שתיהן הן מדות שוות, רק חסד דקדושה הוא אהבה לאלקות והמנגד לזה הוא אהבה זרה חסד דקליפה.

אבל אינה מנגדת לבחי' גבורה דקדושה שהוא מדת היראה והפחד. ור"ל, שלגבי בחי' אהבה דקדושה, תוכל האהבה זרה להתגבר לפעמים, ע"ד: ולאום מלאום יאמץ.

משא"כ ע"י שיצטרף ג"כ מדת היראה דקדושה, הנה לגבי בחינה זו אין כח כלל באהבה זרה לעמוד כלל.

והיינו, לפי שאינה כלל הלעומת זה של היראה עד שיהי' שייך ע"ז אפילו לעתים ענין: ולאום מלאום יאמץ.

וזהו ענין שבארות שחפר אברהם סתמום פלשתים אחרי מות אברהם. כי פלשתים, לצנים היו בחי' הוללות ושמחה דקליפה, ולכן אחרי מות אברהם, היינו בהסתלקות האהבה דקדושה, יש יניקה לחיצונים מהבארות, שהוא בחי' אהבה הנמשכת כמים שמבחי' אברהם. והיינו להיותן לעומת זה של בחי' זו דקדושה.

אבל ע"י חפירה דיצחק, שחפר עוד הבארות הללו דאברהם לא נפסקה עוד נביעתם. שאין להוללות ושמחה דקליפה יכולת כלל לעמוד נגד מדת היראה והפחד דקדושה. שהרי אינן כלל לעומת זה של היראה כו'.

ועמ"ש ע"פ: אלה תולדות יצחק. וסד"ה ויהי בשלח פרעה כו' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ע"ש.

ועמ"ש בפ' חקת ע"פ באר חפרוה שרים. וע' בזהר פ' צו (דל"ב ע"א) ובפי' הרמ"ז שם.

והנה גם בחינת יצחק שהוא מדת היראה ופחד דקדושה, כשהיא רק לבדה, יש לה ג"כ מנגד מבחי' הגבורה דקליפה. וכמו יראה רעה או כעס וכו'.

כי אף שע"פ רוב יש כח ועוז בכל מדה דקדושה לבטל המדה דקליפה המנגדת לה, כי יש יתרון לצד הקדושה על הקליפה כיתרון האור מהחושך. עכ"ז לפעמים נאמר: ולאום מלאום יאמץ כנ"ל.

והיינו דוקא נגד מדה א' דקדושה, אבל ע"י הצטרפות והתכללות גם המדה השנית דקדושה, להיות התכללות אהוי"ר - אז לא יוכלו המנגדים שבלעומת זה לנגוע בהן.

וע"ז נאמר: ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מע"פ הבאר כו' - כל העדרים דייקא, היינו התכללות המדות, ואזי: וגללו את לב האבן המטמטם הלב כו'.

אמנם כ"ז במדות חו"ג, אבל בחי' יעקב הוא בריח התיכון, ומדתו אמת שהוא הארה מכתר. והיינו להיות כי התפארת הוא המחבר חו"ג.

וזהו ענין: יושב אהלים, כמ"ש בזהר ס"פ תרומה (דקע"ה ע"ב). ויקרא (י"ב ב'). וישלח (קס"ז ב'). ועיין ברבות תולדות פ' ס"ג: יושב אהלים שני אוהלים - אהלו של שם ואהלו של עבר, רומז ג"כ לשני משכנין עילאין: תשב"כ ותשבע"פ. ואפשר תשב"כ נק': אהלו של שם, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה.

(וע' זח"א בראשית ד"נ ע"ב. וע' עוד מענין יושב אוהלים ברבות וישלח פע"ט בחקתי ס"פ ל"ו. במדבר פרשה ג' דרי"ד א'. נשא פי"ג גבי ביום השני הקריב נתנאל. ובפ' דברים).

וכיון שכן, שהוא כלול חו"ג, ע"כ לא יוכלו החיצונים לינק ממנו. וכמ"ש: כי לא יכול לו. וכתיב: כי שרית כו', ולכן הוא בלבדו גלל האבן מע"פ הבאר כו'

ולכך נק' מדה זו: אמת, כמ"ש: שפת אמת תכון לעד. שאין למדה זו הפסק מחמת הלעומת זה כו'.

משא"כ במדות חו"ג שהן כל א' רק קו אחד כו', ולכן יוכל להיות שם שינויים והפסק, ואין זה אמת גמור, משא"כ בבחי' יעקב. וזהו: תתן אמת ליעקב, ועיין באגה"ק סד"ה זורע צדקה שכר אמת.

ובעבודת ה' ענין תפארת, היינו כשמתבונן בתפארת יקר גדולתו ית', שאין לה קץ ותכלית. (ועמ"ש מזה ע"פ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש) וכל השתלשלות העולמות הכל רק כטפה אחת כו' - מזה יעורר רחמים רבים על נפשו שירדה בסתר המדרגות.

ועמ"ש סד"ה במדבר סיני מענין בחי' רחמים ובד"ה כנשר יעיר.

וכ"ה ג"כ בענין הנהגת המדות עליונות דתפארת שהוא קו האמצעי הוא מחבר חו"ג, וגם מבריח מן הקצה העליונה עד הקצה החחתונה.

וע' במק"מ פ' וישלח קס"ז, פי' שהוא הוי"ו דשם הוי', שממשיך מבחי' י"ה לבחי' ה' אחרונה.

ומבואר במ"א בענין הללו י"ה, כי ע"י המשכה מבחי' י"ה שהוא בחי' אור א"ס המלובש בחו"ב, עי"ז דוקא נמשך שלא יהי' יניקה למדות הרעות. כמ"ש: ימותו ולא בחכמה כו', ולכן נק' מדת יעקב אמת.

ועיין בזח"ג ר"פ ויקרא ע"פ ונתתם לי אות אמת, ובפרדס בעה"כ ערך אמת.

ולכן שם הקב"ה שכינו חז"ל לו ית' הוא בהתלבשותו ית' במדת תפארת דאצילות.

וכמ"ש מזה במ"א ע"פ הזהר פ' חיי שרה (דקכ"ג ע"א) גבי קב"ה דאתכליל מאתר עילאה כו':

קיצור. ענין שמדת יעקב תפארת נקרא אמת. אם משום שבחי' יעקב יש לה קיום יותר בעבודה, ומשום שהוא קו האמצעי בריח התיכון:

ב והנה הארה זו שמאיר בתפארת, היינו בחי' דעת. כן הוא בפרדס שער שלישי פ"ח. וגם ע"פ קבלת האריז"ל הוא כן. שהרי כשאין הכתר נמנה בחשבון הי"ס אנו מונין הדעת במקומו. וע' מזה בע"ח שער כ"ב פ"א אות ב' ואות ד'.

והנה הדעת הוא קיום המדות וחיותם. וכמ"ש בע"ח שם שהוא נשמה דז"א כמו שעתיק יומין הוא נשמה לכל האצילות.

והענין. כי עד"מ שאנו רואין למטה שהמדות הן לפי הדעת. כי התינוק מדותיו הם בקטנות מאד, שמתאוה לדברים קטנים מאד, כמו לשחוק באגוזים וכיוצא.

וכשיגדל ויתחזק שכלו ודעתו - יוקטן בעיניו שחוק ההוא, ויתאוה למנעלים יפים או בגדים נאים וכיוצא. ואח"כ כשיגדל יותר - יתבזה אצלו זה הדבר ג"כ, ויתאוה לממון כו'. ואח"כ לכבוד. וכל זה מחמת גידול דעתו, שלפי ערך הדעת כך הם המדות. עד כשיתחזק הדעת יומשך שיהי' המדות לאלקות.

וע' מזה בפי' המשניות להרמב"ם (בסנהדרין פרק חלק).

והנה קטן אין לו דעת. כמ"ש בגמרא (בגיטין דכ"ב סע"ב) וביבמות (דק"ד ע"ב) דלאו בני דעה נינהו. נמצא שמחמת קטנות הדעת נמשך שהמדות הם בקטנות מאד. לפי שהדעת הוא קיום המדות וחיותן.

וע' מזה באגה"ק בד"ה להבין משל ומליצה כו' בענין הספירות. ובסש"ב ח"א ספ"ג.

ולכן נקרא הדעת אמת, שהוא עצמות ומהות הדבר ממש. משא"כ מלכות נקראת אמונה כמו שמאמין באמיתת הדבר, אבל דעת הוא אמתת הדבר עצמו. וכמש"ל שדעת הוא לשון הכרה והרגשה כאלו רואה כו'. וכמ"ש ע"פ ואלה המשפטים בענין: אין דומה שמיעה לראי'. והדעת הוא הממשיך להיות כאלו רואה כו'. וכמ"ש בפרדס שם: שהדעת ממשיך מכתר וחכמה כו', ונודע דחכמה היא בחי' ראיה. וזהו שנק': אמת, ר"ל כאלו רואה אמתת הדבר עצמו.

וזהו שארז"ל: משה אמת ותורתו אמת - כי משה מלגאו ויעקב מלבר. פי': יעקב הוא תפארת, ומשה הוא הדעת. וכמ"ש מזה ע"פ: את הכבש האחד תעשה בבקר כו' ע"ש. וע"כ נק': משה אמת.  וגם, כי דעת עליון דז"א - שרשו מתיקון: ואמת' שבי"ג מדה"ר דא"א, כמ"ש במ"א. וגם, כי אמת הוא בחינת לא שניתי.

וכן בעבודת ה' באדם ע"י הדעת נמשך קיום המדות אהוי"ר, שלא ישתנו המדות מחמת גשמיות העולם: וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו כו'. וכמ"ש במ"א בהג"ה ואלה המשפטים' וע"פ מים רבים' וגבי ענין הלולב ומיניו. והיינו בחי' אמת, הפך הכזב.

אך בחי' אמונה, היינו אע"פ שאינו משיג להיות כאלו רואה כו', ועכ"ז מאמין ומקבל האמת. ועד"ז נק' המל' דאצי': אמונה.

וכמ"ש בזהר פ' בלק (דקצ"ח ע"ב): אמונה בשעתא דאתחבר בה אמת כו' כדין אקרי אמונה.

והיינו, כי דעת הוא בחי' יחו"ע דכולא קמיה כלא חשיב, שכל מה שלמטה הוא בחי' אין ממש. ומל' היא יחו"ת, מקור דבי"ע שיהי' יש מאין שלמטה היש כו': כי אין מלך בלא עם. אך עכ"ז הרי נמשך מיחו"ע ביחו"ת.

וזהו ענין המשכת אמת באמונה, להיות ג"כ גילוי הדעת דיחו"ע גם ביחו"ת, והיינו בבחי' אמונה, כמו שמאמין באמתת הדבר כו'.

וזהו ג"כ: איהי בהוד. וכמ"ש ג"כ במ"א בדרוש בהמ"ז בענין לחם מן השמים ולחם מן הארץ כו'.

וז"ש גבי יהושע: ונתתה מהודך עליו - כי משה הוא הדעת ונק': שמש - יחו"ע, ויהושע הוא פני לבנה, בחי' יחו"ת אלא שמקבל מיחו"ע מבחי' הוד דוקא.

וכנודע ההפרש בין ברכה להודאה - כי הודאה הוא, הגם שמודים שהאמת הוא כמו שהוא קמיה, מ"מ אינו בגילוי ממש. וזהו: דאיהי אמונה היא בהוד כו':

קיצור. ענין משה מלגאו ויעקב מלבר - כי משה הוא הדעת שהוא פנימית בחי' יעקב. וענין אמת ואמונה:

ג והנה מל' נקראת: עטרה - שהיא בחי' כתר בבחי' א'. כמ"ש מזה בביאור ע"פ: מנורת זהב כולה, ובביאור ע"פ: הראיני את מראיך.

והוא כמשל השמש, שכאשר זורח למטה יש שלשה אוירים, ואויר התחתון הוא חם כמו העליון, משא"כ האמצעי קר - לפי שכאשר זורח על הארץ מכה בכח ונעשה אור חוזר.

ועד"ז יובן למעלה, שלפי שבחי' המל' היא סופא דכל דרגין ונק' ארץ, ובה סיום הארת הקו מאור א"ס המלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצילות, וה"ז כמשל השמש שבסוף וסיום זריחתו על הארץ, מכה בכח יותר, ונעשה אור חוזר עד שאויר התחתון חם כמו אויר העליון כו'. 

כך הארת הקו מאיר באור חוזר ממל' דאצילות, ומל' דאצילות הוא בחי' כתר מלמטה למעלה. וזהו ענין: נעוץ תחלתן בסופן - בסופן דייקא. וכדפי' באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי. וזהו: ענין כתר מלכות, וגם שהיא למעלה מן הדעת.

"עטרת תפארת לעמוסי בטן" - בשרשה שהיא משם ס"ג שלמעלה ממ"ה כו'. והיינו כי היא עטרה לבחינת תפארת. כמ"ש בזהר ר"פ תזריע, (דמ"ב ע"ב) שזהו פי' עטרת תפארת. 

ומבואר לעיל כי פנימית התפארת הוא הדעת. וע' בזהר ס"פ משפטים (דקכ"ג ע"א): אלא דעת כו'. וא"כ המל' שהיא עטרה לתפארת היינו ג"כ להדעת. והיינו מאחר שהיא בחי' כתר מלמטה למעלה אשר הכתר הוא למעלה מהדעת.

ו"עמוסי בטן", הם ז"ת דאימא - מדות שבשכל כו'. וע' בזהר בראשית: (די"ג סע"א) בפי' העמוסים מני בטן [ישעיה מו, ג].

משא"כ הדעת המתפשט במדות עיקר קבלתו מהבינה, כי אם אין בינה אין דעת, אלא שבבינה מלבוש הארת הכתר כמ"ש במ"א ע"פ לך לך.

ויובן זה ג"כ למטה על פי מ"ש לעיל בפנים. כי באדם הדעת והרגשה הוא בבחי' ממלא כל עלמין, אבל בבחי' סוכ"ע לא שייך דעת והרגשה כו', אלא זהו היא בחינת אמונה - להאמין בה' שהוא יתברך אינו בגדר עלמין כו'. וע' מ"ש בפ' בשלח ע"פ וירא ישראל כו' בפי' ויאמינו בהוי' ע"ש.

נמצא מובן מזה, שבחי' סוכ"ע מאיר ומתגלה בבחי' אמונה דייקא יותר מבדעת, שבדעת אין הגילוי רק מבחי' ממכ"ע.

ומעין זה יובן הנמשל למעלה, איך שבמל' מאיר בחי' כתר יותר מבדעת ותפארת כו'. וכמ"ש ג"כ בפרדס בעה"כ ערך עטרה, ובשער המציאות פ"ד בענין: "ארץ", שהיא המל', "קדמה לשמים" שהוא ת"ת בשרשה.

וזהו: בחכמה יסד ארץ - והיינו אמונה הנק' ארץ שרשה מחכמה עילאה, שלמעלה מהתבונה והדעת. "וכונן שמים", שהוא תפארת "בתבונה" - אם אין בינה אין דעת כו'.

ואע"ג דלעיל נתבאר שהדעת ות"ת נק' אמת, והמלכות נק' אמונה שהיא בחי' מקבל מן האמת. מ"מ, כן הוא ודאי שהיא בחי' מקבל מז"א, אבל עכ"ז מאיר בה ג"כ מבחי' כתר, שהוא מקור ושרש האמת דז"א כנודע. וגם בחי' אמת שרשו מהארת פנים דעתיקא, כמ"ש בזח"ג (נשא קל"ג ב') אשר הארה זו מאיר ג"כ במל' יותר. ועל זה נאמר בשה"ש: הנך יפה רעיתי.

וזהו ענין שנשתבחו האמהות: ביפת תואר ויפת מראה. דלכאורה תמוה מהו שיכתב זה בתורה?

אלא דהפי' שהיה בהם הארת הכתר, שמאיר במל' דאצילות בבחי' נעוץ תחלתן בסופן כו'. ועמ"ש גבי פסח סד"ה קול דודי בענין מקפץ על הגבעות כו'.

וזהו ענין: ויאהב יעקב את רחל - היינו בחי' מל', בחי' אמונה. ויעקב הוא בחי' תפארת המקבל מהדעת שהוא הארת הכתר, ע"י: ויאהב יעקב את רחל היא בחי' אמונה שמאיר בה בחי' הכתר ממש סוכ"ע: כי נעוץ תחלתן בסופן כנ"ל.

וזהו ג"כ ענין מאמר רחל ליעקב: הבה לי בנים - כי הבנים היינו אהבה ויראה, ועיקר הולדה שלהם הוא מהדעת, מה שאין כן מהאמונה בעצמה בלי המשכת הדעת, היא עטרה ובחי' מקיף לבד, ולא נמשך מזה הולדת המדות אהוי"ר. והיינו מחמת טרדות העוה"ז והסתר הגוף ונה"ב שעל ידי זה היא בחי': כרחל לפני גוזזיה נאלמה ולכן ורחל עקרה כו'.

אך ע"י התעוררות רחמים רבים ע"י הדעת המתבונן בגדולת ה', אזי נמשך ההולדה מבחי' רחל שהיא בחי' אמונה, ואזי הם אהוי"ר הנמשכים מבחי' סוכ"ע, שהם בחי' אהוי"ר היותר עליונים. וזהו ענין יוסף שהוא בחי' צדיק עליון אהבה בתענוגים כו':

קיצור. ענין שהאמונה נקראת עטרה. עטרת תפארת, נעוץ תחלתן בסופן:

 

ד אך הנה כעת מקבלת מז"א, אבל לעתיד לבוא: כי מלאה הארץ דעה - שיהיו שוים בקומתם ויהיה בה השפעת הדעת, ותגדל עד בחי' הכתר שיהיו שניהם בכתר אחד.

(בזהר דרשו פסוק: כי מלאה הארץ דעה, בהשמטות דחלק א' סס"י כ"ה, על נסוך במים בחג כמ"ש בסיפיה דקרא: כמים לים מכסים. והיינו, לפי שעי"ז ממשיכים ח"ע במל' כו', וגם: כי כמים לים מכסים - היינו עלמא דאתכסיא, שהוא סוכ"ע, שם הוי' דלעילא, שלעתיד יומשך גילוי זה בארץ, שהיא עלמא דאתגליא. והיינו שמה שעכשיו הוא בחי' סוכ"ע יומשך בגילוי להיות ממכ"ע.

ובז"ג ח"א (דל"ח ע"א) פי' שזהו ענין: וידע אדם עוד את אשתו - שנאמר אלע"ל.

עוד נז' במ"ה פ' חיי שרה (דקכ"ה א'). ועיין בפי' הרמ"ז שם דשרש המשכה זהו הוא: גילוי דעת דעתיק.

(וע"ש במ"ה דק"ל סע"א ודק"מ סע"א, ובזהר פ' ויקרא דכ"ג ע"א יתרו דס"ח ע"א)

ועמ"ש במ"א בענין שבעת ימי המילואים כו' למלאות פגימת הלבנה כו' שהוא המשכה וגילוי סוכ"ע בממכ"ע. וכענין: וכבוד ה' מלא ע"ש. ועד"ז ג"כ יש לפרש ענין כי מלאה הארץ דעה כו').

וכמו במנחת שבת, עליית המל'. וכן בנעילת יוהכ"פ. אלא שאח"כ יש ירידה - לפי שכהיום בבחי' ממכ"ע יש עליות וירידות. שבזמן מתן תורה היו פב"פ כו', ואח"כ בחטא העגל כו', ואח"כ בזמן בית ראשון, הכל שינוי זמנים מתחלפים בכל דור.

(וע' בס' חסד לאברהם בתחלתו מונה והולך שינויי הזמנים)

והיינו לפי שההמשכה מבחי' ממכ"ע. וכמו עד"מ פרצוף אדם למטה, ראש ורגל, ויש בטן ומעיים שיש בהם צואה, ואעפ"כ יש חיות מעט מזעיר כו'.

ועפ"ז יובן ג"כ, מה שבזמן חורבן בית ראשון היו נביאי השקר, ובזמן חורבן בית שני שנאת חנם.

לפי שהתגברות הקליפה הוא זה לעומת זה. ובזמן בית ראשון שהיתה שכינה בין שני בדי ארון והיה גילוי אלקות כו' - היה התגברות הקליפה כנגד אלקות באמונות כוזבות.

ולכן היו הנשים שהיו מבכות את התמוז (ביחזקאל סי' ח', ובירמיה סי' מ"ד) שאמרו: ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים כו' חסרנו כל - שהיו אמונתם מהיפך להיפך.

(וחסרו כל - מפני שלא עבדו את ה': מרב כל, והם האמינו להפך, כי: עזב ה' את הארץ, תחת יד המזלות כו')

וכן נביאי השקר לא היו בעלי מופתים כלל. וכמ"ש ביחזקאל (סי' י"ג) בשעלי שעורים ובפתותי לחם להמית נפשות אשר לא תמותנה כו' בכזבכם. ע"ש בפרש"י [בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב רש"י שם :"ובפתותי לחם" - .. שאתן נוטלות בשכרכן "להמית נפשות אשר לא תמותנה" - כלומר לאמר על נפשות אשר לא תמותנה אלו ימותו ולאמר על אשר לא תחיינה יחיו כי קסמיכם שקר ועמי מקבלים את קסמי כזב שלכם ].

ונביאי האמת ודאי היו בעלי מופתים, כמו ירמיה ויחזקאל, הגם שלא היו כ"כ כמו אליהו כו' - ואעפ"כ האמינו בשקר דוקא.

ובבית שני שפסקו מהם, וחסרו ה' דברים - לפי שלא היה גילוי בחי' ה' ראשונה דשם הוי' למטה. ועמ"ש מזה בד"ה יו"ט של ר"ה. ולכן לא היתה ג"כ לעומת זה התגברות הקליפה כ"כ באמונות כוזבות שנגד אמונת ה'.

אלא באמונת אנשי רכיל במילי דעלמא, שזהו ענין שנאת חנם, שהוא כנגד הטבע שישנא איש את רעהו אם לא גמלו רעה. אך ע"י אנשי רכיל, ששקר ענו בחבירו, שדורש רעתו - נעשה שונאו. והוא שנאת חנם ע"פ האמת שחבירו לא פשע כלום.

והנה כל עליות וירידות הם בבחי' ממכ"ע שעדיין יש מקום לרע לשלוט, כמו שיש בטן וצואה, ואעפ"כ עוברת חיות מועט. וכן שערות נמשך בהם חיות מצומצם.

משא"כ סוכ"ע כתיב: ואת רוח הטומאה אעביר - שאז יהיה גילוי סוכ"ע.

וגילוי זה לעתיד הוא ע"י: היום לעשותם - ע"י תורה ומצות: וזאת המצוה כו' לעשות בארץ - שצ"ל המשכת התורה ומצות בבחי' אמונה להיות: ורעה אמונה כו'. והוא המשכת סוכ"ע.

וזהו: וידעת היום והשבות - להמשיך בהאמונה בחי' דעת בבחי' סוכ"ע.

ועמ"ש בביאור ע"פ מים רבים בענין שיש שני בחי' דעת. דעת תחתון ודעת עליון. דעת תחתון הוא הנמשך מהבינה כמאמר: אם אין בינה אין דעת. והוא הדעת בבחי' ממכ"ע.

אך דעת העליון הוא הנמשך מבחי' כתר ממש, שהוא בחי' סוכ"ע כו' ע"ש.

וזהו ענין ב' בחי' דעת שבפסוק: אתה הראת לדעת, ובפסוק: וידעת היום כנ"ל.

וזהו: וידעת היום - היום דוקא, בעוה"ז. כי עולם הבא, ר"ל ג"ע - הוא עולם הדין מבחי' ממכ"ע שרחוק מאד מבחי' סוכ"ע.

משא"כ בעוה"ז, הגם שהוא בהעלם - מ"מ עכ"פ נמשך הוא ע"י התורה ומצות כו'.

ועמ"ש מזה בפ' פינחס ע"פ צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני כו'.

ולכן היום בעוה"ז דוקא תוכל להמשיך בחי' סוכ"ע, להיות ורעה אמונה.

וזהו: כי הוי' הוא האלקים. וכדפי' בזהר ח"ג (דקמ"ג ע"א): הוי' - עתיק יומין הוא סוכ"ע - הוא האלקים וכולא הוא חד כו'

קיצור. ענין ומלאה הארץ דעה. והיינו על ידי וידעת היום והשבות, ורעה אמונה: