Video part 1 Video part 2 Videop part 3
וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים אין עוד[1].
פי': וידעת היום - כמו שהיום הוא עם הלילה ושניהם אחד, כמ"ש: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כך: והשבות אל לבבך - שכמו שהוא בזמן, כך הוא בנפש' שהב' לבבות שהם היצר טוב והיצר הרע הם שניהם כאחד, שגם היצר הרע ישוב לעבודת הוי': כד אתכפיא סט"א כו'. וכמ"ש: בכל לבבך - בשני יצריך, ומזה: וידעת - כי כך: הוי' הוא האלהים כו'.
(ועיין מזה בר"ח שער האהבה ספ"ה. ובספר עה"ק[2] ח"א פרק י"א י"ב, ובזהר פ' וארא דכ"ו ע"ב, ודכ"ז ע"א, ובפי' הרמ"ז).
וביאור ענין זה, להבין דמיון המשל עם הנמשל, צריך להקדים מארז"ל: שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת הוי' אלקיך תירא, פירש כו' - לפי שהיה קשה בעיניו: את לרבות - כי מה הוא בא לרבות.
והקשו המפרשים: למה לא היה קשה לו בואהבת את הוי' אלקיך - מה בא את לרבות, כמבואר בתשו' מהרי"ל.
אך הענין הוא' כי ריבוי: את - הוא את הטפל כו'. והוא ענין מה שכתוב בזהר הקדוש על פסוק: ואהבת את הוי' אלהיך - דא איהו רזא לאכללא שמאלא בימינא כו', הוא בחינת יראה - שתהא האהבה כלולה ביראה ולא אהבה לבדה. והוא ענין ריבוי: את לרבות את הטפל - הוא בחינת יראה לאכללא שמאלא שהוא בחי': את הטפל - דהיינו בחי' ביטול כו'
(ולפי שהיראה היא נרמזת במלת: את הטפל - לכן באה בריבוי את בואהבת כו') משא"כ האהבה אינו באה בריבוי את, באת הוי' אלקיך תירא - לפי שאין האהבה בחי' טפל ליראה. כי האהבה הוא בחי' דכר וימין: זכר חסדו - והיראה היא בחי' נוק': אשה יראת ה' - והנוק' היא בחי' טפל לגבי הדכר ולא להפך.
אך להבין, איך תהיה היראה כלולה באהבה והרי אהבה ויראה הם שני הפכיים. כי הנה האהבה, היא התשוקה לדבקה בו ית' - היא באה מחמת ריחוק. וכמשל מי שהוא רחוק מבית אביו ומתאוה ומשתוקק לראות פניו. וע"ז נאמר: נפשי אויתיך בלילה (בישעיה סי' כ"ו ט') - כלומר לפי שהוא לילה וחושך, בהעלם והסתר אור א"ס ב"ה, לכך: אויתיך - להיות גילוי אור. וכמ"ש: צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, כן בקדש חזיתיך - כי להיותו בארץ ציה ועיף תגדל התשוקה והצמאון ביתר שאת.
והיינו כשישים אל לבו, שא"ס ב"ה כשמו כן הוא, אין לו סוף כו': כי נשגב שמו לבדו, רק: הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים. ארץ - זו גן עדן התחתון, ושמים - גן עדן העליון. שגם הם אינן אלא בחינת הודו וזיוו של שמו: צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה - והאדם ירד מטה מטה בעוה"ז שהוא מדבר וציה כו', אשר ע"כ צמאה הנפש ותכסוף אליו ית' להיות: כן בקדש חזיתיך.
וזהו: מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה - כי בחינת המדבר והציה של עוה"ז, הוא הגורם להיות, יהודה: הפעם אודה וגו' - ולהגדיל בחי' הצמאון כו'.
(ועמ"ש בענין נפשי אויתיך בלילה בד"ה רני ושמחי, גבי רננא ברמשא. רבות במדבר ר"פ גימ"ל. זח"ג דס"ז ע"א)
אבל היראה היא באה מחמת בחי' הקירוב. דהיינו, כשיתבונן בקרבת ה' הסובב כל עלמין כו'. כי אמת הוא שרחוק הוא מאד מאד מאור ה', מצד ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות, ע"י שירד מטה מטה מדרגה אחר מדרגה עד שנתרחק מאור פניו ית', והיינו מבחי' זיו וגילוי אור א"ס ב"ה להיות ארץ ושמים רוחניות וגשמיות.
אבל אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין אינו בגדר ההשתלשלות כלל, כי הוא: השוה ומשוה קטן וגדול, המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו', וכמו שהוא נמצא בעליונים כך הוא נמצא בתחתונים. ועמ"ש בד"ה מצה זו כו'.
וסובב כל עלמין, אין פירושו שהוא סובב ומקיף מלמעלה לבד, אלא שהוא נמצא למטה כמו למעלה בבחי' סובב ומקיף ובבחינת העלם ולא בבחי' פנימיות וגילוי.
וכאשר יתבונן האדם כי הוי' הסובב כל עלמין נצב עליו ממש, שהוא למטה כמו למעלה - אזי תפול עליו אימה ופחד, יראה בושת שהוא יראה עילאה, או יר"ת[3] שלא למרות עיני כבודו ח"ו:
קיצור. האהבה נמשך מבחי' הריחוק, וזהו: נפשי אויתיך בלילה. והיראה נמשך מבחי' הקירוב. ולכן: וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק - לנוח מעט מהיראה העצומה שנפלה מצד הקירוב:
ב אך ההתכללות, שתהא אהבה כלולה עם היראה והיראה עם האהבה ולהיות שני הפכים כאחד, ע"ז נאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב (בישעיה סי' נ"ז י"ט[4]) - לרחוק שנעשה קרוב, רחוק הוא בחי' האהבה קרוב הוא בחי' היראה.
(כי יראה היא מבחינת חכמה עילאה, כמ"ש: ראשית חכמה יראת ה' - והחכמה היא בחי' אצילות בכלל. ופי' אצילות היינו ג"כ מלשון: אצל וסמוך, כמו: ואהיה אצלו אמון. כי בחכמה הוא גילוי אור א"ס ב"ה. ולכן מזה נמשך היראה שהיא מקרוב דוקא בחי' אצל וסמוך לגילוי אור א"ס ב"ה. משא"כ האהבה אפי' בחי' אהבה רבה היא הנמשך מבחי' הבינה, אשר בינה מקננא בבריאה, בחי': ומשם יפרד - ולא אצל וסמוך כו'. ועמ"ש מזה סד"ה: ששים המה מלכות. וזהו שאהבה היא מרחוק)
שנעשה ביניהם שלום והתכללות. כי שלום הוא המחבר שני הפכיים, כמ"ש: עושה שלום במרומיו[5] - במלאכים, שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש. והיינו לפי שנמשכה הארה יותר עליונה הכוללת ומחברת שני הפכים, ע"י שבטלים אל הארה ההוא עד שאינו מורגש שם כלל דבר והיפוכו, רק הכל שוה שם כרחוק כקרוב.
והמשכה זו היא מ"ש בתפלה: והנורא אל עליון - בתוספת וי"ו (משא"כ הגדול הגבור בלא וי"ו) המשכה להיות גילוי בחי' נורא הוא גילוי ביטול זה, שעל ידו יוכללו הב' הפכים שנמשך מבחי' אל עליון.
כי הנה: אל עליון - היינו עליון למעלה מן ההשתלשלות, שהם בחי' זיו וגילוי אור, אבל: אל עליון, נאמר: ישת חשך סתרו - שהוא ענין ההעלם והעדר ההשגה, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, סתימא דכל סתימין כו'.
וע"ז נאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ - ששמים וארץ רוחניות וגשמיות בטלין לפניו בשוה.
(ובפע"ח גבי: אל עליון גומל חסדים טובים, פי': אל עליון - הוא בבחינת כתר, והוא למעלה מעלה גם מבחי' חכמה עילאה. ועמ"ש מזה בד"ה אתם נצבים, ועיין בזח"א פרשה לך לך (דפ"ז ע"א) גבי: והוא כהן - דא ימינא: לאל עליון - עלמא עילאה. דפי': אל עליון היינו בינה. אך כי התגלות עתיק הוא בבינה ולכן נקרא בינה ג"כ: שמו הגדול. וכמ"ש מזה בביאור ענין מזוזה מימין ונ"ח משמאל)
(ועיין בזח"ב ר"פ יתרו דס"ז ע"ב: רזא דקדש הקדשים כו' ותחותיה אית כהן כו' ובפי' הרמ"ז שם)
כי השוה ומשוה קטן וגדול, ושם הוא: כחשיכה כאורה - שניהן שוין לפניו ית': הגילוי שהוא האור, והעלם שהוא החשך, דכולא קמיה כלא חשיב ממש, ולא שייך ענין גילוי והעלם אלא לגבי העולמות הנבראים כו'. אבל לפניו ית': גם חשך לא יחשיך ממך כו'.
ומשם באה ההארה והמשכה בתוספת וי"ו: והנורא - דהיינו להיות גילוי נורא, הוא גילוי הביטול שעי"ז נכללות המדות האהבה ויראה.
(וצ"ל כי ההמשכה מבחינת: והנורא - הוא למעלה מבחינת יראה עילאה מצד עצמה, אף שהיא ג"כ בחינת קרוב, דוגמת מ"ש בהערה לתיקון חצות: הנה מעלת יראה זו הבאה מלמעלה כו' על בחינת היראה עילאה יראה בושת שבנפש, היא כמעלת ויתרון האור על החשך ממש, ע"ש הטעם. ועד"ז יובן גם כאן)
(ועמ"ש בד"ה החלצו מאתכם וסד"ה וכל העם רואים, וסד"ה וישלח יעקב מענין רע"ק שנכנס בשלום ויצא בשלום)
וזהו ענין עקידת יצחק התכללות מדת יצחק במדת אברהם: ויעקוד את יצחק בנו וגו' ממעל לעצים - עצים הם ב' עצים: עץ החיים ועץ הדעת, וממעל לב' בחי' עצים.
(ועמ"ש ע"פ מקושש עצים בפ' שלח מענין והיה כעץ כו' ועל יובל ישלח שרשיו. ועיין בזח"ג פ' שלח דקנ"ח ע"ב ע"פ היש בה עץ אם אין)
דהיינו: ישת חשך סתרו - נמשך גילוי והנורא להיות התכללות היראה מדתו של יצחק במדתו של אברהם. וגם התכללות האהבה ביראה.
וענין התכללות זו הוא כמ"ש: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך. הלבבות ייראוך - במדת היראה, וקרב וכליות יזמרו - במדת האהבה. ולכן: קרב וכליות דוקא: יזמרו - כי הרינה והזמרה הבא מחמת התגלות האהבה והתשוקה, הנה רינה הוא בפה כנודע, אבל כשהלבבות יייראוך, במדת היראה והביטול - אין הרינה מתגלית בגלוי בפה מבחי' התגלות האהבה, שהם ב' הפכים כנ"ל, מ"מ בקרב וכליות, בבחי' פנימית תהיה הזמרה והשמחה מחמת האהבה.
(ועמ"ש בד"ה: רני ושמחי - בענין: רננא ברמשא: וצדקתך ירננו. וזהו ענין: רנה בפה - והיא נמשכת ממדת לילה בחי' חשך והעלם אור א"ס ב"ה, כנ"ל בענין: נפשי אויתך בלילה. אך ע"י גילוי מבחי': והנורא אל עליון - אזי נמשך: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו - שהיא הרינה והזמרה שבפנימית הלב.
וזהו כענין המבואר בזח"א ר"פ ויצא (דקמ"ח ע"ב) ע"פ: וחסידיך ירננו - ולוייך ירננו מיבעי ליה כו' עד דאינון חשיבי יתיר. והיינו כענין ההפרש שבין בחי' רינה הנ"ל - דהשיר של הלוים הוא רינה בפה, לארמא קלא, אבל מה שחסידיך ירננו, שהם הכהנים - היינו ברעותא דלבא. וכמ"ש בזח"ג פרשה שמיני: (דל"ט ע"א) דכהנא עובדוי בחשאי אינון כו' ע"ש. וא"כ הרנה שלהם זהו כענין: וכל קרב וכליות יזמרו כו'. ועמ"ש בד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית - ההפרש בין מזמור לשיר, שהוא גם כן עד"ז.
והיינו, כי בחי' פנימית הלב יש בו כח להיות כלי ומכון להכיל אהוי"ר גם שתיהן יחד, ע"י גילוי מבחי': והנורא - שנמשך ומתגלה בפנימית הלב. וגם כמ"ש במ"א: שפנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי' תרין ריעין דלא מתפרשין. אבל בחיצנויות הלב אין כח להכיל שתיהן יחד. וזהו: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו - שהיא בחי' פנימית הלב כו'.
ועמ"ש ע"פ: שוש אשיש כו' תגל נפשי - גילה ברעדה, שהיראה תכסה מבחוץ ותוכו רצוף אהבה. ונתבאר ג"כ מזה ע"פ: ביום השמע"צ כו' בני ציון יגילו במלכם כו'. ועמ"ש ע"פ: בשלח פרעה בפי' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים)
וזו היא השמחה בה' אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין השוכן אתו ממש, שהוא למטה כמו למעלה הגם שאין בו גילוי השגה. הנה ע"ז נאמר: וצדיק באמונתו יחיה - מצד אמונה שלמעלה מהשגה:
קיצור. אך ההתכללות שתהא האהבה כלולה עם היראה ע"ז נאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. והיינו ע"י המשכה מבחי': והנורא. וזהו ענין העקדה ממעל לעצים. וענין התכללות זו היינו כמ"ש: וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך:
ג והנה גילוי שמחה זו בפועל ממש, היא שמחה של מצוה. כמ"ש: תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל - יותר מרוב כל. כי השמחה היא מחמת: אשר קדשנו במצותיו - בקדש העליון.
וזהו ענין ברכת המצות: ברוך אתה הוי' - פי' שמבקשים להיות ברוך ונמשך מלמעלה מעלה מהשתלשלות.
(ועיין זח"א פ' לך לך שם: ברוך אברם - כמה דאמרינן: ברוך אתה. לאל עליון - הוי' אלקינו. ע"ש ודלא כפי' המק"מ שם)
כי להיות המשכת ודרך סדר ההשתלשלות מעילה לעילה עד שנעשה: מלך העולם, ומלכותך מלכות כל עולמים - להוות ולהחיות עולמות מבחי' מלכותו ית', שהוא בחי' שם בלבד. שלפי שנק' שמו ומלכותו עליהם - הם חיים וקיימים והוא בחינת זיו והארה כו'.
אבל במצות: קדשנו, בקדש העליון שלמעלה מן ההשתלשלות, בחי' סובב כל עלמין. והמלאכים שואלים: איה מקום כבודו כו' - אומרים: מלא כל הארץ כבודו - בארץ הלזו התחתונה, שהתורה והמצות שבעוה"ז שנתלבשו בגשמיות יסודתן בהררי קדש עליון למעלה מעלה מן ההשתלשלות, והן נעשין בחי' כסא ומכון ממש לשבתו ית' הסובב כל עלמין דלית מחשבה תפיסא ביה כ"א כאשר תפיסא בתורה ומצות כו'.
וע"ז נצטוינו: ואהבת את - כלומר שתמשיך מדת האהבה והשמחה בבחינת: את הטפל - הוא מדת היראה והביטול. וזהו: את הוי' אלהיך - כלומר לפי שהוא אלהיך לנכח למטה כמו למעלה.
ושיהיה גילוי האהבה ושמחה זו בפועל ממש, בקיום: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום - שמבחי': היום לעשותם - נמשך גילוי אנכי, ולא זיו והארה בבחי' שם בלבד רק אנכי בעצמי כביכול: מצוך - לשון צוותא וחיבור במצות ה', שהם גילוי עצמותו ומהותו כביכול בתר"ך עמודי אור הנמשכים בתרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן.
ודברת בם בשבתך בביתך - כי הנה כתיב: קול קורא במדבר[6], קול התורה: הקול קול יעקב: קורא - ונמשך בבחי': מדבר - ושממה, הוא העוה"ז. פנו דרך ה' - להיות בו המשכה ודרך הוי'. וזהו ענין המשכת וי"ו והנורא מבחי' אל עליון שלמעלה מבחי' השתלשלות וכו'.
ולכן אמרו: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. כי עוה"ב לפי שהוא בבחי' השגה ושכל נברא, להיות מתענג ונהנה, אינו אלא זיו כו' והוא זיו תורתם ועבודתם. משא"כ בעסק התורה והמצות עצמן שבקיום המעשה בעולם הזה בפועל ממש, הנה בהם נמשך גילוי בחי': אנכי - בעצמו ובכבודו שלא ניתן להנות בהשגת הנבראים כו'.
וע"ז אמרו: אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו - שכמה בחי' גבורות וצמצומים הן להיות גילוי זה של בחינת: אנכי - בתורה ומצות שהוא למעלה מן ההשתלשלות, בחינת: ישת חשך סתרו - חשך והעלם ולא אור וגילוי.
(ועמ"ש כה"ג בד"ה: ושאבתם מים בששון - שניסוך המים בחג הוא המשכת חכמה עילאה בחי' ביטול. ומה שאעפ"כ יהיה בששון דוקא - זהו משום דחו"ב הם תרין ריעין כו'. והיינו ג"כ ענין התכללות הביטול ויראה עם השמחה. והוא אחר עשי"ת ויוהכ"פ שממשיכים מבחי': לפני הוי' תטהרו. שלום שלום לרחוק ולקרוב כו' - עי"ז נעשה אח"כ התכללות זו. אך כאן הגילוי הוא השמחה והששון רק תוכו רצוף הביטול והיראה):
קיצור ושמחה זו דבחי': וכל קרב וכליות יזמרו - הוא שמחה של מצוה. וזהו ענין ברכת המצות. ואהבת את, ודברת בם:
ד אך הנה גילוי זה שמן החשך בריבוי הצמצוצים - באתערותא דלתתא תליא מילתא, להיות: ואהבת בכל לבבך - בשני יצריך. שגם היצה"ר ישוב לעבודת ה' בבחי' אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא.
שכמו שהאדם מתגבר למטה נגד טבעו, הן בסור מרע הן בועשה טוב בבחינת: בטל רצונך - שמבטל רצונו ומסלק את עצמו ומשליך נפשו ורצונו מנגד כו' - כך נמשך מלמעלה בחי' ביטול וסילוק עצמיות אור א"ס ב"ה, שלא יאיר ויתגלה כמו שהוא שאין לו סוף כו' שאין העולמות יכולים לסבול את האור הזה כמו שהוא, ולכן נק' חושך ולא אור וגילוי - אלא שיתצמצם בכמה מיני צמצוצים וירידות המדרגות להיות גילוי האור מתוך החושך, שהיא בחי' ירידה אצלו ית'. כמארז"ל: במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה כו' - שהניח את עצמיות אור א"ס ב"ה ומשרה שכינתו בבחינת צמצום, כדי להיות גילוי ואור מתוך החושך העליון.
(וגם כי ע"י אתהפכא חשוכא שלמטה לנהורא, מעוררים למעלה הגילוי מבחינת: ישת חשך סתרו - שלמעלה מבחינת אור. וזהו ענין: יתרון האור מן החשך, דייקא)
(עיין בזהר פ' תזריע דמ"ז ע"ב. ובפ' בשלח דנ"ז ע"א. ועמ"ש בביאור ע"פ: שחורה אני ונאוה בענין מצות ל"ת כו')
ועי"ז נמשך גילוי זה גם בלב האדם למטה, להיות בחי' כלי ומשכן, שתהיינה כלולות בו ב' המדות אהבה ויראה גם יחד, ע"י המשכת בחי' שלום הכולל ומחבר כו'.
וע"ז נאמר: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כ"א) - פי' שלא תהא נפשו צרה וקצרה מהכיל ב' הפכים כאחד, שהן אהוי"ר, אלא כמ"ש: הרחיבי מקום אהלך וגו' - והיינו ע"י שמירת פיו ולשונו בבחי' אתכפיא סט"א, הן בבחי' סור מרע כו'.
(ועיין מענין: שומר פיו ולשונו - בשל"ה בתשב"כ בס"פ תו"א השייך לפ' בהר, שם פי' שזהו מענין מ"ם סתומה של: למרבה המשרה, ושם נאמר ולשלום אין קץ כו' וכנ"ל)
שעי"ז נמשכה אהבה זו הכלול' ביראה בפנימיות ותוכיות הלב, להיות הלב בחי' כלי ומשכן לאהבה זו, והיא תקועה ושמורה לנצח בל תמוט ממנו כל הימים, בין במחשבה בין בדבור ומעשה. וכמ"ש: ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וגו' וקשרתם לאות וגו'.
והוקשה כל התורה לתפילין - שכמו שתפילין שהם על הקלף גשמי ושורה בהם קדושה עליונה מאור א"ס ב"ה הסוכ"ע בפרשיות הכתובין בהם. כך הוא ענין כל המצות שהם בעשיה גשמיות, ואעפ"כ שורה ומלובש בהם אור א"ס ב"ה. ולזאת יהיה כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו בעסק התורה והמצות בבחי' אהבה זו וביטול זה. משא"כ ע"י אהבה שמבחי' הצמאון, אף שנמשך עליו בחינת: וימינו תחבקני - היא בחינת חיבוק מבחוץ, ולכן היא חולפת ועוברת אחר התפלה כו'.
והמשכת גילוי זה בלב שיהא הלב משכן וכלי לאהבה זו שתהיה בפנימיותו ותוכיותו שתהיה תקועה ושמורה לנצח, נעשה ע"י בחי': מחוקק - שעושה חקיקה לכלי לקבל. (ועמ"ש ע"פ: במחוקק במשענותם, וע"פ: החלצו מאתכם)
ומחוקק זה משה, כמ"ש: כי שם חלקת מחוקק ספון - הוא הדעת שהוא מקור התורה. וע"ז נאמר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. (ועמ"ש במ"א ע"פ: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם)
פי': לפני - בבחינת פנימיות בני ישראל, להיות המשכת: והנורא - מבחינת: אל עליון ומבחי': ישת חשך סתרו - יהיה גילוי אור עד שמאיר אור האהבה הכלולה ביראה בתוך פנימיות שבו, ועל ידו נעשה הלב כלי קיבול להיות תוכיות הלב ופנימיותו רצוף אהבה זו בל תמוט לעולם ועד.
ועם כל הנ"ל יובן ענין: וידעת היום - להיות שהיום הוא עם הלילה: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - היינו: כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, שמן החושך נעשה אור - כך הוא גילוי אור א"ס ב"ה מחשך עליו:ן ברישא חשוכא - בחינת ישת חשך סתרו, ואל עליון. והדר נהורא - להיות בחי' אור וגילוי.
והיינו ע"י הדעת. וזהו: וידעת היום - ומזה: וידעת כי הוי' הוא אלהים - שנמשך להיות חיבור ויחוד שם הוי' עם שם אלהים ע"י המשכות וי"ו והנורא מאל עליון הכולל ומחבר השני הפכים.
והמשכה זו שהוא מלמעלה מעלה מן ההשתלשלות מבחינת: ישך חשך סתרו - להיות גילוי אור שהוא ע"י בחי' גבורות וצמצוצים - באתעדל"ת תליא מילתא. ע"י כי: והשבות אל לבבך שיהיו ב' הלבבות כאחד, שגם היצר הרע ישוב לעבודת ה', בבחינת אתכפיא ובטל רצונך כו', שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, במקום שאתה מוצא גדולתו וכו':
קיצור. אך גילוי זה באתעדל"ת תליא, באתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא, שעי"ז נמשך מלמעלה גילוי ואור מתוך החושך העליון. שומר פיו ולשונו כו'. והיינו ע"י במחוקק - בחינת דעת. וזהו: וידעת היום. ומזה: וידעת היום כי הוי' הוא האלקים. והיינו ע"י והשבות אל לבבך כו'. ועד"ז י"ל משארז"ל (בברכות דנ"ה ע"ב) גבי בצלאל. בצל אל היית וידעת. פי' בצל אל היינו בחי' אל עליון, כמ"ש בזח"ב תרומה (קנ"ב סע"א). ומזה נמשך בחי': וידעת - היינו: וידעת היום, בחינת ברישא חשוכא והדר נהורא, וכנ"ל ואח"כ והשבות אל לבבך כו'. וזהו שאמר לעשות משכן תחלה להמשיך המקיף העליון מבחינת ישת חשך סתרו ואח"כ ארון וכלים שיהיה ההתכללות בפנימית. ועיין מענין כי הוי' הוא האלקים בזח"ג נשא (קמ"ג א'). קרח (קע"ח ב') פ' אחרי (דס"ה א') בראשית (די"ב סע"א). וארא (דכ"ה א') ועמ"ש מזה בד"ה שובה ישראל: