Video part 1 Video part 2
[1]למען תירא את הוי' אלקיך.[2]
הנה להבין ענין המצות, שנק': מצות המלך - ששרשם מבחי' מל', ואעפ"כ הם ג"כ בחי' לבושים ומקיפים - צריך להקדים תחלה ענין ההשתלשלות מעילה לעלול וענין בחי' יש מאין כו'.
כי הנה ג"ע הוא בחי' מל', שג"ע התחתון הוא במל' דיצירה וג"ע העליון הוא במל' דבריאה, וכמ"ש האריז"ל שהוא בבחי' בינה שבמל'.
(עיין בע"ח שער מ"ג שער ציור עולמות אבי"ע פ"א, ועיין בפ' בראשית דכ"ו ע"א: גן דא שכינתא תתאה כו,' ובפ' תרומה קס"ו ב', ויקהל דר"י ע"ב, ובפ' פנחס דר"מ ע"ב)
כי הנה ענין הג"ע הוא בבחי' השגת אלקות: יושבין ונהנין מזיו השכינה - וזהו מבחי' בינה דוקא. אך לא מבחי' בינה כמו שהוא בבחי' האצילות אלא אחר שעוברת דרך המל'. והטעם הוא - כי הנבראים הם בע"ג ומחודשים מאין ליש ממש, וא"א להם להכיל בהם אור ההשגה כמו שהוא בבחי' אצילות מאחר שאין ערך ביניהם כלל.
(וכמ"ש במ"א שלכן נק': יסוד, יתום מאמו. דהיינו מ"ש גבי יוסף: יפה תואר ויפה מראה, ר"ת יתום - כי יסוד הוא מקור ההשפעה בבי"ע, ואי אפשר להיות בהשפעה זו גילוי בחי' בינה ממש כמו שהיא באצילות, כמ"ש מזה ע"פ הרע"מ פ' כי תשא גבי והדל לא ימעיט כו')
אם לא ע"י שעוברת ההארה באמצעות בחי' המל', שהיא הגורמת פעולת שינוי ההשפעה ממהות למהות ממש עד שיהיה בריאה חדשה ממש.
וכנודע ההפרש שבין בחי' ההשתלשלות העולמות באצילות עצמו, שהוא רק באופן עילה ועלול העלם וגילוי בלבד, כי המדות הגם שהם מתהווים מהשכל ונולדים ממנו, כנראה בעליל סיבת שינוי המדות באדם, כשהוא קטן מתאוה לדברים קטנים ופחותים וכשהוא גדול אינו מתאוה להם כלל, שהוא מסיבת הארת מוחין דגדלות כנ"ל.
(ועיין בפי' המשניות להרמב"ם בסנהדרין משנת: כל ישראל יש להם חלק, במ"ש: שים דעתך כי נער קטן כו')
והרי אנו רואים אופן המשכתם מהשכל שהוא רק בבחי' עילה ועלול, דהיינו בבחי' גילוי מהעלם. שגם קודם יציאתם בגילוי מהעלם להיות מציאת אהבה ותשוקה או יראה ופחד, הם כלולים ונמצאים ממש באותו השכל המוליד, וא"כ הוא בבחי' יש מיש שהמקבל קרוב בערך להמשפיע.
משא"כ אופן התהוות בי"ע מבחי' מל' דאצילות הוא בריחוק יותר גדול עד שהנבראים אינם ממהות אצילות כלל. וזהו שנק': מאין המוחלט ליש. להיות כי בחי' המל' נקרא: אין - שאינה מושגת אצלם כנ"ל. וכמו עד"מ ההתפשטות מלך ב"ו על אנשי מדינתו שהוא בבחי' ריחוק שהרי מקבלים עול מלכות אף שאינם רואים פניו כלל. (ועיין מ"ש בד"ה מי מנה עפר יעקב בפי' והים עליהם מלמעלה)
וזהו הטעם שהג"ע הוא בבחי' מל' דייקא, דהיינו צמצום האור עד שיהיה מהות חדש ממש בבחי' אור של תולדה, ונקרא: יש מאין - עד שיהיה מושג לנשמות ומלאכים דבי"ע.
וזהו ג"כ הטעם שאנו ממשיכים כל האורות לבי"ע ע"י בחי' המל' דוקא. וכמו שאנו אומרים: ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם.
וזהו מ"ש: וזאת המצוה כו' לעשות בארץ - אשר ארץ הוא בחי' מלכות דאצילות, שכל ההמשכות בבי"ע הוא ע"י המל' דוקא, ע"כ נאמר: לעשות בארץ דוקא. והיינו מטעם הנ"ל שא"א להיות גילוי הארה מאור א"ס בבי"ע אם לא ע"י אמצעות בחי' המל' דוקא, שאז יוכל להיות מושג בנבראים ע"י בחי' הצמצום דרך המסך.
משא"כ מאו"א לז"א ומז"א - לא היה מושג בנבראים כלל, להיותם בחי' אצי' שלמעלה מההשגה. ואף בהמדות, אע"פ שהם בחי' ירידת המדרגה לגבי בחי' חו"ב - מ"מ הם ממהות אחד כו', ונק' הנצח לכך בשם: ענף החכמה כנ"ל, וכנודע.
אך הכח הזה בבחי' מל' להעלים האור ולהוות יש מאין - הוא מהארת הכתר המאיר בה, שהוא מבחי' עצמיות אור א"ס ב"ה, ונק' לכך: כתר - שהוא מענין כותרת דהיינו בחי' מקיף כו', והוא המהוה כל העולמות מאין ליש. כי גם האצי' אינם ערך אליו ומקבלים ג"כ הארה מצומצמת מאד באופן יש מאין, וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא.
והנה לפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא, ע"כ הארת הכתר מאיר במל' יותר מבכל הע"ס, והוא הנותן בה כח ועוז להחיות מאין ליש בבי"ע כנ"ל. ועיין בד"ה איהו וחיוהי, ועיין מ"ש בד"ה: כי כאשר השמים החדשים, בענין השמים כסאי.
וזהו ענין המצות שהם בבחי' מל' מצות המלך, דהיינו רמ"ח מיני המשכות מבחי' מל' בבי"ע, ואעפ"כ שרשם בבחינת כתר: תרי"ג ארחין דגלגלתא, דהיינו מטעם הנ"ל שהארת הכתר הוא במל' דוקא. (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: והיה לכם לציצית וע"פ: וידבר דעשרת הדברות)
וזהו שאמרו: שתרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן הם בבחי' תר"ך עמודי אור - דהיינו כמו עמוד שמחבר הגג עם הרצפה שהוא בחיי' נעוץ סופן בתחלתן כנ"ל.
והנה לפני כל המצות צ"ל: לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה. והענין, כי המשכת אור זה שמהכתר הוא, אינו כ"א ע"י בחינת היחודים דוקא: יחוד או"א ויחווד זו"נ.
והענין כי היחוד הוא מסיבת תוספת ההארה בהמשפיע עד שיוכל להוריד ממנו הארה למטה כנ"ל, וכמארז"ל: פחות מבן ט' שנה אין ביאתו ביאה - שהוא לפי שלא נשלמו בו עדיין בחי' המוחין דגדלות. ואף שיש בו אז ג"כ כח וחיות ויש לו ג"כ בחי' המוחין - זהו רק כדי סיפוק לבד לצורך עצמו: ודי להפקיע כו' - אמנם בבוא ההארה יתירה אז יכול להשפיע גם למטה ולהוליד מהות חדש ממש.
וכך יובן בענין כששיבחו חז"ל את ר"מ: שהיה אומר ג' מאות משלים, ובשלמה כתיב: וידבר שלשת אלפים משל. וזהו פלא לכאורה, איזה חידוש גדול יש במשלים הלא הם רק מענינים גשמיים שבעוה"ז, ויותר יש שבח בידיעת רזין עילאין כנ"ל?
אך הענין שהמצאת המשל לנמשל, דהיינו שיוכל להוריד חכמתו בלבושים גשמיים - זהו ע"י עומק החכמה דייקא שלמעלה מהחכמה שבנמשל. ולכן אנו רואים הרבה אנשים חכמים, שאע"פ שידע דבר חכמה אעפ"כ לא יוכל להסביר החכמה ההיא, ומה גם ע"י משלים כו', ואם יאמר משלים - יהיו מילין דכדי. והיינו מפני כי לזה צריך עומק החכמה. (ועמ"ש מזה בד"ה: הנה אברם כו', ובד"ה: והבדילה הפרוכת. ועמ"ש בביאור ע"פ: יונתי גבי פי': יפתי[3] הלבושים שממעשה המצות)
וזהו ג"כ ענין הנ"ל, שלצורך השפעה צ"ל תוספת אור במשפיע. (ועמ"ש בביאור: דמזוזה מימין - גבי והנה שרש גילוי האותיות כו' אבל שרשם כו' והמשל בזה כח ההולדה כו') וכמו"כ כאן שא"א להיות המשכת הכתר במל' ע"י המצוה שצריך להיות נמשך דרך או"א וז"א, אם לא ע"י תוספת הארה באצילות, ואז ממילא היה השפעה למטה והוא הנק' בחי' יחודים.
(ועמ"ש סד"ה: ועשית בגדי קדש - גבי והנה בזה יובן ענין ברכת המצות כו' ותכלית וסוף הברכה הוא להיות גילוי מלכותו ית'):
ב ועתה יובן מ"ש: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את הוי' אלקיך - וארז"ל א"ת מה אלא מאה כו'. פי', כי ענין המצות הוא המשכת כתר במל', והיינו מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה ולהמשיך אור הכתר במל' הנק': הוי' אלהיך - כי בחי' אור הכתר כמו שהיא למעלה אינן יכולים לקבלו. ובמ"ת שהיה גילוי אור הכתר: אנכי - פרחה נשמתם. אבל מהו שואל מעמך להמשיך אור הכתר במל' הנק': מה - כמ"ש מה רב טובך כו'. (עיין זח"א בההקדמה ד"ב ור"פ תרומה). וזהו אלא מאה, שע"י מאה ברכות ממשיכים מבחי' אור הכתר, כמ"ש בפ' חיי שרה (דקכ"ג ע"א).
והרב המגיד הקדוש ז"ל היה מרגלא בפומיה תמיד פסוק זה דועתה מה הוי' שואל מעמך כו' - והיה נותן בו טעם בתוספת ביאור ודקדוק הלשון: כ"א ליראה את הוי' אלקיך - דוקא. דהיינו שא"צ לפרש ליראה את הוי' אלקיך שהוא המשכת אור א"ס במל' הנק': אלקים, אלא יתפרש כפשוטו שכאו"א ימשיך אור הכתר באלקות השורה בו ממש, דהיינו בחי' ניצוץ הארת המל' שבנפשו - שע"י המצוה ששרשה מאור הכתר ימשיך בו הארה משם. וזהו: אלקיך - דוקא.
וז"ש: ואהבת את הוי' אלקיך בכל מאדך - שהיא בחי' רעותא דלבא, דהיינו פנימית הלב שלמעלה מהגבלת הכלים דלב, והוא: ז"א בעתיקא אחיד ותליא - עי"ז יתעורר הכתר עליון מקור המקיפים להיות נמשך ושורה למטה. וזהו כל עיקר ענין המצות כו'.
והנה המצות נקראו לבושים ומקיפים, אך התורה היא בחי' מזון: לכו לחמו בלחמי[4]. והענין, כי התורה היא בחי' חו"ב, שהוא תשב"כ שנק': ספר - דאורייתא מחכמה נפקת. ותשבע"פ היא בחי' בינה.
והענין כי התורה שרשה ג"כ מבחי' הכתר אלא שהיא בבחי' חכמה שבכתר. וכמ"ש: ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל - דהיינו בחי' קו האמצעי[5] שמבריח מן הקצה העליונה דכתר אל קצה התחתונה בסוף האצילות, והוא המזווג ומייחד או"א להמשיך בחי' טפת אבא כו'. והוא בחי' התורה והיינו ע"י הארת הכתר כנודע.
וז"ש: החכמה תחיה בעליה - פי' כי למטה החכמה תחיה ממש את המצות. שהרי המצות הם בבחי' מל' ומקורה ושרשה הוא מאו"א וז"א. כי ממל' שבחכמה נעשה חכמה שבמל', וכן ממל' דבחסד כו'. וכמו התורה שהיא בירור המצות דהיינו הטעם והשכל של אותו המצוה וה"ז חיות המצוה ממש (וכמ"ש מזה בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב כו')
ומ"מ בשרש - כל השרש המצות יותר נעלה אף מבחינת החכמה דתורה, הרי שרש המצות מכתר שבכתר שהוא למעלה מהחכמה שבכתר. (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ צאינה וראינה וע"פ יביאו לבוש מלכות) וע"כ נקראו המצות: בעליה דחכמה.
רק שאעפ"כ: החכמה תחיה בעליה - וכידוע שלכך נק' התורה מזון לנפש, כמ"ש: לכו לחמו בלחמי כו' - להיותם מחיה ממש. אבל המצות נק' בשם לבושים דהיינו מצד שרשם באור הכתר שהוא בחי' מקיפים. (ועמ"ש עוד מזה בביאור ע"פ אני לדודי כו')
אך במקיפין עצמן יש ב' בחי', ולנגד זה נק' המצות לבוש והתורה נק' בית: אל תקרא בניך אלא בוניך - והמל' נק' ג"כ לבוש ובית. וכמאמר ר' יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי. וכתיב: ויבן ה' את הצלע - לשון בנין.
והענין הוא כי ההפרש בין הלבוש לבית הוא כי אף ששניהם הם בחינת שומרים ומגינים על האדם מ"מ יש הפרש גדול ביניהם כי הלבוש הוא בקירוב גדול אל המהתלבש בו וגם שהוא מיוחד למדתו דוקא. משא"כ הבית הוא בריחוק הרבה ממנו לפי שהוא בהרחבות והתפשטות יתירה וע"כ אינה מיוחדת לפי מדת הדר בו.
וכמ"כ למעלה יש ב' מיני מקיפים:
הא' - המקיף שבבחי' השתלשלות שמבחי' פנימי שבעליון נעשה מקיף לתחתון, שהוא מיוחד רק לפי ערך הכלי שלגבי מדת אותו הכלי בשיעור קבלתה הוא בחי' מקיף, משא"כ אם היתה רחבה היה נכנס בבחי' פנימיות, וכמו שהוא בחי' פנימיות בעליון כו' והוא הנק' בחי' לבוש.
והב' - הוא בחי' מקיף כל המקיפין, דהיינו בחי' אור העגול הראשון שהוא מקיף כל העולמות בהשוואה א' ולא שהוא מקיף פרטי כי הוא מעצמות אור א"ס השוה ומשוה כו' וכוללם כולם כא', והוא הנק' בשם בית.
וז"ש בע"ח: דשרש ההיכלות הוא משיורי אור המקיפין כו'. (ועיין מענין מזון לבוש בית ע"פ: מזמור שיר חנכת הבית. ועמ"ש מענין ב' בחי' מקיפים בשיר השירים ע"פ: כאהלי קדר כיריעות שלמה, ובביאור ע"פ: הבאים ישרש כו', ובביאור ע"פ כי תצא בענין ל' מ' דצלם)
והנה ב' מיני מקיפין הללו שניהם באים ומתגלים בבחי' מל'. (ולכן אמר דוד: מזמור שיר חנכת הבית - עם היות ששלמה בנה הבית. והיינו לפי שדוד היה מרכבה לכללות בחי' מלכות דאצילות וכמ"ש במ"א) והיינו שמצד מה שהוא בבחי': מצות המלך זהו בחי' לבוש ושרשו מאור הכתר כנ"ל. אמנם מצד שהוא בחי' תשבע"פ נק' בית כמו הבית שהוא שומר להאדם ומצילו מן הקור והגשמים או מן החום כמ"כ: שמור זו משנה, שמור לנוק'[6] שהוא בבחי' שומר הטוב מהרע ומבררת אותו כמ"ש: ותתן טרף לביתה, בחכמה יבנה בית, חכמות נשים בנתה ביתה. עיין ברבות ר"פ שמיני, כי בחכמה דייקא אתברירו.
אך עכ"ז הוא ע"י כח המקיף עליון דבחי' בית, ובחי' זו בתורה הוא הבל הדבור שמדבר המשנה שהוא בחי' מקיף. וכמ"ש: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. וכמ"ש במ"א ע"פ ביום השע"צ[7] בענין: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וכמ"כ ג"כ בבינונים ספ"ה בשם הפע"ח. ועמ"ש ג"כ מענין הדבור בד"ת בד"ה: את חקת התורה, גבי ושני תולעת.
אך להבין מה שאמרו: שמור זו משנה[8] דוקא, דהיינו תשבע"פ. והענין כי התורה היא להבדיל בין הטמא לטהור. וארז"ל בת"כ ס"פ שמיני: צ"ל בין פרה לחמור - והלא כבר הם מפורשים. א"כ למה נאמר: ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור - בין טמאה לך לטהורה לך. בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שעורה עכ"ל.
והיינו כי מה שמבואר בתשב"כ שהוא אסור או מותר אין זה צריך לפנים ואינו נק' הוראה כלל - בפ"ק דהוריות (דף ד' ע"א) לענין: הורו ב"ד - משום דזיל קרי בי רב הוא. כי הוראה זהו שייך על דבר שאינו גלוי כ"כ ויש לספק בו. ולכן עיקר הוראה זו הוא ע"י תשבע"פ שבה מתברר אף בדברים המסופקים מהו אסור ומהו מותר וההוראה הוא הבירור. וזהו דשמור זו משנה.
והנה בגשמיות ההבדלה הוא כפשוטו שלא יאכלו האיסור. אך ההבדלה ברוחניות הוא, כי ידוע שכל דבר איסור מה שהוא אסור על האדם יש לו שרש ומקור למעלה בקליפות. ולכן ארז"ל: העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. וע"י זה שאומר הוא: אסור ופסול וכיוצא - הוא מבטלו ומורידו מגדולתו. כי באמת הרע מצד עצמו היה כלא היה רק בבחי' חוצפא: אם תגביה כנשר כו'. וע"י המבטשין יפלו ויתפרדו כל פועלי און.
והנה בחינה זו הוא בחי': מל' - מתניתא מלכתא, שגוזר כך וכך כו'. ולכן התשבע"פ בבחי' זו שנקראת בית היא בחי' שומר להלבושים הנעשים ממעשה המצות.
והענין כי המצות עצמן אף ששרשן בכתר והוא בחי' הרצון אשר במצוה, אבל גוף הדבר שנעשה בו המצוה הוא מנוגה, כמו ציצית מצמר וכיוצא, ויש בו טו"ר וצריך בירור. והיינו ע"י בחי' מל': ותתן טרף לביתה כו', וגם צריך שמירה, והוא בחינת: תכלת, נהורא תכלא שחפו בו המשכן, הוא בחי' בית.
ועמ"ש סד"ה: מה טובו אוהליך יעקב - אוהל - נק' דירת עראי בחי' בעלי עסקים שקובעים עתים לתורה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. משכנותיך - נק' דירת קבע כשעוסק בתורה תמיד. ועכ"פ נק' התורה דירה ובית שהוא שומר להלבושים. ועמ"ש מענין מקיף דתכלת סד"ה ויקח קרח. וזהו: למען תירא.
כי הנה מתחלה נאמר: וזאת המצוה כו' לעשות בארץ. אבל צ"ל ג"כ: למען תירא כו' לשמור. ופי': כי לעשות - היינו המשכת הכתר ע"י המצות והוא הנק' לבוש כנ"ל, והדר: לשמור כו' - היינו בחי': שמור זו משנה. אך: אם ה' לא יבנה כו' - וצ"ל: למען תירא את ה'.
פי': אם ה' לא יבנה בית - היינו כי אותיות התורה נק': בית. וכמ"ש סד"ה: אחת שאלתי מאת ה', שבתי בבית ה'. וצ"ל: בית הוי' - דוקא. דהיינו כמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך. וכמ"ש מזה סד"ה: ראשי המטות, גבי לאמר זה הדבר כו'. וזהו: תען לשוני אמרתך. וכמ"ש ג"כ סד"ה: ששים המה מלכות, בענין פי': בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו', ע"ש.
ולהיות כן הוא ע"י: למען תירא את הוי', ולא תחללו כו' - שלא להיות יש ודבר מפסיק כו'. משא"כ התורה שבלי יראה אינו נק' בית ה' כ"א נק' רק תרעא לדרתא. (בפ' במה מדליקין דל"א) וזהו, כי אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ואין נעשה כלל הבירור וההבדלה באמרו כשר ופסול. וע"כ אמר: למען תירא כו' לשמור.
וגם כמ"ש במ"א ע"פ: השמים כסאי כו' איזה בית אשר תבנו לי - שבחי' מקיף עליון דבית הוא הנעשה ע"י כריעות והשתחואות דשמו"ע שהוא בחינת ביטול כו'. וזהו: למען תירא כו' לשמור כו'. וע' בפ' נח (דף ע"ד א') ע"פ: והבית בהבנותו, ובפ' וישלח (דף קע"ב) ועמ"ש בד"ה וכל בניך גבי א"ת בניך אלא בוניך: